זקן אהרן חלק א קמה

במקום שנטבע ממש במשאל"ס דשם דינא הכי דאם נשאת לא תצא ולכן בשעת הדחק דכדיעבד דמי התירו עוד קולא, להתיר לכתחלה, משא"כ במקום שההיתר הוא רק משום דהוי אומדנא דמוכח שמת שא"כ דינו כנטבע במשאל"ס מ"מ אין זה דומה ממש דהא כתבו הח"מ וב"ש ס"ק נ' דהיכי דאיכא ראיה ואומדנא דומה לטבע במשאל"ס מ"מ למעשה צריך להתיישב בזה ע"ש: הרי שזה גופא דמה שהתירו ע"י אומדנא הוי קולא, וא"כ להתיר עוד לכתחלה מטעם שעת הדחק הוי זה תרי לא, וכיו"ב מבואר בנדה דס"ז תוד"ה משום דתרי קולי א אשכחן דשרי הש"ס, ובלא"ה נ"ל לפקפק בעיקר דין זה דנאבד זכרו שיהא נחשב כמשאל"ס דרובו למיתה, דאע"ג שדין זה נפתח בגדולי הפוסקים כמ"ש, מ"מ נ"ל דהם לא כתבו כן כ"א לדורותם, משא"כ השתא בדורנו אי"א לסמוך ע"ז, דעיקר יסוד של דין זה בנוי על הסברא שזכר רש"י בכתובות, דאילו היה קיים היה בא, ועיין בחת"ס סי' ס"ה שכתב דכיון דקביעי בי דואר אמרי' דאילו היה קיים היה מודיע לאשתו ע"י מכתב, וא"כ הא תינח בדורות שלפנינו דחרם דלישא אשה על אשתו חמיר טובא לאינשי עד שכמעט שלא היה נחשד שום אדם שיעבור ע"ז, בזה שפיר אמרו אילו היה קיים היה בא בעצמו או בכתובים עם אשתו, לא כן עתה אשר בעוה"ר המצב המוסרי של הצעירים ירד פלאים עד שכמה וכמה נושאין שתי נשים בפרהסיא ובמקום שמכירין ולא יתבוששו, וכ"ש אלו הצעירים אנשי החיל שנפלו בשבי במקום שאין מכירין וסבלו צרות ורעב ממש, כי לשוב לאשתו ולעסקו הקודם לא היה באפשר מפני שעת החירום, ולא מצא לפניו שום מוצא אחר כ"א לישא אשה חדשה במקום גלותו, ועי"ז קובע לו איזה מעמד בחיים, הללו עשו ככה מאונס גמור, והללו החפשים שבהפקירא ניחא להו לישא אשת זנונים דזילא ופריצא לו, עושים זה מרצון גמור, ובמצב כזה, לא רק שאין רצונם להודיע לאשתו ראשונה איה מקום כבודו המחולל כ"א להיפך מתאמצים בכל תחבולות להסתיר עצמם שלא יתודע לשום איש כי יש להם אשה במקום אחר, ובדידי גופא הוי כמה עובדי שאחזתי כמה מיני תחבולות עד שמצאתי עקבות האנשים המסתירים, ולפעמים גם תחת שמות זרים יסתירו, וכאשר כמעט נפלו לידי השתמטו עצמם שוב ממני עד שלא יכולתי שוב למוצאן, וא"כ איך שייך בכה"ג לומר אילו היה קיים היה בא או היה מודיע לאשתו אחרי שרואין אנו בעליל שהם רוצים להסתיר עצמן מאשתם הראשונה, ואחרי כל האמור אבדה עצה ממני, והנני תמה מאוד על כת"ר שהתיר בפשיטות, כי לדעתי אי"א שב"ד יכניסו עצמם בזה ההיתר, ועכ"פ אנכי מסולק מזה ואיני חפץ להצטרף ואפי' שיבא מכשורי לא בעינא למטייה, וד' ירא בעני העלובה הזאת וישלח לה עזרתה ע"י עדות ואומדנות יותר ברורות: כה דברי ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין סימן עג ב"ה עש"ק ד' ניסן תרפ"ו פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר יעקב זאלצמאן שליט"א רב בדאסבראוויץ ע"ד העגונה שינדל אשת ר' יעקב נארבער שנקרא לעבוה"צ בשנת תרפ"ד בתחלת המלחמה ומאז נאבד זכרו, והביאה כעת גביית עדות שהוגבה ע"י רב איך שבפניו העיד ר' שמואל בן יעקב ששמע מאיש יהודי איש חיל אחד אשר הוא ור' יעקב נארבער הנ"ל ועוד איש חיל שלישי בנוסם שלשתם יחד מן המלחמה כשרדפו האשכנזים את הרוסים אז כשהיו עוד על גבול אשכנזים איז פון הינטין גיפאלין א סנאריאד פון די דייטשין אויף ר' יעקב נארבער און ער איז צוריסין גיווארין אויף שטיקער, אזוי האט דער סאלדאט דערציילס אז ער האט דאם גיזעהען מיט זיינע אויגין, וכ"ת חשש בזה ג' חששות, א) כיון שהעד לא ראה ולא אמר שמת רק ער איז צוריסין גיווארין ושמא כוונתו שנעקרו ממנו חתיכות שאין מטריפות בהנטלם מן החי, ועכ"פ לא עדיף ממגויד במקום שאין עושה אותו טריפה דתנן במתני' דיבמות ק"כ שאין מעידין עליו, ב) אפי' אם היה מעיד שמת נמי הוה ע"א במלחמה דלא מהימן אם לא אמר קברתיו, ג) הא בעינן שיזכיר שם אביו ושם עירו וכאן לא הזכיר כ"א שמו וכנויו בלבד: והנה לא הזמן של ער"פ אשר הטרדה מרובה, וגם גוף הענין אין סובל אריכות, דלדעתי פשוט הדבר להתיר עפ"י העד שמעיד ששמע מפי יהודי אז ער איז צוריסין גיווארען אויף שטיקער, דלשון זה מורה שנחתך לחתיכות באופן שאי"א לחיות בשום אופן, ועדיף יותר ממגויד ודמיא לשחט בו שנים או רוב שנים דמעידין עליו שמת וכמ"ש מהר"ם מלובלין בתשובה סי' קל"ג להדיא דלשון צוריסין אויף שטיקער אינו סובל שום כוונה אחרת ע"ש, וגדולה מזה היה אפשר לומר דאפי' אם העד לא העיד אלא שהוא מגויד ממש נמי אין להחמיר בנ"ד, דהנה במגויד גופא הא דאין מעידין היינו בסכין מלובנת וכאוקמתא דרבא ביבמות שם, ובדבר זה נחלקו הראשונים, הרמ"ה סובר דדוקא בדידעינן ודאי שהיה מגויד בסכין מלובנת או שראו שנכוה באש אח"כ התם הוא דאין מעידין מפני שהכויה מרפא את המכה אבל בסתם שלא ידענו אם הסכין היה מלובן לא חיישינן שמא היה מלובן ומעידין, והרי"ף ורמב"ם סוברים שאפי' בסתם נמי חיישי' שמא היתה בסכין מלובנת עיין בטור ובט"ז אה"ע סי' י"ז, ולא מיבעי לשי' הרמ"ה דודאי אין להחמיר בנ"ד, דהא מסתמא לא חיישינן, ואפי' לשיטת הרי"ף ורמב"ם דבסתמא נמי חיישי' לא החמירו אלא בסתמא. אבל היכי דידעי' להיפך שהסכין היה ודאי אין מלובן לא החמירו גם הם, וא"כ לא שייך פלוגתתם כ"א כשנתגייד שלא ע"י שונא דבזה י"ל דהמגייד אותו לא הי' כוונתו להמיתו ולכן חיישי' שמא ליבן סכין וגיידו או שנכוה אח"כ, משא"כ כשנתגייד במלחמה ע"י יריית השונא דכל עיקר כוונת השונא להמית, ומחפשים עצה ותחבולה לעשות החץ מסוכן ביותר, ודאי שאנן סהדי שאין עושים החץ מלובן, ובכה"ג כתב המהר"ם לובלין שם בנתקע ע"י גזלנים דהוי כאנן סהדי שאינו מלובן כיון שכוונתם להמית, וא"כ כ"ש במלחמה דעיקר כוונת השונא להמית ודאי שאין עושים את החצים באופן שאפשר יהיה להרפא, וכאילו אנן סהדי וראינו שהחץ אינו מלובן, ואע"ג דלכאורה הקני שריפה שיורים מתוך הסניאראדין ע"י התפוצצות האש הם באים והמה מלובנים אבל מפני שאין סברא לומר שהשונא יתקן חצים מלובנים באופן שממנה עצמה תצמח הרטיה, לזה חקרתי אצל המומחים ואמרו לי כי החץ שבא מסניאראד, החץ גופא אין מלובן ורק שע"י תבערת הפולווער שבתוך הסניאראד יתפוצץ הסניאראד לחתיכות ברזל קטנים או גדולים, וחוזק היריה והדחיפה הוא שפועל להמית או לקרוע להאיש שנפל בו החץ, ואע"ג שנראה לפעמים שיתהוה דליקה ע"י התפוצצות סנאריאד, הדליקה לא מחתיכות הברזל המתפוצץ מסניאראד באה כ"א מפני שבהתפוצץ הסניאראד כמו שיפלו ממנו חתיכות ברזל, כמו כן יפלו חתיכות אש גופא משריפת הפולווער ועל אותו מקום שתפול האש תצא ההבערה ללהב ותשרף, והאש אינו פועל כ"א לשרוף אבל לא לקרוע לגזרים, והקריעה לגזרים תבוא רק מחתיכת הברזל המתפוצץ שנדחף בכח גדול וחזק,