זקן אהרן חלק א קמח

את האשה, בזה אמרי' דאין שום אדם חשוד לקלקל בלא הנאה, ואפי' מיעוט ליכא, אלא דכל עיקר שנחשוש לזייף בכה"ג, אינו מאנשים דעלמא אלא משום אחת מהחמשה נשים צרותיהן של אשה זו שהם חמותה וכו', באשר להם יש הנאה מקלקלתה של זו לכן חשידי לקלקלה בשביל הנאתם וכ"כ החת"ס סי' מ"ט דעיקר החשש אינו אלא משום הה' נשים ע"ש: ולפ"ז י"ל מלתא חדתא דעיקר פלוגתתם אי סמכינן אכתב שכתוב בו שמת היינו במקום דאיכא למיחש שמא אחת מהה' נשים עשתה כן, אבל במקום דליכא בעולם הה' נשים הללו ולאשה זאת ליכא שום צרה כו"ע סברי דסמכי' על כתב ישראל בלא קיום כיון דליכא משום מה למיחש, דלעכו"ם שחשודים גם לקלקלה לא שייך לחוש כיון שאין יכולים עכשיו לכתוב כתב ישראל, ולישראל נמי אין לחוש, דלא חשוד לקלקל, ולפ"ז בנ"ד שהמכתב בא ממדינת ארגנטינא שהיא רחוקה מאד ממדינתנו וידעינן ודאי שבמדינה זאת לא נמצא אף אחת מה' נשים הללו שיהא ביכולתם לזייף מכתב ולשלחו לכאן, וגם אין לחוש שמא בקשו מיהודים אחרים היושבים בארגנטינא שהם יזייפו עבורם וישלחו לכאן, דמי יציית אותם לקלקל אשת איש, ובשגם שהתשובה נשלחה מאותו האיש גופא שאליו שלחה האשה לשאול ממנו, הדבר ברור שממנו הוא ואין בו זיוף, דאפי' במקום שהיה אפשר למיחש לזיוף כגון בשטרי ממון נמי א"צ קיום בכה"ג שהתשובה בא ע"י בי דואר מאותו האיש שנשאל ע"ז וכמ"ש בפ"ת אה"ע סי' י"ז סקנ"ב ע"ש, וכ"ש בנ"ד שלא נמצא בארגנטינא אחת מחמשה נשים ולא שייך שום חשש זיוף וכמ"ש: ועוי"ל עפמ"ש המל"מ פי"ב מהל' גירושין הט"ז דהחשש דה' נשים לא שייך כ"א במקום שגם אם נשאת תצא, בזה אמרי' דחשידי לקלקלה בכדי שתצא מבעלה, אבל במקום שבדיעבד לא תצא ורק איסורא לכתחלה יש בכה"ג מהימנינן אפי' לצרה דלא עבידי הני נשים לקלקלה בידי שמים אלא בידי אדם, וכיון שאם נשאת לא תצא דיעבד לא מצית לקלקלה, ולכן העלה דכל היכי שיצאה מאיסור תורה כגון במשאל"ס, אלא דמשום חומרא דרבנן לא תנשא לכתחלה מהימנינן אפי' לצרה ע"ש, וא"כ בנ"ד שאבד זכרו ט"ו שנה הוי כמים שאל"ס, ומבי"ט סי' קל"ה כתב שזה שאבד זכרו עדיף מנטבע, ובשו"ת הלכות קטנות כתב נמי שאם נשתקע זכרו יצאה מאיסור תורה, וגם לפי מ"ש הח"מ וב"ש ס"ק נ' דהיכי דאיכא ראיה ואומדנא שמת דומה לנטבע במשאל"ס, וה"נ הוי כמה אומדנות שמת וגם אבד זכרו, דיצאה מחמת זה מאיסור תורה, ולכן בכה"ג לא חיישי' תו לקלקלה אפי' ע"י הצרות, דמה בצע להם שיקלקלוה כיון דאם נשאת לא תצא, ולאיש אחר ודאי לא חיישי' וכמ"ש, ממילא א"צ קיום לכל הדעות וזה נראה ברור בעז"ה: ועתה נבוא לחשש הב' שחשש כ"ת עפמ"ש הב"ש ס"ק כ"ט דאם נמצא כתב יהודי אין חוששין שמא פסול הוא, ומשמע שבידוע שהוא פסול אין מהימן, ואם כן בארגנטינא שמדינה זאת גרועה מכל המדינות במצב הכשרות כמעט רובם מחללי שבת ואוכלי נבילות וטרפות, שאנשים כאלו אינם כשרים להעיד כ"א במסל"ת, וכאן השיב ע"י שאלה, ידע נא כ"ת כי לא ניחא למארייהו דאמרת הכי להחזיק כל המדינה למחללי שבת ואוכלי נו"ט, והפריז על המדה לומר שלא נמצא התם שו"ב, דידוע הוא שעכשיו אכשר דרי גם במקומות הללו, יש להם רבנים וגם שובי"ם וכמה אנשים מופלגי תורה ויראה, ועוד שאם כדבריו כן הוא חלילה דרובם ככולם פסולי עדות הם ואין בנמצא כשרים, א"כ אדרבה קלקלתם תקנתם דהא ידוע מ"ש התה"ד הובא ברמ"א חו"מ סי' ל"ה דבמקום שאין בנמצא כשרים אז גם פסולים כשרים להעיד, ומקורו מסוגיא דקדושין דע"ד נאמנת חיה לומר זה בכור וזה כהן, וכתב הר"ן שם דלא מן הדין הוא אלא מן התקנה דהימנה רבנן, לפי שעל הרוב אי"א בענין אחר, ועפ"ז פסק הרמ"א דלענין מקומות ביהכ"נ בעזרת נשים, נשים נאמנות, ועיין בתשובת שו"מ ח"א סי' קפ"ד דאלו שנלקחו לעבודת המלך אעפ"י שמחללים שבת שלא במקום אונס נמי אפ"ה כשרים להיות עדי עגונה דלא שכיחי התם עדים אחרים כ"א בעלי מלחמה הפסולים ואי"א בענין אחר וכמ"ש הרמ"א ע"ש, ממילא דלפ"ז שאם נימא דבמדינה זאת לא שכיחי עדים כשרים, גם פסולים יהיו כשרים וכ"ש לעדי עגונה שהרבה הקילו בזה, ואין להקשות ע"ז מההיא דגיטין דנ"ד ההוא דאמר לחבירו טהרות שעשיתי עמך נטמאו אתא לקמי' דר"א א"ל שורת הדין אינו נאמן אבל מה אעשה שהתורה האמינתו, היכן האמינתו אר"י בר ביסנא כוה"ג ביוהכ"פ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ומנא ידעינן והכתיב וכל אדם לא יהי' וגו' אלא לאו משום דמהימן, והשתא יקשה דאדרבה כיון דלא היה שום אדם רשאי לכנוס ואי"א בענין אחר לכך מהימן הכוה"ג ומנ"ל למילף דע"א נאמן בכ"מ הלא אין דנין אפשר משאי אפשר, אע"כ דלא מחלקינן לענין עדות בין אפשר לאי"א, וכל הפסול להעיד פסול אפילו במקום שאי"א נמי, דזה אינו, דהתם לגבי חיה איכא צורך העולם בזה שתקנו לסמוך עליה דאם לא נאמין לה לא נמצא כהן עומד ומשמש, ולא נמצא בכור, ולכן מצאו הקדמונים לנכון לתקן שיאמינו לה וכגון זו תקנה הוא דמיקרי שעי"ז יהי' כהן משמש וגם בכור, וכן לגבי עגונה תקנה הוא להאמין גם לעדים פסולים במקום שאי"א בענין אחר, אבל לענין פיגול כלום תקנה הוא בזה שיהי' פיגול, ומה שייך לומר דתקנו חז"ל להאמינו כדי שיהי' פיגול וכי אחריות פיגול עלינו, אדרבה לא נאמינו וכדין התורה ולא יהי' פיגול: ועוד דהתם הא קאמר בש"ס "שהתורה" האמינתו הרי שמביא ראיה מן התורה ולא מן התקנה ובדין התורה ודאי לא שייך לאיפלוגי בין אפשר לאי"א דרק הקדמונים תקנו כן במקום שאי"א וכמ"ש הר"ן, אלא דהא תינח לשיטת הר"ן שכתב דלאו מדינא אלא מתקנה הוא, אכן מן הריטב"א משמע דהתורה גופא התירה לסמוך על פסולים במקום שאי"א, דבכתובות דע"ב כתב וז"ל ואית דאמרי דדוקא בנדה מהימנינן לע"א ואשה משום דכתבה תורה וספרה לה אבל בכ"מ עד אחד אינו נאמן באיסורין ומהתם אין ללמוד דאי"א שתדע אלא היא וכו' ע"ש, הרי דהתם על התורה גופא קאמר שמחלקה בין מקום שאפשר לאי"א, ושמא בנדה שאני משום דכיון שגם היא מוזהרת על האיסור חזקה שלא תקלקל עצמה ומשו"ה האמינתה התורה וכ"ה בהגה"א חולין פ"א דאם אוכל בעצמו איכא למימר שאינו חשוד לאכול נבילות, אבל היכי שאחרים אוכלין ולא הוא לא נאמין לו ע"ש, וה"נ בנדה עיקר הסמיכות הוא משום שגם היא עבדה איסורא ואפ"ה אם הוי אפשר בענין אחר לא הוה מהימנינן לה מה"ת משום הך חזקה שלא תקלקל עצמה לבד: אלא דאכתי צ"ע דהא הרמ"א בחו"מ שם כשהביא לתקנת הקדמונים לסמוך על פסולי עדות במקום שאי"א, סיים בסוף דבריו דדוקא כשתובע טוען ברי אבל אם תובעו שמא ותבע מכח עדות העדים הללו דאין עדותן כשירה וא"כ בנ"ד דהאשה אינה טוענת ברי שמת ורק מכח עדים הללו היא תובעת, ובכה"ג הא לא מהני לסמוך על פסולים ולא לדידי לחוד קשה כ"א גם על הדין דשו"מ שהתיר נמי בעדים פסולים משום דבמלחמה לא שכיחי כשרים, והא התם נמי אינה תובעת כ"א מכח העדים ובכהאי גוונא הא לא מהני: