זקן אהרן חלק א קנה

מבבא דסיפא דהיתה מעוברת, דבבא דרישא לא מיירי כ"א בפסול האם, ובסיפא דהיתה מעוברת לא ידעינן מי הלך אצל מי אם הבועל לגבה או היא לגבי הבועל, וא"כ יש ספק שמא הלכה היא לגבי' והו"ל קבוע דכמע"מ, דבשלמא ברישא בראוה מדברת דהיינו נבעלה וכיון שראו את הבעילה הרי ראו שהבועל הלך אצלה והוי רוב מעליא אבל בסיפא יש ספק שמא הוי קבוע ואין רוב כלל, אבל אכתי מנ"ל דאפי' ברוב מעליא פוסל ר' יהושע, ואע"ג דהטור שם כתב דבסתמא נמי כשאינו ידוע מי הלך למי תנשא לכתחלה, וא"כ משמע דמאן דמכשר ברוב כשרים מכשר נמי בספק קבוע, אכן הא הב"י פי' בטעם הטור דכיון שמה דבעי' תרי רובי אין זה מן הדין אלא משום מעלה בעלמא ולכן כל היכי דלא ידעי' אזלי' לקולא ע"ש, וא"כ לא שייך זה כ"א כשאנו דנין לענין פסול כהונה ולענין תרי רובי אבל הכא בדר' יהושע דדיינין לענין הכשר הבת לקהל ישראל דמן הדין בעינן רובא וא"כ י"ל דבספק קבוע אסור, וה"ט דר' יהושע דאוסר, אבל אכתי מנ"ל דברוב גמור פוסל, וי"ל דהרשב"א לשיטתו א"ש, דבחי' הרשב"א פ' עשרה יוחסין גבי שתיקי רוב כשרין אצלה כתב דהיכא דלא ידעי' אם אזלא איהי לגבי' או לא הו"ל ס"ס, ספק שמא אזל איהו לגבה דהו"ל רוב ואת"ל דאזלא איהי לגבייהו שמא לכשר נבעלה ע"ש, ואע"ג דמסתימת הפוסקים משמע דבכה"ג כשאנו מסופקין בקבוע אם פירש או לא לא הוי ס"ס דהוי כמו שם אונס חד וכספק אחד יחשב ועמ"ש הפנ"י בקדושין שם, מ"מ הרשב"א הא סובר להדיא דהוי ס"ס ולזה לשיטתו שפיר הוכיח דר' יהושע לא מכשר אפי' ברוב גמור נמי, דאי היה מכשר ברוב גמור דהיינו בדידעינן שפירש, א"כ אפי' בספק פירש נמי היה לו להכשיר מכח ס"ס, דלר' יהושע אלים ס"ס, אע"כ דאפי' ברוב גמור לא מכשר וממילא לא שייך הס"ס שמא פירש והיה כאן רוב כיון דאפי' רוב ודאי לא מהני, ושפיר הוכיח הרשב"א דלר' יהושע רוב לא מהני, וזולת זה תמה אני על הפנ"י בעיקר קושיתו על הרשב"א דהא באלמנת עיסה איכא נמי רוב משפחה, מי הגיד לו כי הרשב"א יפרש כפי' התוס' דהס"ס שבאלמנת עיסה היינו כשנתערב ספק חלל בתוך המשפחה, שמא יפרש כשני הפירושים שברש"י שאליבייהו אין כאן ס"ס, וכן מה שהקשה דנוכיח מדר"ג דפוסל באלמנת עיסה אע"ג דאיכא רוב וס"ס ואילו בתרי רובי מכשר, מהיכן פסיקא לי' לומר כן דלר"ג מהני תרי רובי, הא בשמ"ק בסוגיא דתרי רובי הביא בשם רוב ראשונים דאיה"נ דלר"ג גם תרי רובי לא מהני מכ"ש דאלמנת עיסה דהוי ס"ס ורוב, וכן משמע נמי מפרש"י סוף די"ד שפי' דכל השקלא וטריא הוא רק לר' יהושע ומשמע דלר"ג לא מהני גם תרי רובי כשטוען שמא ע"ש: ומה שהקשה עוד הפנ"י קושיא הד' על הרשב"א דהא לר"ג אלים לי' ברי מס"ס וכיון דברי לא מהני באתחזק איסורא כ"ש ס"ס, לפמ"ש בחבורי לכתובות דהא דמהני ברי לר"ג לאו כללא הוא אלא דוקא בברי ששייך גבי' חזקה דבודקת ומזנה ע"ש, א"כ לק"מ קושיתו, שוב מצאתי כן גם בהפלאה, וכן מה שהקשה עוד ממשנה דט' צפרדעים ושרץ אחד כו' ספיקו טהור, ומזה מוכח דס"ס לא הוי כרוב, דהא אפי' כמה ספיקות לא מהני ברה"י לטהר ואילו רוב מהני, ג"ז יש ליישב דנהי דלכל מילי הוי בירור הס"ס כבירור הרוב, מ"מ לענין ספק טומאה לא שייך רוב כזה הבא מכח צירוף שני הספיקות דכיון דכל ספק עשאו הכתוב כודאי לענין טומאה וכדילפינן מסוטה דנסתרה והיא נטמאה שהסתירה שהיא אינה כ"א ספק טומאה קריא רחמנא טומאה ודאית, נמצא דאין כאן רוב, אבל רוב שאינו בא מכח צירוף ספיקות מהני גם לענין טומאה, וכ"ז הוא לענין טומאה דספיקו הוי כודאי אבל בכל התורה גם רוב הבא מכח צירוף ספיקות נמי הוי רוב ודו"ק, וכיון שבארנו להציל את הרשב"א מכל הקושיות שהקשו עליו, הרי יש להפוסקים עמוד גדול לסמוך להתיר ע"י ס"ס גם באיסור אשת איש, ובנ"ד נמי דהוי ס"ס וכמ"ש בשם המוהריב"ל דחשיב כה"ג ממש לס"ס שפיר יש לסמוך ולהתיר: היתר הג' שאפי' אם נחליט דהעד אומר ודאי בדדמי ואם היה אפשר לדרוש ולחקור אותו כיצד ראית לא היה יכול לברר שנהרג ודאי אפ"ה יש להתיר בנ"ד, דהנה גם כשאומר בדדמי הוא אומר בדבר שרובן למיתה, דודאי לא חשיד לומר אם ראה בו דבר שאין בו חשש מיתה, שבודאי מת, אלא אם רואה בו דבר שרובן למיתה יסמוך דעתו לומר מת וכדמפרש רבא שם ביבמות דקי"ד ובלשון הרמב"ם שראה בו העד דברים שרובן למיתה והעיד בדדמי שודאי מת, וכיון שכן בנ"ד נמי עכ"פ דבר שרובו למיתה ודאי דחזי בי', אלא דלהתיר ערוה החמירו חז"ל דלא לסמוך על רובא כמו במשאל"ס, וא"כ עפמ"ש התה"ד סי' קל"ט וביותר ביאור בחת"ס סי' נ"ח וסי' נ"ה דעתה שנשתנה הזמן מבזמן שהיה בימי הש"ס דבזה"ז קביעי בי דואר בכל המדינות וטעלפגראפין ואילו היה חי ברחוק כמה מאות ואלפים פרסה היה נודע ונשמע לנו כו' וכה"ג מיקרי רובא אעפ"י שאינו בא אלא מכח סתמא כו' עכ"ל, ועדיף ביותר ממה דרב אשי בעי למימר בצורבא מרבנן וגברא רבה להתיר משום דקלא אית לי' וידוע שיטת הר"א מווארדון שהתיר עפ"י אומדנא זאת אפי' לכתחלה משום דאומדנא דמוכח הוא שאם היה חי היה בא לביתו וכמ"ש רש"י כתובות דכ"ב באומרת ברי לי שמת דאילו היה קיים הי' בא, ואף שכבר השיגו ראבי"ה וסייעתו וכמבואר במרדכי, אבל מ"מ נראה ברור דאפי' החולקים מודים נמי דאומדנא זאת לא גרע מאומדנא דצורבא מרבנן קלא אית לי' דהוי רובא וכמ"ש התוס' ביבמות שם, וא"כ בנ"ד נמי שזה שמונה שנים שנאבד זכרו דיש לנו תרי רובי המבררים דהאיש הזה מת ולא ניצול מיד הרודפים, א' דהא העד ראה בו ודאי דבר שרוב למיתה, ורוב שני המברר דלא ניצול משום דאם איתא דניצול היה בא בעצמו או הודיע לביתו, ועיין בתשובת עין יצחק סי' כ' בבכה"ג לענין נטבע שכ' נמי דהוי תרי רובי כאלו ממש, ובתרי רובי הא כבר העלה הבית יעקב סי' ט' דמהני בעיגונא ומדמה אותה ליוחסין דמהני תרי רובי: והן אמנם ראיתי באחרונים שדחו ראיה זאת דהתם ביוחסין איכא חזקת כשרות ומשו"ה מהני תרי רובי ולכן השיגו על הבית יעקב, אבל באמת אין בזה כדי דחוי דהא התם לגבי יוחסין בתינוק הנמצא מיירי דלית לי' עדיין חזקת כשרות וכמ"ש התוס' דהו"מ לשנויי שאני תינוק דלית לי' חזקת כשרות, ואין לומר דהא תינח לפרש"י כתובות שם בד"ה אבל ליוחסין לא דאם בת היא אסורה לכהן וכיון דדיינינן לענין הבת עצמה שפיר הו"מ לשנויי דמשו"ה פסולה משום דלית לה חזקת כשרות, אבל באמת הא יש לפרש דהא דקאמר אבל ליוחסין לא היינו כשהתינוק הוא זכר ונתגדל ובא אח"כ על בת ישראל נפסלה בביאתו, והאשה הא אית לה חזקת כשרות, דזה אינו דאפי' כשהוא זכר כיון דבו נופל הספק, והעיקר שאנו דנין על הבת ישראל שבא עליה, מכחו קאתינן, ובו הא ליכא חזקה דכשרות ולא אהני חזקת כשרות דאשה לגבי' דבועל, דלא עליה אנו דנין, וכ"כ להדיא בשמ"ק שם דביוחסין אין לחלק בין היכא דאיכא חזקה להיכא דליכא חזקה אלא בין חד רובא לתרי רובי ובתרי רובי אפי' בליכא חזקה נמי מהני דחזקה לא מעלה ולא מורדת ע"ש שדקדק כן מלשון הש"ס, ופוק