זקן אהרן חלק א קנז

בב"א הוא דלא מהני אבל אם להאשה נודעו בב"א אע"ג דלא נולדו בעולם בב"א מהני, וא"כ בנ"ד שעבר כמה שנים שלא נודע להאשה שום ידיעה ורק עתה ע"י הגדת העד נודע לה שבעת שרצה לגנוב הגבול נהרג שם, ועתה כבר יש ג"כ רוב השני, דכיון דכבר עבר שמונה שנים ולא בא כלל דודאי מת, ושני הספיקות בא בב"א ומהני לכו"ע, עכ"פ נתבאר לנו היתר גמור בנ"ד דאיכא תרי רובי, ולכן אפי' אם ודאי אמר בדדמי נמי יש להתיר דעל תרי רובי סמכו כל הפוסקים להתיר וכמ"ש בשם הגר"ח מוולאזין שהתירו גם כל חכמי ווילנא שבדור ההוא: היתר הרביעי, דכבר זכרתי בתשובה לעיל סי' ס"ח דהא דחוששין בעד אחד לבדדמי היינו משום דמה"ת ע"א לא מהני ורק משום תקנת עגונות הקילו לסמוך על ע"א, וכיון דנאמנות ע"א אין זה כ"א משום תקנה א"כ אמרי' שלא הקילו כ"א היכא דליכא חשש דבדדמי, והיכי דשייך בדדמי לא הקילו, אבל במקום דמה"ת סגי בע"א ומשום דנאמן כתרי, בכה"ג לא חיישי' לבדדמי, וכמו דבתרי עדים לא חיישי' לבדדמי ה"נ בע"א במקום דנאמן כתרי, ושם הארכתי לברר בראיות: והנה הטעם דמה"ת לא סגי בע"א בעדות אשה ומ"ש מכל האיסורין שבתורה דנאמן כתרי, היינו משום דאיכא חזקת אשת איש ולהוציא מחזקה אין ע"א נאמן וגם משום דהוי דבר שבערוה דאין פחות משנים, וידוע מ"ש המוהרי"ק שורש ע"ב דגם דבר שבערוה היכי דלא אתחזק איסורא גם ע"א נאמן, וכבר הבאתי לעיל מ"ש התה"ד הובא בח"מ וב"ש דבמקום שיש אומדנות והוכחות אף שאין שום עדות אם ניסת לא תצא, והאחרונים ביארו טעמו דבמקום שיש אומדנא שמת נתבטל החזקת חי ומה"ת מותרת לגמרי ורק מדרבנן אסורה ומשו"ה אם ניסת לא תצא, וא"כ בנ"ד נמי חין אומדנא גדול מזה שלא בא שמנה שנים לביתו, וכיון שעי"ז נתבטל החזקת חי ממילא שע"א נאמן בזה שוב מדינא וכמו בכל איסורא דעלמא, דאזל שוב החומר דדבר שבערוה וכמ"ש בשם מוהרי"ק וכיון שמהימן ע"א בזה מדינא והרי הוא חשוב כתרי, לא חיישי' שוב לבדדמי כמו שאין חוששין בשנים לבדדמי, ולפי כל הדברים הנאמרים בזה יצא לנו שההיתר שלי לסמוך בנ"ד על עדותו של הנכרי אע"ג שלא אמר קברתיו, עומד היא על ארבע יסודות חזקות אשר אפשר שגם באחד מהם יש לסמוך להתיר וכ"ש בהצטרפות כל ההיתרים דאין לחוש כלל לזה שלא אמר קברתיו ושפיר יש לסמוך על אמירתו של הנכרי כי נהרג ולא חיישינן בזה כלל לבדדמי: וכעת נבוא להסיר גם פקפוק השני בעדותו של נכרי זה מה שלא הזכיר כ"א כנוי המשפחה ולא שמו ושם אביו ועירו, דהנה הזכרת כנויו עדיף מהזכרת שמו וכמ"ש המהרשד"ם הובא בקו"ע אות שס"ו דאם אומר כנויו ושם עירו עדיף משמו ושם עירו, הרי דכנויו עדיף משמו, וכיון שבנ"ד הזכיר הכנוי הרי שוב אין בזה חסרון הזכרת שמו דהא הכנוי עוד עדיף משמו, וחסרון דשם אביו אפשר למלאת בזה שהגיד העד כי נהרג היה מפולק הדראגוני, דזה הוי כמו שהזכיר שם רבו דכיון דידעי' באיזה פולק עבד ממילא ידעינן את אדוניו ורבותיו העומדים בראש הפולק אף שלא הזכירם מפורש, אפ"ה אפשר לברר מי ומי הם העומדים בראש הגדוד הלזה, והזכרת שם רבו הא הוי כהזכרת שם אביו וכמ"ש בקו"ע אות שס"ב כשאומר דהוי עבד של זה הוי כשם אביו, וגדולה מזה כתב הרא"ש בתשובה הובא בבה"ט סי' י"ז סק"ס דאומר משרת פלוני הוי כמזכיר שמו ושם אביו ע"ש, וא"כ כ"ש בנ"ד שהזכיר גם הכנוי ושהוא משרת בפאלק הדראגוני דהוי כמזכיר שמו ושם אביו, ובהזכרת שמו ושם אביו הא סגי אפי' בלא שם עירו וכמ"ש הב"ש והח"מ שם סקל"ח דבשנים סגי שמו ושם עירו או שמו ושם אביו וכ"כ בקו"ע אות שנ"ז הלכה למעשה דסגי בזה, ובתשובה אחרת הארכתי בזה, וכ"ש בנ"ד שיש עדים המעידים שבפולק זה לא היה יהודי אחר בשם חפץ, כ"א יצחק חפץ זה שאנו מבקשים דסגי בזה: ועוד נראה טעם אחר להקל בנ"ד דהא העד נכרי השני שהגיד עדותו לפני הב"ד דעיר דאויד. האראדאק, הוא הזכיר גם שמו וכנויו ושם עירו, ונהי דעדותו על מיתתו של חפץ לא מהני מטעם שאמר שאינו יודע מה קרה עמו אבל זה הגיד מפורש כי בתוך החבורה הזאת שברחו משוטרי הגבול היה בתוכם יצחק חפץ מלויביצאן, וא"כ כששוב הגיד הנכרי האחר כי חפץ הזה נהרג, ודאי הוא שהוא האיש שאנו מבקשים, כי מעדותו של הא"י מדאויד הורודוק נודע לנו בבירור כי חפץ הזה הוא הוא אשר שמו יצחק חפץ מלויבצאן, ואחר לא היה שם, אלא מה דיש לפקפק דהעד מדאויד הורודאק לא הגיד לפי תומי כ"א ע"י שאלה בב"ד וא"כ אינו נאמן כלל על עדותו, אבל גם זה אינו טענה, איבעית אימא דבנ"ד יש כמה סניפי ההיתר אפי' שלא במסל"ת, א) דעת הנו"ב מהדו"ק סי' ל"א ומהדו"ת סי' מ"ז דהיכא דאיכא רגלים לדבר מהני נכרי אפי' שלא במסל"ת, ואין רגלים לדבר גדול מזה שבנ"ד, שגם בעיר וגם בפולק לא היה איש אחר בשם חפץ כ"א בעלה של זו, ב) דעת המבי"ט ח"ב סי' מ"ט דהא דבעי' מסל"ת היינו דוקא אם האשה היא עדיין בחזקת אשת איש דאורייתא אבל אם גם בלא עדות הנכרי יש לנו עדות אחרת שעל ידו לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא שאז לא רביע עלה כ"א איסור דרבנן מהני עדות הנכרי אפי' כשאינו מסל"ת ע"ש, ולפ"ז בנ"ד שבודאי יצאה מחזקת א"א ע"י האומנות הגדולות המוכיחות על מיתתו ושזה שמונה שנים שנאבד זכרו וכמ"ש לעיל שמן הדין היה ראוי להתיר גם בלא עדות וכמ"ש הח"ס וב"ש ס"ק ל"ג, דודאי שיש לסמוך על נכרי בלא מסל"ת ואע"ג שעל כל אחד מסניפי היתר הללו כשהוא לעצמו קשה לסמוך, דהיתירו של הנו"ב כתב הוא עצמו שלא לסמוך ע"ז כ"א לסניף וגם החת"ס השיגו בזה, וגם היתירו של המבי"ט דבר חדש הוא והפוסקים לא הזכירוהו, אבל עכ"פ בהצטרפות שני אלו צדדי היתר במקום אחד כמו בנ"ד, דיש רגלים לדבר ואיכא התירו דנו"ב, ושאין לו תו חזקת חי דאיכא התירו של המבי"ט, אפשר לצרף שניהם להיתר אחד, וגם בתשובת משאת בנימין סי' ס"ח העלה דהל היכי דאיכא אומדנא טובא שמת נאמן גם נכרי בלא מסל"ת: ועוד נ"ל לומר סברא טובה שבנ"ד לא איבד מעלת מסל"ת אפי' כשהגיד ע"י שאלה, דעיקר הטעם מה דאמרי' דכל שבא ע"י שאלה אינו נאמן דכיון שנשאל חיישי' שמא משום שיודע שאיסור והיתר תלוי בזה יקלקל במזיד, אבל הכא הא יש סברה טובה שלא נתכוון לקלקל, דהא חזינן שהיה נזהר בדבורו והגיד שאינו יודע מה שקרה עמו, ואם היה נתכוון לקלקל היה מגזם ביותר לומר שיודע שנהרג ודאי, ומדהיה נזהר כ"כ לומר איני יודע על מה שלא ידע בבירור, ודאי שמה שהגיד שזה יודע בודאי כי יצחק חפץ זה היה בתוך חבורתם, אמת הוא, וכיו"ב איתא בס' דעת תורה ס"ק ל"א לגבי עגלים הרכים דאע"ג דמסל"ת לא מהני אם אומר בן ח' ימים הוא משום דאמרי' דלהשביח מקחו אומר כן, אפ"ה כשאומר בן ו' הוא מהימן דאי להשביח מקחו הוי אומר יותר שהוא בן ח', וכ"כ בקו"ע אות שס"ה דהיכי שהנכרי היה יכול להגזים יותר הוי מסל"ת ע"ש, וה"נ נימא בנ"ד דאם לקלקל נתכוון היה מגזם יותר שראהו מת, דממ"נ אם יודע שאיסור והיתר תלוי בזה הלא יודע הוא שכל זמן שלא אמר מת אין מתירין את אשתו, ומדאפ"ה לא אמר הכי, הוי מסל"ת, ועיין עוד