זקן אהרן חלק א קנט

באמת גם לזה אין כאן בית מיחוש, חדא דכבר פשטה ההוראה לא כוותייהו ולית מאן דחש לדבריהם, וגדולה מזה כתבו האחרונים דאפי' ר"ש ור"נ שהיו מפקפקים מ"מ משמע דלמעשה היו מקבלין עדותו ומקילים וכמ"ש בפ"ת שם אות קי"א ע"ש, ואכן לבד זה הא בנ"ד לאו על טב"ע לחוד סמכינן אלא הנכרי הגיד גם סימנים, א) רושם וסדק בחוטם במקום בתי העינים. ב) שערותיו שחורות, ג) שהיה לבוש וועסטיל שווארץ וויים. וקרוב הדבר שגם הסימנים הללו סגי בלא צירוף הטב"ע דאע"ג שסימן החוטם אינו סימן מובהק וכמ"ש הרמ"א שם סעיף כ"א דרושם ששגופו או בא' מאבריו לא הוי סי' מובהק, מיהו היינו דוקא כשאינו מצמצם המקום אלא שאומר דבאבר זה יש רושם, ואין מצמצם המקום באיזה מקום של אבר נמצא הרושם אבל אם מצמצם המקום לומר שבאבר זה במקום זה, הוי סימן מובהק, וכמ"ש הט"ז שם אות ל"א, וה"נ אם היה אומר סתם שיש לו רושם על החוטם לא הוי סימן מובהק, אבל בנ"ד כשאומר שהרושם הוא מבתי העינים הוי זה כמצמצם את המקום שהרושם נמצא על החוטם סמוך לעינים, ובכה"ג הוי זה ס"מ, והטעם דכיון שמצמצם המקום דומה לנקב יש בו בצד אות פלוני דאע"ג דהנקב מצד עצמו לא הוי סימן מובהק אפ"ה צמצום המקום הוי ס"מ לכו"ע: ועוד אפי' נימא דצמצום שבכאן לא הוי צמצום גמור כנקב בצד אות פלוני שמצמצם גם האות, אלא דדומה לנקב בצד תיבה פלונית דלא הוי סימן מובהק משום דצמצום התיבה לא הוי צמצום גמור, מ"מ סימן אמצעי ודאי דהוי אפי' צמצום התיבה, ואכתי יועיל להתיר בנ"ד דיש כאן שני סימנים אמצעים, דסימן של הרושם גופא הוי נמי סימן אמצעי דהא כל שינוי שבגופו גם במקצת הוי סימן אמצעי כמ"ש בתשובת משכנות יעקב סי' י"א דחוטם עקום גם במקצת הוי נמי סימן מה"ט, וצמצום המקום הוי נמי סימן אמצעי, ולפ"ז הרי יש בנ"ד שני סימנים אמצעים, א) סימן דרושם גופא, ב) סימן דצמצום המקום, ושתי סימנים אמצעים הא מצטרפין להיות סימן מובהק כמ"ש הב"ש סעיף כ"א בשם המ"ב. ומה שהקשה ע"ז בס' גבעת שאול מסוגיא דב"מ דכ"ח כבר יישבתי זה במקום אחר בספרי זה בטו"ט וא"צ לכפול הדברים: וגדולה מזה נ"ל פשוט דבנ"ד לא בעינן גם לצירוף שני הסימנים לעשותן לסימן מובהק אלא אפי' בסימן אמצעי לחוד נמי סגי להתיר, דהא זה ודאי דאפי' אי אמרינן דסימנים אמצעים אינם אלא דרבנן ואינם מועילים לגבי היתר אשת איש היינו דוקא במקום שאשה זאת אסורה מה"ת אבל במקום שמה"ת מותרת בלא"ה ויצאה מחזקת אשת איש אלא שאיסורה אינו אלא דרבנן דמהני בה סימנים אמצעים נמי כמו לגבי אבידה, דכיון דאיסורה אינו אלא דרבנן הם אסרוה והם התירוה ע"י סימנים דרבנן, וכן מוכח להדיא מלשון רש"י ב"מ דכ"ז בד"ה סימנין דרבנן וז"ל ולגבי אשת איש דאיסור דאורייתא הוא לא סמכינן עלייהו עכ"ל, הרי להדיא שדוקא באשת איש כזה שאסורה מדאורייתא לא סמכי' עלייהו אבל באשת איש שאסורה רק מדרבן סמכינן גם עלייהו ועיין בנוב"ק חאה"ע סי' פ"ט ובהגהות הרש"ש לב"מ שם שדייקו כן מלשון רש"י, ומה שקשה ע"ז מעובדא דרב"ב דאייתי גיטא ב"מ די"ט כתבתי במקו"א בספרי זה ליישב, וא"כ בנ"ד שאבד זכרו זה ט"ו שנה יצאה שוב מאיסור תורה דאין לה עוד חזקת אשת איש וכמ"ש כל הפוסקים דבכה"ג שאבד זכרו הרבה שנים יצאה מאיסור תורה, וכיון שכן פשיטא דמהני בה תו סימן אמצעי לחוד נמי להתירה גם לכתחלה, מכל הלין נ"ל דהאשה מאלי אשת ר' ליב זלאטציבער מותרת להתנסבא לכל גבר די תיצביין וכ"ת יושיב ב"ד ויתירה מכבלי עיגונה וד' ישפות שלו' לכ"ת, כנפש ידידו מברכו בברכת אהרן וואלקין סימן עט ב"ה יום ב' כ"ז טבת תר"צ פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מוהר"ר יוסף קאסאווסקי שליט"א אב"ד דיאנאווא. ע"ד העובדא אשר קרה בעירו עם עגונה אחת שיושבת בעגונה זה ט"ו שנה ובראותה כי אין תקוה נשקפת לפניה להתירה מכבלי העיגון הפרה חוק ופרצה דת, וזה חמש שנים אשר תדור עם רווק אחד כדרך איש ואשה לעיני כל ולא יתבוששו, וכבר ילדה לו שני בנים, אכן עתה כאשר החלו לדרוש ולחקור היטב נודע להם שבסביבות הכפרים הסמוכות נמצאו עדים שיודעים מה קרה עם בעלה במלחמה, השמועות הללו יצאו אמנם זה זמן רב, רק מפני שלא היה פה רב שירצה להזדקק לענינים כאלו, ומחסרון ידיעה של בעלי הדברים גופא חשבו שאין ממש בשמועות הללו לכן נתייאש מזה, אכן עתה במר נפשם באו לפני בבכי ובתחנונים שאשתדל לקבץ העדות והשמועות הנפזרות אולי אמצא דבר ממש בזה, ואם כי מתחלה מרוב שיחי וכעסי על הנבלה שעשתה לפרוץ גדרו של עולם ולהזדקק לאיש בלא התרה ב"ד, האטמתי אזני ולא רציתי לשמוע להם אבל סוף סוף נכמרו רחמי עליהם ועל בניהם הילודים, ולאחר ששמעו לקולי לפרוש זה מזו ולדור במקום אחר שלא במקומה עד שיצא כנוגה צדקם אם האשה הזאת מותרת לעלמא, ואם לעלמא מותרת אם תהא מותרת גם לאותו האיש שדרה עמו באיסור וילדה בנים ממנו, נעתרתי להם לשלוח אחרי העדים וקבלתי עדותם במותב תלתא וזה אשר הגידו בתו"ע באליו"ע: העד ר' אייזיק ב"ר משה גלויבערזאן הגיד בזה"ל, כי זה כערך עשרה שנים לפנים ישב במסבת בני ביתו, נכנס ערל אחד ממכיריהם מכפר צענציץ אשר דר שם קודם המלחמה יחד עם גסתו אחות אשתו ובעלה ובני ביתם ואמר לאשתו בזה"ל: בילא, חבל כי תתנך צערטאק נהרג במלחמה, נחתכו רגליו ע"י יריה ונהרג על אתר ואנכי נשאתיו על כתפי למקום ההרוגים, כשמוע זאת זוגתו השיבה להערל, צערטאק זה אינו חתני כ"א חתן אחותי וגיסי הרשעל, הודה הערל לדבריה ואמר כן כן הוא חתן הערשעל: העד השני ר' ישראל בן צבי וויניק הגיד שזה יותר משנה אשר לרגלי מסחרו היה בכפר האקי ולעת ערב נתאספו הערלים דיירי כפר לבית היהודי הדר בכפר יושבים ומשוחחים יחד ושמעו כי ערל אחד מספר לפני שאר הערלים חדשות ממלחמה, ובתוך שאר הדברים סיפר כי היה באקאפע אחת עם איש אחד מסביבת פינסק ושמו יצחק צערטאק ונהרג ע"י יריה גדולה שנחתכו רגליו ונהרג, שם הערל הוא גריגארי צויקא והוא ראה שנקבר, זה תכן הגב"ע: והנה בנוגע להיתירה של העגונה עצמה, פשוט הדבר שגם בדברי עד אחד מהם סגי להיתירה, וכ"ש בצירוף שניהם, דאם שבדברי העד הראשון לכאורה יש פקפוקים, א) מה שהערל לא סיפר בקישור דברים, כ"א שתחלת דבריו היה חבל כי חתנך נהרג, ולדעת הר"ן בכה"ג לא חשיב לפי תומו, ב) שהערל לא הזכיר שמו ושם אביו אלא כנוי המשפחה לחוד, ושזה גרע הרבה מאילו היה לו כנוי פרטי כמו כנוי פאר"ח שהזכיר הריב"ש, דהא כל המשפחה נקראים בכנוי זה וכמ"ש בנו"ב מהדו"ק סי' מ"ב, אבל באמת במקום עגון כזה אין מקום לחוש לשני החששות הללו, דחשש הראשון ודאי שאינו דלבד שרוב הפוסקים הסכימו לריב"ש דגם בלא קישור דברים הוי מסל"ת וכמ"ש הב"ש סי' י"ז ס"ק ל"ח וגם הב"ח כתב דבמקום עיגון יש לסמוך על