זקן אהרן חלק א קסב

האומדנא זאת לרוב שמי שאינו חוזר אינו חוזר כ"א מחמת מיתה דמועיל להתיר לשיטת הר"א מווארדין. דהכא עדיפא מעובדא דר"א מווארדין דהתם לא נתעגנה כ"א ד' שנים ואפ"ה התיר ע"י האומדנא בצירוף הרוב, כ"ש בנ"ד שיושבת בעיגונה ט"ו שנים דאפשר להתירה ע"י האומדנא בצירוף הרוב אפי' בלא הגדת העדים: אלא דאכתי לכאורה אין לסמוך ע"ז דהא לבד שבמרדכי שם הביא רבים החולקים על הר"א מווארדין ולא סמכו על אומדנא זאת, וכ"ה דעת הרמב"ם פי"ג מהלכות גירושין שכתב דאפי' אבד זכרו ונשתכח שמו לא תנשא וכ"כ בפ"ז מהל' נחלות ה"ג, ובתשובת ב"י סי' א' ובאה"ע סי' י"ז הרעיש מאוד שחלילה לסמוך בזה על ר"א מווארדין וכ"כ ביש"ש יבמות פט"ז סי' י"ב, ולענ"ד נראה להוכיח גם מן הש"ס דלא כוותי', דכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות היה כותב לאשתו, וניחזי אנן באיזה מקרה היה צורך לגט זה, דאי במקום שיש עדים שמת במלחמה, הרי אין צורך בגט, דהמיתה עצמה מתרת, ואי במקום שאין בנים ויש אחים ולפוטרה מחליצה, מאי כל היוצא דקאמר וכמו שנתקשו התוס' וכל הראשונים על רש"י שפי' דהגט היה נצרך שאם ימות, ובע"כ דלא היה צורך לגט כ"א שמא ימות במלחמה ולא יהיו עדים שמת ותתעגן וכאשר כן פי' באמת כל הראשונים בשמ"ק ה"ה הרמב"ן הרשב"א ור"ן, ורש"י גופא בשבת דנ"ה פי' גמי שמא ימות במלחמה בלא עדים ע"ש, ואי נימא כהר"א מווארדין אכתי מה היה צורך לגט אפי' במקום דליכא עדים והא בלא הגט נמי לא תתעגן לעולם כיון דרוב שאינם חוזרים ממלחמה אינם חוזרים אלא מחמת מיתה וכשיצטרף לזה עוד משך זמן שלא ישוב לביתו ויהיה נשכח זכרו הרי יש נמי אומדנא שמת ומותרת בלא"ה, ואין לומר דלצורך האומדנא בעינן שיעבור זמן מרובה ולא שב, ולהכי אף שלחשש דלא תשב עגונה עולמית אין לחוש דאם יעבור זמן מרובה ולא ישוב ממלחמה יתירו לאשתו גם בלא גט ע"י הרוב בצירוף האומדנא, אלא דאכתי חשו ע"ז גופא שלא תתעגן זמן מרובא כדי שהות הנצרך לאומדנא ומש"ה תקנו שכל היוצא יכתוב גט, דז"א דהא לצורך האומדנא סגי רק בי"ב חדש כמ"ש החת"ס אה"ע סי' ס"ה בשם העזרת נשים וגם סמכי' אקרא נשכחתי כמת מלב והמת נשכח לאחר י"ב חדש ולפ"ז אם יעברון יב"ח ולא ישוב ממלחמה מותרת בלא גט וא"כ מה צורך היה לתקן שכולם יכתבו גט, דזה ודאי שאין סברא דבכדי שלא תתעגן גם יב"ח תקנו כן, ומדאפ"ה תקנו דכל היוצא כותב גט מכלל דלא סמכינן על אומדנא זאת אפי' בצירוף רוב, והרי ראיה מן הש"ס דלא כר"א מווראדין ואמנם אילו היה הר"א מווראדין יחיד בדין זה החרשתי ולא נדחקתי כ"כ ליישב דבריו, אבל בהיות דכלשונו ממש שכתב דהא דאמרי' במשאל"ס אשתו אסורה, לאו אסורה "לעולם" כו' כנ"ל, כלשון זה ממש כתב רב אחאי בשאלתות שאלתא כי תבא סי' קנ"ט וז"ל דאילו גברא דאזיל למדה"י אסור לה לדביתהו למיהוי לגברא לעולם עד דאתי אפי' חד סהדא ואמר דמית או דקטלוה וכן גברא דטבע במשאל"ס אשתו אסורה, עד דאתי סהדא ואמר אסקוה מן מיא כד שכיב עכ"ל הרי דטבע במשאל"ס דקדק ולא כתב דאסורה לעולם כמ"ש באזיל למדה"י, ומזה דייק בס' אגודת אזוב מדבריו דבע"כ שהשאלתות סובר כהר"א מווארדין דבמשאל"ס כיון דרובן נטבעים כי יעבור זמן מרובה ולא שב מותרת בלא עדים דהאומדנא מצטרפת בהדי רוב ומהני להתירה, וגם המבי"ט ח"א סי' קל"ה ותה"ד סי' קל"ט כתבו לצרף ולסמוך על אומדנא דר"א מווארדין, ולכן בכדי ליישב כל הנהו רבוותי שלא יקשה עליהם מש"ס דכתובות דא"כ למה הוצרכו כל היוצאים למלחמת ב"ד לכתוב גט וכנ"ל, אפשר לומר דהם לא יפרשו כהראשונים דהגט לשמא ימות בלא עדים ותתעגן, דע"ז לא היה צורך כלל גט דבלא"ה נמי שרינן להו כעבור יב"ח אחר המלחמה ולא חזרו לביתם, אלא הצורך לגט היה במקום שיבואו עדים ויאמרו שנשבה למקום רחוק דבכה"ג תתעגן לעולם, ומשו"ה הוצרכו לתקן גט שאם לא יחזור לביתו בסוף המלחמה, יהיה מאיזה סבה שתהיה, תתגרש ע"י גט, ואע"ג דתוס' ורמב"ן ורשב"א מפרשי דהצורך לגט היה משום שמא ימות במלחמה בלא עדים נמי, וכן פרש"י בשבת משום שמא ימות בלא עדים או יהיה נשבה, הרי שסוברים דגם במת בלא עדים אין מתירין בלא גט שזה דלא כר"א מווראדין, אין קשיא אם הר"א מווראדין וסייעתו וגם השאלתות שסובר כותי', לא יפרשו כמותם, ולדידהו איה"נ דמחשש דשמא ימות לא היה צורך לגט ורק שהוצרך משום חשש דשמא יבואו עדים שנשבה, ושארי מפרשים שמפרשי דהצורך לגט הוא משוה שמא ימות בלא עדים איה"נ דיחלקו על הר"א מווארדין ואפשר דה"ט דב"י שהפליג לחלוק על הר"א מווארדין, דהיינו משום דמוכח דכל הראשונים בכתובות שמפרשים משום שמא ימות בע"כ דחולקים על הר"א מווארדין וכמ"ש: והנה בתשובת שיבת ציון סי' פ' השיג נמי על אומדנא דר"א מווארדין מש"ס דשילהי יבמות דקכ"א דא"ר אשי הא דאמרינן מים שאל"ס אשתו אסורה ה"מ באינש דעלמא אבל צורבא מרבנן אי סליק קלא אית לי' ומסיק הש"ס ולא היא ל"ש אינש דעלמא ול"ש צורבא מרבנן לכתחלה לא, וכתבו התוס' שם בד"ה ולא היא דאף שעפ"י הרוב צורבא מרבנן קלא אית לי' אפ"ה לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא ע"כ, הרי שאפי' בת"ח נמי לא אמרי' סברא זו דאילו היה חי היה נודע מכ"ש באינש דעלמא ע"ש, אבל דבריו נפלאו דהא בש"ס התם מיירי כשלא עבר משך זמן מרובה אחר הטביעה ולכן אין אומדנא משא"כ בעבר זמן מרובה מיום שנאבד ולא בא וכההיא עובדא דהר"א מווראדין שעבר ד' שנים, איה"נ דהוי אומדנא גדולה שמת דאילו היה חי היה בא במשך רב כזה, ומקור לאומדנא כיו"ב מצינו כעין זה בירושלמי פט"ו דיבמות ה"א וז"ל חד בר נש ביומוי דרבי א"ל היכן ההוא פלוני א"ל מת א"ל היכן ההוא פלוני א"ל מת א"ל וכולהון מתים א"ל ואילו הוויין בחיים לא הוו מייתין ע"כ ע"ש, הרי לנו שאמדו אומדנא כזאת אפי' כשהספק הוא על כמה אנשים שאין סברא לומר שכולם מתו וכמו שתמה רבי גופא ואמר בתמיה וכי כולן מתים, ואפ"ה ע"י אומדנא זאת אמר לברי שמתו, וכ"ש כשהספק הוא רק על אדם אחד דודאי שהוי זה אומדנא טובה שמת דאילו היה חי היה בא, ועיין ברש"י כתובות דכ"ב בד"ה באומרת ברי שאין לבי נוקפי שאילו היה קיים היה בא, ובר"ן שם חולק על רש"י דאין זה אומדנא לומר ברי, אבל מהירושלמי שהבאתי משמע כרש"י דהוי אומדנא, ובלא"ה נמי כתב החת"ס אה"ע סי' נ"ג דדוקא התם שיש ב' עדים שאומרים לא מת, אבל בזה"ז שאין עדים כנגד הוי רוב גמור מה שלא שב דאילו היה קיים היה בא ע"ש: ועוי"ל בישוב קושית שיבת ציון, דהא דמסיק הש"ס ביבמות דאפי' צורבא מרבנן נמי אסור אע"ג דבצו"מ איכא אומדנא, לא משום דהאומדנא לאו כלום אלא משום דע"י האומדנא היינו צריכים לחלק בין צו"מ לאינש מעלמא, ולא ניחא להו לחז"ל לעשות חילוק בין איש לאיש בדין זה ולכן משום לא פלוג החמירו אפי' בצו"מ נמי וכמ"ש לקמן בשם התה"ד דלא ראו חז"ל לחלק בין איש לאיש, ולכן אפי' בצו"מ דבדידי' איכא אומדנא נמי אסור משום לא פלוג, וכן משמע לשון הש"ס ביבמות שם ולא היא ל"ש אינש דעלמא ול"ש צו"מ דמשמע דרק משום דלא