זקן אהרן חלק א טו

בדברים של טעם דאיך יוכשר בכה"ג דהא אם עיבד מקצת העור לשמו וכל שאר העור שלא לשמו בודאי פסול דודאי שבעינן שיעבוד כל העור לשמו, ואע"ג דכשעיבד ישראל א"צ לומר אלא בתחלת העיבוד ואף שיעשה אח"כ בשתיקה שפיר דמי משום דכל העושה על דעת ראשונה עושה, אבל לגבי נכרי דפסול בגט אפי' ישראל עוע"ג משום דחיישינן שאף שתיבה אחת יכתוב ע"ד ישראל, מ"מ דלמא אח"כ ישנה, א"כ דין העיבוד שוה לגט, וכי היכי דהתם חיישינן שלא יגמור כל תורף הגט כפי שאמר ישראל בתחלה, ה"נ בעיבוד, ועיין שם שכתב שגם רבינו ברוך שהביא הרא"ש שם דאם נכרי מעבד וישראל עוע"ג דכשר, דהיינו נמי בעומד ע"ג מתחלת העיבוד עד סופו, א"כ למה לן למשוכי דברי המחבר שיהי' דחוק ויפרש כהרא"ש, והלא יותר נוח לפרש דבריו כרבינו ברוך דעומד ע"ג היינו כל משך העיבוד, ובשגם שסתימת לשון המחבר טוואן נכרי וישראל עוע"ג כשר, משמע יותר דעומד ע"ג כל משך הטוויה, דאי כוונתו שאינו עומד ע"ג אלא בתחלתו הו"ל לכתוב כן בפירוש וכמ"ש בסעיף א' לגבי ישראל גופא, שיאמר בתחלת הטוויה, הרי שבמקום שסגי רק בתחלה כתב להדיא בתחלה, ומדסתם בסעיף ב' לגבי נכרי וישראל עומד ע"ג ולא דקדק לפרש בתחלה, מכלל דבאמת לגבי נכרי וישראל עוע"ג לא סגי כשאינו עומד ע"ג אלא בתחלה, ג) אפי' להרא"ש דמכשיר בעומד ע"ג רק בתחלה, נראה פשוט דלא התיר כ"א בטוויה מועטה שאינה נמשכת אלא רגע, אבל בטוויה מרובה שנמשכת הרבה ודאי דדמיא לגט דלא מהני בעומד ע"ג וכמ"ש בביאור הלכה (סי' יא) דבפאבריקין שטווין ציצית כל היום לא מהני עומד ע"ג אפי' להרא"ש מה"ט דדמיא לגט ע"ש, ומכל הלין היה נראה לכאורה בנדון ספיקו דמר דלית מאן דשרי, אכן שוב ראיתי דהטעם האחרון שכתבתי לאסור באות ג' יש לדחותו, דבאמת כבר הקשו האחרונים על חילוקו של הרא"ש מגט לעיבוד, דמשו"ה בעיבוד מהני עוע"ג משום דא"צ אלא רגע וזה יעשה על דעת ישראל משא"כ בגט דבעינן כל התורף לשמה וזה לא יעשה, א"כ אם ישראל עומד ע"ג מתחלת הכתיבה עד סופו ועל כל תיבה יאמר לו שיעשה לשמה היה צריך להיות כשר, וזה לא אשתמיט שום אחד מהפוסקים שיאמר כן: ולכן נלע"ד כוונת החילוק מגט לעיבוד באופן אחר, דבעיבוד דלא בעינן כ"א רגע, פי' דתכן הלשמה הוא קצר שאין בו כ"א תוכן דיבור אחד, שיהא לשם קדושת ס"ת, וכן גבי מילה אין בו כ"א מחשבת דבר אחד, היינו שימול לשם קדושת הישראלי, ולשמה קצר כזה שאין תופס כ"א תוכן דבר אחד לחוד, יעשה זאת אדעת ישראל המבקשו, ואיה"נ אם לגבי גט לא היה נצרך לחשוב כ"א שיהא לשם גירושין לחוד, היה מועיל נמי, אבל בגט הא לא סגי במה שיחשוב רק לשם גירושין, אלא צריך לשם המגרש ומתגרשת וצריך לחשוב שמותיהן וכנוייהן שיהא הכל לשם גירושין, ולשמה ארוך כזה דבר קשה הוא לתפוס במחשבתו ולכן לא ירצה לסבול דוחק כזה לתפוס במחשבתו ענין ארוך כזה, ושמא יש לכוון זה בלשון הרא"ש שכתב דבגט שצריך לכתוב כל התורף לשמה, דאין הכוונה שהפעולה נמשכת זמן רב, דלזה יש עצה שהישראל יעמוד מתחלה עד סוף הכתיבה כקושית האחרונים, אלא הכוונה דהלשמה ארוך ונמשך הרבה עד שמחזיק כל התורף דהיינו כל שמותיהן וכנוייהן, משא"כ בעיבוד אינו אלא רגע, כלומר שהלשמה הוא קצר כ"כ שאין בו אלא דיבור אחד, רגע כמימרי' ולפ"ז בטוויה דציצית דהלשמה הוא נמי קצר דא"צ כ"א לחשוב לשם ציצית ותו לא, ולשמה קצר כזה מהני בישראל עומד ע"ג אפי' אם הפעולה נמשכת הרבה, משום דעל המשכת הפעולה אין קפידה, כ"א על המשכת אריכת הלשמה קפדינן, ואם כי לשון הרא"ש משמע שכוונתו לחלק בין פעולה נמשכת לאינה נמשכת, מ"מ סברת חילוקו נכון מצד עצמו, ומתורץ בזה כמה קושיות, אבל אכתי יש לאסור בנ"ד מהטעמים שכתבתי באות א' וב', ועוד דבלא"ה אפי' במקום דמהני עומד ע"ג, לכאורה אינו אלא כשהעומד ע"ג היה בתחלת הפעולה, דבזה שייך לומר דכל הפעולה שעושה אח"כ עושה על דעת הראשונה, וכמו בישראל גופא דמהני לשמה, היינו אם בתחלת הפעולה חשב לשמה, אבל אם בתחלת הפעולה היה שלא לשמה וגם בלא עומד ע"ג, אלא שאח"כ בסוף הפעולה היה לשמה וכמו בנידון ש כ"ת, דתחלה היה ע"י מאשין וגמר ישראל, לכאורה לית מאן דשרי, דהוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן בנכרי שאינו יודע מעצמו בטיב מצוה, וא"כ כשיסייע ישראל בסוף העיבוד איך שייך לומר שגם תחלת העיבוד היה לשמה: איברא דהט"ז (יו"ד סי' רע"א) כתב דכשמעבד נכרי וגמר ישראל דכ"ש דשרי, ואם כי כבר השיגו האחרונים על הט"ז דאפי' בישראל גופא לא ברירא מלתא אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, וגם הגר"א (או"ח סי' י"א) כתב דספק הוא אם גם בישראל אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וא"כ כ"ש כשהתחיל הנכרי וגמר ישראל, עיין בפנ"מ שם שדחה לכל דברי הט"ז, אכן יש לי להצדיק דברי צדיק שכמותו עפמ"ש (סנהדרין דמ"ח) בפלוגתא דאביי ורבא דפליגו התם בהזמנה מלתא, דתליא בפלוגתא דת"ק ורשב"ג גבי עיבוד לשמה, ומפרש ר"ת דרבא דאמר הזמנה לאו מלתא סובר דבעינן נמי עיבוד לשמה ולא סגי במה שעשה ההזמנה לשמה כיון דהזמנה לאו פעולה חשובה היא, ואביי דסובר הזמנה מלתא סגי לדידי' בהזמנה כיון דגם היא פעולה חשובה ואין צורך תו שיהיה מעובד לשמה ע"ש והמתבאר מתוך דברי ר"ת דלא בעינן כלל שכל הפעולות מתחלה עד סוף יהא נעשה לשמה, ודי רק בפעולה אחת כשנעשית לשמה ושוב אין צורך בשאר פעולות לשמה, ואפי' אם עשה את הלשמה לא בפעולה העקריית כ"א בהזמנה, למ"ד הזמנה מלתא סגי בכך וכמ"ש להדיא דאם הזמנה מלתא אין צורך שוב בעיבוד שיהא לשמה, דדי בהזמנה לחוד, ודוקא כשנעשה הלשמה בפעולה שאינה חשובה לא מהני, ומשו"ה לרבא שסובר הזמנה לאו מלתא לא סגי כשנעשה הלשמה בהזמנה, אבל אם הלשמה נעשה בפעולה עקריית אין צורך שוב לשמה אפי' לפעולות האחרות החשובות ובתשובה לעיל סי' א' הארכתי בזה ליישב דעת בעה"ע שהביא הרא"ש סוף הלכות ציצית שסובר דאם טוואן נכרי ושזרן ישראל לשמה כשרים, אשר דבריו מרפסין איגרי כאשר כבר הקשו כולם דכיון דטוויה בכלל עשייה למה לא יוצרך לשמה בטוויה, ולדברנו ניחא דסובר כר"ת דלא בעינן לשמה בכל הפעולות, ורק בפעולה אחת נמי סגי ולכן כיון ששזרן ישראל לשמה סגי בכך ע"ש שהארכתי בזה, ולפ"ז מה צדקו דברי הט"ז דגם כשהגמר נעשה ע"י ישראל סגי, כיון דבפעולות העיבוד נעשה מלאכה לשמה סגי בכך, ואין זה משום דאמרינן סופו הוכיח על תחלתו וכל הפעולות נעשו לשמה, אלא משום דא"צ יותר לשמה, ואם מקצת מלאכה לחוד, יהיה לשמה, יהיה אותו מקצת בתחלה או בסוף כיון שעכ"פ יש מקצת עיבוד לשמה אף שהשאר נעשית שלא לשמה, ובזה מתורץ כל הקושיות שהקשו על הט"ז, וגם מה שהקשה הפמ"א על הרא"ש שמתיר בעומד ע"ג רק בתחלת העיבוד, מאי מהני זה כיון דבסוף לא היה עומד ע"ג א"כ לא היה לשמה כ"א במקצת העיבוד וכמ"ש לעיל, וכ"ז הוא להבנתו שנצרך שבכל הפעולה מתחלה עד סופה יהא לשמה, ולזה שפיר הקשה כיון דבנכרי לא אמרינן דעושה על דעת ראשונה א"כ בסוף הפעולה לא היה לשמה כיון שאין עומד ע"ג, אכן למ"ש א"צ יותר ממקצת שיהא