זקן אהרן חלק א יד

בניפוץ להסיר הפסולת, וממילא שהרמ"א שחולק ומתיר, מתיר אפי' בכה"ג דשוע, דאי גם להסיר הפסולת מצריך לשמה, א"כ לא משכחינן כלל ציצית של פשתן שיהיו כשרים דהא מלאכת הוצאת הפשתן מן הגבעולים הוי נמי מנפץ וכמ"ש רש"י (שבת דע"ג) דתנא בברייתא הדש והמנפץ כו' ופרש"י מנפץ פשתן בגבעולין, וכ"כ הסמ"ג המנפץ גבעולי פשתן וקנבוס חייב וכו' שהרי מוציא הפשתן מן הגבעולין, וכיון שזהו עיקר הנפוץ א"כ היכי משכחינן ציצית של פשתן כשרים לדידן במקומותינו דמלאכת חביטת הפשתן נעשות תמיד ע"י נכרית, מעולם לא שמענו להצריך שיחבטו ישראלים את הגבעולין להוציא הפשתן מהם, ומלאכה זאת נעשית תמיד ע"י נכרים ששורין את הגבעולין זמן רב וחובטין אותן עד שמוציאין הפשתן, ואפי' המדקדקים ביותר לא שמענו שיהיו מצריכין לישראל לעשות המלאכות הקשות הללו, א"ו דניפוץ הזה שבא להסיר הפסולת גם המהר"ל לא מצריך שיהיו נעשית לשמה כיון שאין הניפוץ הזה בא לצורך עשיית הצמר אלא רק להסיר הפסולת, ודאי שאינו בכלל עשייה שיוצרך בזה לשמה, ורק בעשיית הוואטא, בניפוץ הזה הוא דמחמיר המהר"ל להצריך לשמה, שזה מיקרי קצת גוף העשייה, והרמ"א דחולק, חולק גם בניפוץ הזה שא"צ לשמה, מדלא הוי כ"א הכשר והזמנה לעשייה ולא עשייה גופא, ובכן מטעמים שזכרתי כאן וגם בצירוף צדדי ההיתר שכתבתי בתשובה הקודמת נלע"ד שמאשין הראשונה שעושית הוואטא אפשר להתיר, ואילו היה איש פרטי בא לשאול לצורך עשיית ציצית לעצמו, אפשר שמהיות טוב הייתי מיעצו להחמיר לכתחלה גם בזה, אבל להורות לאחרים בעסק פאבריק שבודאי יש בזה הפס"מ, אינני מוצא יסוד לאיסור, וכדאי הרמ"א בצירוף הטעמים שזכרתי פה ושם לסמוך במקום הפסד: אכן המאשין השניה שנקראת (פארשפן) לפי תמונת הצמר שנעשית על ידה ששלח אלי, שהצמר כבר נתחלק בתוכה עד שנעשה כחוטין, היה נראה שזה יצא מכלל ניפוץ וזהו התחלת הטויה, ואף אם שמנקודת הדין אין ראיה כ"כ שבעשיית חוטין יוצא מכלל ניפוץ, דהא הרמב"ם (פ"ט הלכות שבת) כתב וז"ל המכה על הגידין עד שנעשו כצמר או מנפץ סיב או גמי עד שנעשו חוטין הוי תולדה דנופץ עכ"ל, הרי להדיא דבמה שנעשה הצמר לחוטין לא יצא עי"ז מכלל מנפץ, ואדרבה זהו גופא מיקרי מנפץ דמנפץ הוי נמי הכוונה שמחלק החתיכה לחוטין (צו שפאלטין בלע"ז), ואי נימא שגם פעולה זאת מיקרי ניפוץ היה מקום להתיר גם מאשין הזאת לפמ"ש דבניפוץ יש להתיר, אכן בהיות שאין לדין אלא מה שעיניו רואות וכמו שנראה לעיני תמונת החוטין הללו שיוצאין ממאשין זאת, נראה יותר שזהו טוויה ולא ניפוץ, ועכ"פ התחלת טוויה ואי נימא שזהו טוויה ודאי דאין להתיר מאשין הזאת, ואפ"ה זכרתי לו כי מנקודת הדין יש לדון גם במאשין זאת וכמ"ש בשם הרמב"ם בכדי להמליץ בעד אותן הרבנים שכתב כת"ר שאומרים דגם הפאהר שפין אינו טוויה, ואם אמר חכם מלתא אין מזחיחין אותו, ולכן כתבתי לו זה, אף שדעתי הפרטיית נוטה יותר שזהו טוויה: כת"ר מעיר אותי אשר כפי הנראה מתיך תשובתי הקודמת, שלא עיינתי בדברי הגאונים שכתב לי במכתבו, מודה אני כי אמנם צדק בהשפטו, כי באמת לא עיינתי רק בגוף השאלה, אכן בתשובתן של הגאונים שהעתיק לפני דבריהן לא עיינתי, אבל אין זה מיוהרא יתירא דאית בי' חלילה לי מה יקרו מאוד דבריהם וכבד אכבדם אותם ודבריהם הקדושים, ורק מפאת רוב טרדותי אודה לד' על אשר נותן לי היכולת לעיין בהשאלה ולהשיב עליה מה שיורני ד', ובאין עוד הנני ידידו הדו"ש כנפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין: סימן ד. ב"ה יום ב כ"ח מנחם אב תרפ"ח פינסק. כבוד ידיד בן ידיד הרב וכו' מוהר"ר דוד מנחם רעגענשבורג שליט"א הגאב"ד דזעמבאווא. מכתב כת"ר נתקבל בשעה שהייתי בחו"ל (באד נוהיים) וזה לא כבר אשר שבתי לביתי ומיד הנני ממהר להשיבו, במה שנסתפק כת"ר בטווית ציצית דבעינן לשמה, אם התחלת הטוויה נעשה ע"י מאשין וגמר ישראל הטוויה לשמה אי מהני, וכת"ר רצה לדמות זה לההיא דשחט עכו"ם חצי קנה וגמר ישראל ושחט עד רובו דכשר כמבואר בש"ס (חולין די"ט ויו"ד סי' ב), במחכ"ת אין דמיונו עולה יפה דהתם בשחיטה כל שיעור השחיטה אינו אלא משהו, דגם אם היה חצי קנה פגום והשלימו ישראל לרוב כשר, אע"ג דכל השחיטה לא הי' בזה אלא משהו, ולא גרע שחוט נכרי מאילו היה החצי קנה פגום, ונמצא דבמה שהשלים הישראל לרוב קנה, שכל שיעור השחיטה נעשה ע"י ישראל, אבל לגבי טוויה אי נימא דבעינן שכל הטוויה תהא לשמה, לא מהני מה שגמר ישראל, דהא ס"ס אותו החלק שנטוה ע"י נכרי או מאשין הוי שלא לשמה: ובעיקר הדין לכאורה נראה פשוט שבאופן שנסתפק כת"ר שההתחלה היה ע"י מאשין והגמר ע"י ישראל, שפסול לכו"ע, דאין לדמותו להא דמבואר בשו"ע (או"ח סי' י"א סעיף ב) דטוואן נכרי וישראל עומד ע"ג ואומר לו שיעשה לשמה דכשר מיהא להרא"ש, דמכמה טעמים אין לדמותו כלל לדין זה, א) דהתם הוי טעמו דהרא"ש משום דאמרינן דעכו"ם אדעתא דישראל עביד, ופליג על הרמב"ם דסובר אדעתא דנפשי' עביד, וכיון שעביד אדעתא דישראל שמלמדו לעשות לשמה הוי זה לשמה גמיר, ולא שייך זה כ"א בעכו"ם שיש לו דעת לעשות כפי שמלמדין אותו, משא"כ במאשין שאין לה דעת, כי ישראל עומד ע"ג מאי היה ובודאי לא חשיב זה לשמה ב) הא דברי המחבר דלעיל יש לפרש דמיירי כשישראל עומד ע"ג בכל משך העת שטוה הנכרי לא זזה ידו ממנו ולא הסיח דעתו מללמדו שיעשה לשמה מתחלה וכד סוף, ומנ"ל להתיר נמי כשישראל לא היה כ"א בתחלת הטוויה לחוד, ואפי' בנכרי שטוה וישראל עוע"ג בתחלת הטוויה אין לנו ראי' להכשיר, וכ"ש באם הישראל התחיל בטוויה ושוב גמר הנכרי בלא ישראל עוע"ג דלא מהני כלל, דאותו החלק שטוה הנכרי לא היה לשמה כלל כיון דגם עומד ע"ג לא היה בזה, הן אמנם דהרא"ש גופא מכשיר אפי' בישראל אינו עומד ע"ג כ"א בתחלת הטוויה, דהכי מוכח להדיא מדבריו בהלכות קטנות הלכות ס"ת דמקשה התם מגט דלא מהני כתבו נכרי וישראל עומד ע"ג כמפורש בגיטין (דף כ"ב), וכתב לחלק דבגט דבעינן שיכתוב כל התורף לשמה וזה לא יעשה, אבל בעיבוד לא בעינן אלא בתחלת העיבוד כשישים העור לתוך הסיד שיאמר אז, אני עושה כך לשם ס"ת, וזה יעשה הנכרי לשם ישראל כשיאמר לו עשה כך, וכיו"ב מצינו בפ' אין מעמידין דר' יהודה בעי מילה לשמה ואפ"ה ימול ארמאה ולא ימול כוחי ולא אמרינן נכרי אדעתא דנפשי' עביד כיון דברגע הוא עושה ודאי יעשה אדעתא דישראל ע"ש, הרי שסובר הרא"ש להדיא דגבי עיבוד והוה"ד לגבי טוויה שלמד זה הב"י מעיבוד לא בעינן כ"א רגע אחת שיאמר לו הישראל לעשות לשמה וכל שאר הפעולת עושה הנכרי בלא. עומד ע"ג, ואמנם מפני שדברי הרא"ש תמוהים מאד כאשר כבר השיג עליו בתשובת פנים מאירות (ח"א סי' מ"ה)