זקן אהרן חלק א קמג

דליתא קמן, ופרש"י אבל היכי דאיתא קמן ניחזי אנן, הרי דהיכי דאיתא קמן ואפשר לברר מבררינן, נדחה נמי מתוך דברנו, דהתם לאו על נאמנות האשה דיינינן כ"א על בקיאותה אם אשה מומחית היא ובקיאה להבחין בין דם לדם, ע"ז דחי שפיר דלמא היכי דאפשר לברר לא סמכי' על בחינה דאתתא, ומה דמיון הוה לנ"ד דלאו דבר שצריך בקיאות הוא רק על נאמנותה דיינינן וע"ז אמרי' דבמקום שלא תוכל להשמט אנן סהדי שקושטא אמרה, וכיון שנאמנת מטעם אנן סהדי וכאיכא עדים דמי כלום לבירור צריכה עוד וז"ב: ובנוגע לדינא נלע"ד דבמת בעלה א"צ לשום בירור אפי' היכי דאפשר, דדמי כאילו עדים קמן המעידים שמת וכמ"ש, וכ"ש באשת חרש שעיקרו אינו אלא דרבנן, וגם לטעם דמתוך חומר שייך נמי באשת חרש כיון דהירושלמי וכ"פ הרמב"ם דגם באשת חרש תצא מזה ומזה, ואפו' אי הו"א דבחרש לא אמרי' תצא, אכתי הא תרי טעמי איכא ע"ז דאשה נאמנת לומר מת בעלי, אי משום דעבידא לגלויי ואי משום חומר, וטעם דעביד לגלויי שייך נמי גבי חרש, ואפי' נימא דאכתי ספיקא הוה שמא הטעם דחומר הוא העיקר, ס"ס ספיקא בדרבנן ולקולא כן נ"ל: והיה זה שלום וברכה לכ"ת כנפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין סימן ע"ב ב"ה יום א' כ"ח אדר תרפ"ו פינסק שלום וברכה לכבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר אפרים גובערמאן שליט"א אב"ד דאוסטראה על שאלתו דבר העגונה מ' רחל בת ר' ברוך אשר בעלה נלקח במלחמה זה י"א שנה, מתחלה כתב לה מכתבים ואח"כ נאבד זכרו, ורק משר הגדוד נתקבל ידיעה כי בעלה נפצע ביום ד' יוני שנת תרע"ו ונשאר מונח על שדה המערכה, והנה מה שחשש כ"ת על עדות זו של שר הגדוד א) כיון דהשיב על מה ששאלו ממנו וכל שבא ע"י שאלה אין זה מסל"ת, ב) דהוי מסל"ת מפי הכתב ואפי' במקום דמהני מסל"ת היינו כשאומר בפה אבל בכתב לא מהני כמבואר בב"ש ס"ק ל', אי משום הא אין לחוש, דבנ"ד אין אנו צריכים להיתר דמסל"ת, דהכשירו של שר הגדוד הוא מטעם עדות גמורה, כיון דהוא פקיד ממונה מטעם הממשלה דהוי ערכאות דאמינא בהו דלא מרעי נפשייהו כמבואר בפ"ק דגיטין, ובכה"ג מהימן נמי עכו"ם מה"ת מטעם עדות, דמן הדין עכו"ם נמי כשר לעדות ופסולייהו הוו רק משום דלא מהימני ולא סמכינן על עדותו, אבל ערכאות דלא מרעי נפשייהו כשרין מדינא וכסברת רבינו יקיר במרדכי פ"ק דגיטין, ובתשובותי הקודמות הארכתי להחזיק בשיטה זאת והוכחתי שגם דעת רש"י כן הוא מדכתב בגיטין ד"ט דמשו"ה פסילי עכו"ם בגיטי נשים משום דלאו בני כריתות נינהו, ואי הוה פסולייהו מן הדין למה לן לטעם דלאו בני כריתות תיפוק דבכ"מ נמי פסילי, אע"כ דלא בעינן ישראל דוקא לעדות אלא כל מי שמוחזק בכשרות ונאמנות כשר להעיד מה"ת, ודוקא בגיטין הוא דפסילי משום דלאו בני כריתות הם, וכל האחרונים התירו בעדות ערכאות מכח כ"ש, כיון דקי"ל דכל השטרות העולים בעש"ג כשרים ומוציאין ממון על ידם, והא עד אחד אינו נאמן להוציא ממון ואפ"ה בעגונא מהימן ואפי' עד מפי עד וא"כ כ"ש ערכאות דמוציאין ממון על ידם דמהני בעגונא, ולכן חששא דכ"ת אי מהני עדות הנכרי, לאו חששא הוא. ופשוט דמהני הן מטעמא דידי והן מטעם שכתבתי בשם האחרונים, ואם שר הגדוד היה מעיד עדות כזו המוכיח על מיתתו לא הייתי חושש כלל והייתי מתירה בפשיטות, אבל דא עקא כי עיקר חסר כאן, שר הגדוד אינו מעיד כלום, דהא אין מעידין על אדם שמה אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק, וגם כשראוהו צלוב והעוף אוכל בו או אפי' כשדקרוהו וירו בו חצים אין מעידין עליו שמת כמבואר באה"ע סי' י"ז סעיף כ"ט, ובנ"ד לא הזכיר שר הגדוד ממיתתו של זה, ואפי' למ"ש הח"מ והב"ש דלא בעי' הגדה דוקא כ"א כשיש גם אומדנות המוכיחות על המיתה נמי סגי, הא בנ"ד לא רק שאין לנו עדות על המיתה, כ"א גם אומדנא שמת נמי אין לנו, דשר הגדוד לא הזכיר אלא שנפצע אבל באיזה אבר נפצע לא זכר, ואפשר שנפצע פצע קל במקום שאין נשמה תלויה בו, ורוב הנפצעים נפצעים בפצע שאין בה חבורת מות, כ"ת רצה אמנם להוכיח מזה ששר הגדוד הוסיף בעדותו כי הנפצע נשאר על שדה קטל ולא נלקח לבית החולים מכלל שהפצע הי' אנוש כ"כ עד שנתייאשו מחייו, דאל"כ איך יכתוב בפנקס דבר כזה אשר יהי' מחויב עונש, ע"ז אמינא לו דנהפוך הוא דאם היה מקום לענוש בעד זה א"כ היה צריך להכתב בספר הפקודים הטעם דמשו"ה לא הובא לביה"ח משום שלא היה שום תקוה לרפאותו, בכדי שלא יסברו שלא הובא בזדון ויקבל עונש, וג"ז צ"ל דבספר הפקודים לא היה כתוב טעם זה, דאם אך היה נזכר בפנקס דפצעו היה אנוש כ"כ עד שלא היתה תקוה לרפאותו, ודאי שהיה מזכיר זה שר הגדוד במכתבו א"ו שלאו מהאי טעמא לא נלקח לביה"ח, אלא משום שלא הי' אפשרות ע"ז דהשונא רדף אחריהם וגרש את החיילים באופן שלא הספיקו ללוקחם, דכפי שספרו לי הסאנאטארין שעבדו במלחמה ששני סוגי היו נמצאים בשדה המערכה פרטיים על כל ראטא שהם מונחים באקאפעם יחד עם החיילים, וכל זמן שהיריות נמשכות הם זוחלים בסביבות החיילים שלהם להתבונן מי נהרג ומי נפצע ולמי אפשר לתת עזרה מהירה ולחבוש פצעיהם בשדה המערכה גופא, כי לקבץ הפצועים ולהובילם לביה"ח אי"א בשעה שהיריות נמשכות, ורק אח"כ כאשר נשקטו היריות והשונא השיב את חרבו לנדנה אז רק אז יבואו הסאנאטארין הכלליים לקבץ את הפצועים, אבל לפעמים אם השונא ירדוף אחריהם ויגרשם ממקום זה נשארו ההרוגים והפצועים ברשת השונא: ובכן אין שום הוכחה מזה שלא לוקח לביה"ח שמחמת יאוש מחייו עשו כן, דיותר קרוב שהוא משום שהשונא גרש אותם, ולא רק שאין זה הוכחה שהיה קרוב למיתה, כ"א נהפוך הוא שאפשר לחושבה להוכחה להיפך, דאם לא לקחוהו משום יאוש בחייו לא היו רושמים בפנקס כי נפצע, אלא היו רושמים שנהרג, כאשר כן אמרו לי הבקיאים המומחים, דלאותו נפצע שמחזיקים אותו למסוכן גדול רושמים עליו שנהרג, ומה שטען כ"ת דהא בע"כ שהיה שהות למשמש בכיסו של הנפצע ולמצוא את הפאס שלו, דאל"ה מנא ידעי מי הוא הנפצע הזה, וכיון שהיה שהות למשמש בכיסו בע"כ שהיה שהות להביאו לביה"ח, גם זה אין שום הוכחה, דכפי שידענו מן הנסיון נלקחו התעודות מהחיילים ההולכים על המערכה, ושמות הנפצעים נודע להם מהנפצעים עצמם, ואת ההרוגים, מאת החברים והשכנים, ולבסוף המלחמה הנהיגו לתלות פתקא על צואר החיל, שמו, וכנויו, ועכ"פ בנפצע אין שום הוכחה לומר שע"י בדיקת הפאס נודע, דיותר קרוב שחבריו ושכניו הודיעו מזה כשנסוגו, וגם לדברי כ"ת בע"כ צ"ל כן, דאי רק מבדיקת הפאס נודע, לא הוכחה היא כלל דניחוש לשאלה, ואי נימא דפאס לא משאלי אינשי והוי כמו כיס