זקן אהרן חלק א קסא

למדה"י ושניהם לעבירה נתכוונו בשאט נפש ואח"ז נתברר שבזמן שזינתה כבר היה מת בעלה, שנסתפק בזה מהר"י אלפאנדרי בס' מוצל מאש אי מותרת לבועל כיון דכבר היה מת בעל ובאמת פנויה היתה או דלמא איתסרא עלי' כיון דתרווייהו סברי דבעלה חי ונתכוונו לעבירה ולבסוף העלה דמותרת ע"ש, וגם אין קונסין אותה משום דכיון שלא היתה חופה א"כ מסתמא בושה היתה לילך לטבילה ונבעלה באיסור נדה, דאדרבה מעשים בכל יום בפניות שנתפתו בנדתם ולא קנסינן לאוסרה על הבועל אלא משתדלים לישא אותה וכמ"ש תוס' יבמות דכ"ד ד"ה משום ועיין בתשובת חת"ס אה"ע סי' כ"ו, ולכן נ"ל פשוט דאין כופין את הבועל להוציאה אדרבה ראוי להשתדל שישאנה בחופה ויכתוב לה כתובה: ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן פ. ב"ה יום ה' י"ג אדר תר"צ פינסק. שלום לידי"נ הרב וכו' מהור"ר יצחק בערקאוויץ שליט"א רב דעיר לאחווא: ע"ד העגונה מ' מירל אשת משה ליב טאפציק וכפי אשר סיפרה האשה עצמה פרט הדברים כן הוא, בעלה משה ליב נתקבל בתחלת המלחמה למחנה העובדים בצבא רוסיא עפ"י רצונו הטוב (דאבראוואלעץ) ונתקבל לפולק הארטילערייסקי נומר 42, מתחלה קבלה ממנו איזה מכתבים וגם אדרעסע שלו ולאחר זמן לא ארוך קבלה ממנו מעיר קלינצי מכתב כזה, בהיות שבקרוב ישלחו אותו על הפאזיציא וסכנה נשקפת לו בכל רגע לכן הנהו נפרד מביתו זו אשתו בבכי ותחנונים לחסדי ד' שיצילהו מהסכנה הקרובה לבוא וישיבהו לארצו ולמולדתו, ואח"כ נתקבל גם טלגרמא של פרידה שזה היה הידיעה האחרונה ממנו ומני אז לא נתקבל ממנו שום ידיעה עוד, ורק איזה שנים אח"כ אירע המקרה שהפולק הזה גופא עבר דרך עיר לאחווא, מקום שהאשה נמצאת ואז הלכה האשה ושאלה מאת אנשי החיל אם לא נודע להם מה קרה עם בעלה, והם אמרו לה כי שמותיהם של החילים היהודים אינם זוכרים ורק זה יודעים כי בפולק זה עבדו ארבעה יהודים וכולם נהרגו בתוך רוב אנשי החיל שבפולק, כי רוב הפולק נהרג, ואח"כ הלכה ושאלה מאת שר הגדוד שהיה ג"כ בעת מעשה בעיר הזאת וגם הוא אמר שכמעט כל הפולק נהרג והיהודים ודאי נהרגו: האשה יוכבד מוראווציק העידה בתו"ע כי בעת שהפולק ארטילעריא נומר 42 עבר מן המלחמה דרך לאחווא ראתה את האשה מירל אשת משה ליב הנ"ל יושבת ובוכה וכאשר שאלה ממנה למה את בוכה, השיבה לה בהיות ששר הגדוד וגם האנ"ח הגידו לה שכל היהודים. שעבדו בפולק זה כולם נהרגו ולזה היא בוכה על בעל נעוריה שעבד גם הוא בפולק זה: והנה מה שיש לעיין בנ"ד מה שהשיבו לה האנ"ח רק אחרי ששאלה האשה אותם וא"כ לא היה בזה מסל"ת, אע"ג דעל ערכאות סמכינן בלא מסל"ת משום דלא מרעי נפשייהו לחתום שיקרא כמבואר בגיטין ד"ט דמוציאין גם ממון עי"ז וכ"ש דסמכינן ע"ז בהיתר עגונות וכמ"ש בכמה תשובות, אכן בנ"ד לא מהני מתרי טעמי, חדא דערכי הנאמן, היינו כשהוא ממונה מטעם המושל על מקצוע זה לרשום בפנקס שמות הנפטרים וספרי החיים והמתים מונהגים על ידו וזהו אומנתם להשיב על שאלת השרים הגבוהים עליהם וגם לכל האנשים שנוגע להם הידיעה, וכיון שהוא ממונה על המלאכה הזאת ונוטל שכר ע"ז אמרי' דלא מרעי אומנתי', דאם יתפס בשקרו יענש, לא כן פקיד שאינו קבוע וממונה על מלאכה זאת, וכמו בנ"ד שהחיילים הפשוטים ודאי שאין להם דין ערכי כיון שאינם ממונים כלל על שום דבר, אלא אפי' שר הגדוד שהוא פקיד ממונה מטעם המלך, בכ"ז לגבי ידיעה מי יחיה ומי ומי מת, כאדם מעלמא חשיב ולא כפקיד ערכי דאף אם יותפס בשקרו אינו נענש ע"ז דלא עלי' רמיא לדעת מי בחיים ומי מת, הוא פקיד רק על שאר צורכי הגדוד אבל לא על הנהלת ספרי החיים והמתים ולגבי זה כאדם פשוט ולא כערכי נחשב ולא שייך גבי' לומר דלא מרע אומנתו כיון שבאמת אין זה אומנתו כלל, ועוד דאפי' הערכי הקבוע על מקצוע זה ביחוד, נמי לא הי' נאמן בכה"ג שאינם מעידים כ"א בע"פ ואינם נותנים כתב רשמיי כתוב וחתום בגושפנקא דמלכא וכמ"ש הרא"ש גיטין די"א בסוף הסוגיא דכל השטרות העולים בעש"ג דדוקא לחתום שקר לא מרעי נפשייהו אבל לעדות בע"פ מרעי נפשייהו ודמיא לההוא דגיטין דכ"ח שמע מן קונטרמסים פלוני מת אין משיאין את אשתו אע"ג דהוי פקיד וערכי ובע"כ דהיינו משום דאינו ממונה על מלאכה זו ואינו נוטל שכר ע"ז וגם מעיד בע"פ לא שייך בזה לא מרעי נפשי' וכמ"ש, ועוד בה שלישיה לומר דאפי' אם היה ערכי קבוע על מלאכה זו וגם היה נותן עדותו בכתב נמי לא שייך בנ"ד לא מרע אומנתו, דזה לא שייך כ"א כשנותן תעודה על איש מיוחד ומזכיר את שמו שזה האיש מת, בזה שייך לומר כיון דעבידא לגלויי כשיבוא הרוג ברגליו או ע"י בירור אחר שפלוני זה חי ויתפס בשקרו, משא"כ בנ"ד שלא אמרו כלל על איש זה ביחוד כ"א אמרו סתם שכל היהודים שהיו בפולק נהרגו, שדבר כזה לא עביד לגלויי באשר אנשים פרטיים אינם יודעים מזה כלום, רק השרים הממונים ע"ז לחשוב רשימות הפולקין, ולכן גם לתת תעודה בכתב לאיש צדדיי אינם מתיראים לשקר כי מי יוכל לתופסם בשקרם, ומכל הלין נראה ברור שאין להם דין ערכאות וממילא שאין בעדותם ממש כיון שבא ע"י שאלה ולא במסל"ת: אכן שוב ראיתי דבנ"ד מהני ודאי אפי' בלא מסל"ת כלל, וגדולה מזה יש לדון שאין צורך כל עיקר להגדת העדים וכמו שאבאר, דהא איכא רוב שמת, דרוב שאינם חוזרים מן המלחמה אינם חוזרים מחמת מיתה, דכ"כ התוס' כתובות ד"ט ד"ה כל היוצא, דעל מה שאמר בש"ס שם דכל היוצא למלחמת דוד גט כריתות היה כותב לאשתו, ופרש"י שאם ימות במלחמה, ולאחר שהקשו בתוס' כמה קושיות על רש"י, כתבו דיש ליישב פי' הקונטרס דלאו דוקא שאם ימות אלא אם לא יחזור מן המלחמה ואגב ריהטא נקיט אם ימות כי מהסתם מי שאינו חוזר מהמלחמה לפי שמת ע"כ, ובשמ"ק שם כתב להדיא דהוי רוב וז"ל ויש ליישב פרש"י דהא דאמר שאם ימות כו' והאי דנקט שימות דרוב שאינם חוזרים ממלחמה אינו חוזר לפי שמת עכ"ל, ולפ"ז בנ"ד יש רוב שמת ואע"ג דרוב לא מהני להתיר אשת איש דהא אסרינן בנפל למשאל"ס אע"ג דודאי רובן למיתה, אבל הלא נודע שיטת הר"א מווארדין מובא במרדכי סוף יבמות סי' צ"א דהא דאמרינן במים שאל"ס אשתו אסורה, לא אסורה לעולם אלא כל זמן שיש חשש שמא ע"י איזה סבה ניצל וחי אבל אם יש אומדנא דמוכח שמת כגון שעברו ימים רבים ולא שב לביתו מותרת לכתחלה להנשא והאומדנא תלויה בחכמי הדור ויר"ש שיבינו וישכילו על ענין המאורע וכ"כ בשם ר' אברהם ב"ר משה דסמכינן על אומדן דעתא ע"ש, ולפ"ז בנ"ד שזה ט"ו שנה שנאבד זכרו אין אומדנא גדולה מזו שבודאי מת ואם יצורף