זקן אהרן חלק א קסה

הוא, ובע"כ דהכחשה שאני שאין זה חובת העדים, והן אמנם דראיתי בפנים מאירות סי' ק"פ דחכם אחד רצה ליישב דברי ראבי"ה עפמ"ש הריב"ש דהא דאמרי' הזמה שלא בפניהם הכחשה מיהא הוי לא רק דהוי עדות מוכחשת לענין האי עדות אבל לשארי עדיות כשרים הם כדין עדים המכחישין זא"ז דכשרים לעדות אחרת, אלא הכוונה שהמוזמת הוי מוכחשת ודאי ועדותן בטילה ופסולה לכל עדות שבתורה, ולפ"ז צדקו דברי ראבי"ה דהא גבי הכחשה הויא נמי חובת העדים דכיון שאנו פוסלים עדותן לכל עדות שבתורה אין לך חובת העדים גדול מזה ושפיר מוכח דקבלה שלא בפניהם הוי קבלה בדיעבד: ואמנם אין בדברים הללו כדי ליישב דלדבריו אכתי יקשה בש"ס גופא דמ"ש הזמה דלא מהני שלא בפניהם ומה איכא בין הכחשה להזמה, ובע"כ דדוקא היכי שבאו לחייב את העדים נפש או ממון בזה אמרי' דלא הוי עדות, אבל לבטל עדותן אין זה חוב להם דמה יפסידו אם יופסלו מלהיות עדים, וכ"כ הש"ך חו"מ סי' ל"ח וז"ל ואפי' לדברי בריב"ש נראה ברור שאינו יכול לפוסלם שלא בפניהם לשבועה אפי' בגזלנות, דשבועה נוגע להן בעצמן ואין מחייבין לאדם שלא בפניו, משא"כ לעדות, דמה להם בכך שפסולים להעיד ע"ש, עוד זולת זה נפלאו דברי ראבי"ה מה שהוכיח מהכחשה, דהא מה דהכחשה הוי אפי' שלא בפניהם מבואר הטעם בש"ס גופא שם דא"ר נחמן התם ומה אילו הוו קמן ומכחשי כו' השתא דליתנהו קמן דאימור אילו הוו קמן הוו מודו, וכתב הפנ"י דמה"ט פליג ר"נ אעיקר מלתא דרב ששת וסובר דהזמה שלא בפניהם נהי דלא הוו הזמה לחייב העדים שלא בפניהם מ"מ הכחשה מיהא הוי לבטל העדות מה"ט דלמא אי הוו קמן הנך קמאי הוו מודו ע"ש, ולפ"ז מהכחשה לא מוכח מידי דמקבלין עדות שלא בפניהם, דהתם י"ל דמשו"ה נתבטל העדות דלא עדיף שלא בפניהם מאילו הוו קמן דהוה נמי בטיל וכ"ש עתה די"ל דלמא הוו מודו, אבל אחרי שלא הזכיר כ"ת מזה כנראה שלא הוגבה על ידו עדות על העדים וא"כ איך אפשר לפוסלם על סמך הפרסום שמפורסמים הם ברשעתם הא הלכה רווחת היא בחו"מ סי' ל"ד דאין אדם נפסל אלא עפ"י עדים שיעידיו עליו בב"ד וכל זמן שלא הוגבה עדות על רשעתו בב"ד שעבר איסורי דאורייתא אין נפסלים: אלא דאכתי יש לחלק ולומר דהא דאין אדם נפסל אלא בקבלת עדים עליו בב"ד, היינו בעד דעלמא שאין אנו יודעים טיבו וטובו ורק מכח הגדת העדים אנו באים לפוסלו, בזה הוא דאמרינן שאין נפסל אפי' ע"י קלא דלא פסיק ב"א עד שיעידו עליו בב"ד, אבל בנ"ד שכל העיר יודעים ומכירים ברשעתם וכולם רואין שאוכלים טרפות ומחללי שבתות דבכה"ג שגלוי לכל ואנן סהדי שפסולים הם, וממילא לא שייך הגדה בב"ד אחרי שאין צורך לשום הגדה, ומכח אנן סהדי נפסלים, ואם כי בפני אריה הנ"ל פסק שאפי' ובכה"ג נמי אין נפסלים בלא קבלה בב"ד, דהא כתב וז"ל גם אין לבטל עדי הקדושין מחמת דאף בלא עדות הללו הרי הם חשודים וניכרים לכל לפוחזים ורקים, דליתא כיון שאינם חשודים להעיד שקר בשביל ממון אלא חשודים על שאר עבירות כל זמן שאין לפנינו שני עדים שמעידים שראו שעברו עבירה אלא שנתפרסם כך ע"י קול, כשרים הם לכל עדות שבתורה חוץ מלאותו דבר שהם חשודים עליו ע"ש, הרי נראה שלא ביטל עדותן בלא הגדה בב"ד אפי' כשניכרים לכל לעוברי עבירה, אבל טעמו לא ידענא דהא במקום שגלוי לכל שהם פסולים אפי' אם היו באים שני עדים והעידו להיפך שכשרים הם לא היו נאמנים, ואפי' בגדר ספק לא היה זה, דאע"ג דתרי כמאה אפ"ה במקום שגלוי לכל לא מהני עדים וכמ"ש התוס' יבמות דפ"ח ד"ה אתא גברא לגבי' מ"ש שם בעדים שהעידו על הבעל שמת ותו אתא גברא ופריך התוס' כי אתא גברי מאי הוי תרי כמאה ותי' דכיון שגלוי לכל לא מהני עדים, ועי' בש"ך חו"מ סי' מ"ו בשם מהרי"ק דבדבר הנראה וידוע לכל לא אמרי' תרי כק' וברמ"א אה"ע סי' ל"ח ס"ז דצ"ל לה בפני עדים ואם גלוי לכל כו' כאומר בפני עדים דמי, וא"כ היכי אפשר לומר שיהיה צורך עוד לעדים שיעידו על פסולן, ושמא י"ל דמ"ש הפנ"א שהם ניכרים לכל לפוחזים אין הכוונה שכולם ראו בעיניהם פחזותם ורשעתם אלא שניכרים ע"י פרסום הקול שיצא עליהם וכמו שמסיים להדיא שנתפרסם כך ע"י קול ומשו"ה כשרים הם כל זמן שלא הוגבה עליהם בב"ד, אבל בנידון דכ"ת שכתב שכולם רואים אותם בעיניהם עוברים עבירות חמורות, היה ראוי לפוסלם גם בלא העדאה בב"ד עליהם ורק ע"י אנן סהדי וכמ"ש, אבל אכתי אי"א לבנות יסוד ע"ז דנהי דהשתא רואים אותן לעוברי עבירה אבל שמא השתא הוא דאיתרעו להגדיל רשעתם ובשעת הקדושין לא הוגדל עוד כח רשעתם עד שיהיו פסולי עדות, וא"כ אכתי לעדות נצרכים שיעידו שבשעת הקדושין היו רשעים גמורים וזה חסר כאן, ובלא זה אי"א לפוסלם וזהו יסוד היתר הראשון על העדים הללו שאין לפוסלם כ"ז שלא הוגבה עדות בב"ד שבשעת קדושין היו עוברי עבירה במדריגה כזו עד שפסולים לעדות וכמ"ש: ועתה אבוא לבנות יסוד היתר השני עליהם, דידוע מ"ש הש"ג פ' ז"ב וז"ל וכתב הרי א"ז נראה בעיני שאף הפסול מן התורה אינו נפסל אלא בדבר שהוא חשוד בו והמקדש בפני שני גזלנים חוששין לקדושין שלא נפסל מדבר שאינו חשוד בו אלא מדברי סופרים עכ"ל, ולכאורה דבריו מרפסין איגרי דבפסול מן התורה למה לן לטעם דחשוד, הא ודאי דנפסל מה"ת לכל עדות שבתורה מטעם אל תשת רשע עד, ולמה כתב הש"ג שאינו נפסל אלא לדבר שחשוד בו, דאטו משום חשד שיעיד שקר הוא נפסל, הא גזה"כ הוא אל תשת רשע עד וכמאן דליתא דמי, ועוד יש לדקדק למה תפס לדוגמא דוקא לדין דמקדש בפני פסולים כיון דאינו נפסל אלא לדבר שהוא חשוד א"כ לכל שארי דברים כשר ולמה דוקא קדושין קאמר, ונ"ל בכוונתו עפמ"ש התומים סי' כ"ח בטעם דרשע פסול להעיד שאין זה מגזה"כ כמו קרובים אלא כיון דרשע הוא חשוד הוא לשקר בעדותו ומטעם חסרון נאמנות הוא, ולפ"ז לא שייך לפוסלו כ"א במקום שצריכין להגדתו וגם בקדושין כשיש הכחשה בינו לבינה ואנו צריכין להגדת העדים נמי אין אנו סומכין על עדותן, אבל בקדושין כאלו שאין צריכים להגדתן וכגון ששניהם מודים אלא שצריכים שיהיו עדים בשעת קדושין דגזה"כ הוא דמקדש בלא עדים לא הוה קדושין, לענין זה שפיר הוו עדים כיון דאין פסולייהו מחמת עצמן לומר דכמאן דליתא דמו, ורק מטעם חסרון נאמנות ולכן היכי שאין צריכים להגדתם ולנאמנותם שפיר דמהני, והיינו שתפס הש"ג רק דין דמקדש בפניהם דבקדושין משכחת שיועיל עדותן וכגון כששניהם מודים, ובזה מיושב כמה קושיות שהקשה על הש"ג דמצינו בש"ס היפך דבריו והפסולים מדאורייתא פסולים לכל העדיות ולמ"ש ניחא, דבאמת הש"ג רק בקדושין ורק כששניהם מודים הוא דמוכשר להו ועיין בנו"ב מהדו"ק סי' נ"ז ע"ש: ובזה יש נמי ליישב מ"ש הסמ"ע סי' ל"ד סקנ"ז שאפי' בעובר עבירה שיש בו מלקות אין נפסל לעדות עד שידע שבכך הוא נפסל וצריכים להודיעו שבכך הוא נפסל, ובנה"מ תמה ע"ז דהא רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד, ע"ש, ולהש"ג ניחא דהא רשע אינו פסול כ"א לדבר שחשוד ולשאר עדות אינו פסול כ"א בשביל שחשוד להעיד שקר, ולכאורה צריך ביאור דהא מבואר ביו"ד סי' קי"ט שהחשוד גם על איסור חמור בעונשו אינו חשוד על איסור קל ממנו בעונש אם אך האיסור הזה חמור יותר בעיני בני אדם שאינם יודעים חומר הדין, וא"כ איך אפשר לומר כלל על כל עוברי עבירה דאורייתא שחשודים להעיד שקר