זקן אהרן חלק א קמב

היה קשה לו דלפ"ז לדידן למ"ש הרמ"א דכיון דנפישי חוצפה ופריצותא אינה נאמנת לומר גרושה אני, א"כ תהא חומרתה קולתה שמי שהוחזקה לא"א תהא נאמנת לומר גם שלא בפניו גרושה אני כמו באומרת מת בעלי דמתוך חמר שהחמרת עליה בסופה, אלא ודאי דהיכי דאפשר לברר צריך לברר ולזה בגרושה אני יכולים כעת לברר אצל מי נתגרשה, זהו תוכן ראייתו: אבל במכ"ת דבריו לא נהירין לי כמ"ש דבזמן הש"ס משו"ה אינה נאמנת לומר שלא בפניו גרושה אני משום דסומכת ע"ז שגם אם יבא בעלה תכחישנו שאז נאמנת בפניו ואינה מתיראת מפני החומר כו', ואמנם כן לכאורה משמע כדבריו בש"ס דכתובות שם דקאמר מה בין גט למיתה (שבמיתה נאמנת לומר מת בעלי ואינה נאמנת לומר גרושה אני) ומשני מיתה אינה יכולה מכחשתו גירושין יכולה מכחשתו, פי' דבמיחה אם יבא בעלה לא תוכל להכחישו ולומר מת הוא כיון שקיים ועומד לפנינו, משא"כ בגירושין גם אם יבוא ויאמר לא גרשתיך, אכתי תוכל להכחישו ולומר גרשתני, הרי לכאורה להדיא כדברי הטור דהיינו החילוק שבין מיתה לגירושין משום דהכא אינה יכולה להכחישו ובגירושין יכולה, אבל לאחר העיון נהי שזה ודאי דהחילוק הוא משום דבגירושין יכולה להכחישו, אבל אין הטעם כמו שהבין כ"ת משום דתהא נאמנת ע"ז כשתכחישנו בפניו וממילא ליכא החומר לגבה, דהא כתב הריב"ש וד"מ וכ"פ הב"ש דאם התחילה לומר שלא בפני בעלה אינה נאמנת שוב לומר גם בפני בעלה דעבידה לאחזוקי דבריה הקודמים, וא"כ הרי באמת אינה נאמנת שוב בהכחשתה כשתכחישנו גם בפניו, ועוד דמפרשי הש"ס רש"י ונמוק"י כשפירשו מ"ש בש"ס גירושין יכולה מכחישתו, לא פי' על היכולת, כלו' שיכולת בידה להכחישו, אבל לא זכרו מהנאמנות אם תהא נאמנת ע"ז, ולהבנת כ"ת דהטעם הוא משום דתהא נאמנת אח"כ כשתכחישנו בפניו וליכא החומר לגבה, א"כ העיקר חסר מפירושם שהם לא זכרו כלל מביטול החומר שלבסוף: ואולם הכוונה האמיתית בטעם החילוק שבין מיתה לגירושין כן הוא, דהנה בעיקר הדבר מ"ש ביבמות דמשו"ה חשה נאמנת לומר מת בעלי מתוך החמר שהחמרת כו' צריך ביאור דהיאך אפשר לומר דעיקר הנאמנות משו"ה הוי, וכי היכן מצינו להתיר ערוה דא"א החמורה בלא עדות גמורה כ"א על סמך זה דמתוך חמר כו' וכמו כן יקשה במה שהקילו לסמוך בעדות אשה אפילו עבד אשה ושפחה על סמך זה דמתוך חמר כו', ואמנם ברירא דהך מלתא מתורתן של רבינו הראשונים למדנו דזה לשון הרמב"ם פי"ג מהלכות גירושין אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים את הערוה החמורה בעדות עבד או אשה ושפחה או עכו"ם מסל"ת ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה שלא הקפידה תורה על העדות שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה אבל בדבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד אפי' שפחה ומן הכתב ובלא דו"ח כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות עכ"ל, ועיין בריטב"א ריש גיטין ד"ב שכתב וז"ל דמשו"ה נאמן ע"א בעדות אשה משום דאינו אלא גלוי מלתא בעלמא שאנו צריכים לעדות אם מת בעלה וכל שנראה שאינו משקר נאמן ומשו"ה האמינו עכו"ם מסל"ת, וזהו עיקר הטעם שהאמינוהו ואע"ג דאמר התם הטעם משום חומר שהחמרת כו' עיקר הטעם אינו אלא מטעמא דפרישות, אבל מפני רצון הבריות אלמלא הטעם ההוא משום חומר לא היינו מאמינים אותי אעפ"י שהיה מן הדין להאמינו ומשום דאינו אלא גלוי מלתא וכדפרישית, ותדע לך דאם איתא דמן הדין לא היה ראוי להאמינו, היאך אפשר שנאמין אותו משום חומר שהחמרת כו', א"ו מדינא מהימן ומשום הך טעמא אוקמוה אדינא עכ"ל, ובסגנון זה כתב נמי הנמוק"י יבמות פ"ח וז"ל דקים להו לרבנן דאמלתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך, ודאי קושטא קמסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכ"מ כעדות ברורה ואפי' מדאורייתא והכתוב מסרוהו לחכמים לדעת איזה דבר מפורסם וניכר דברי מי אמת שיהא חשוב כעדות והא דאמרי' משום עגונא הקילו בה רבנן ה"ק רבנן שהם מחמירים בכ"מ, הקילו בזה לחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור כ"ז שלא באו עליו דברי הכחשה עכ"ל, והמתבאר מדבריהם שכל הנביאים הללו נתנבאו כמעט בסגנון אחד, דעיקר ההיתר בע"א דמת הבעל הוא משום דכיון דאין יכול להשמט אם הדבר אמת א"צ כלל לעדות ע"ז דחנן סהדי דודאי קושטא קאמר, וטעם דמתוך חומר וכו' דקאמר הש"ס היינו משום דאל"ה לא הוה לן למסמך על האנן סהדי משום חומרא דא"א, ורק מטעם דמתוך חומר וכו' אוקמוהו אדינא אבל עיקר ההיתר הוה מטעם אנן סהדי, וטעם הזה גופא שייך נמי באשה עצמה דנאמנת לומר מת בעלי דהוה גמי מה"ט דכיון דחזקה דאין אדם מגיד דבר כזה שלא יכול להשמט אם אינו אמת אנן סהדי דודאי קושטא אמרה וא"צ תו לעדות, וזהו גופא טעם החילוק שבין מיתה לגירושין דבמיתה כיון שאם יבוא הבעל אינה יכולה להכחישו ובהכרח יתברר שקרה ולכן בודאי קושטא אמרה ומהימנא, משא"כ בגירושין דיכולה להכחישו ולומר גרשתני ונהי דאינה נאמנת בזה מ"מ היא יכולה להשמט ולומר גרשתני, וכיון שיכולה להשמט ולא יוכל שקרה להתברר בטל שוב האנן סהדי, וסברא דמתוך חומר לחוד ודאי שאינו מועיל להתירה וכדלעיל: וכיון שכן בטל שוב היתר של כ"ת דמשום דאינה נאמנת בזה"ז הוה חומרא קולתה דנאמנת מטעם החומר, דז"א דמטעם החומר לחוד ודאי שאין להתיר ערוה החמורה ובלא"ה נמי אין מקום לדברי כ"ת לומר דבזה"ז תהא נאמנת לומר גם שלא בפניו גרושה אני מטעם דאם אח"כ כשיבא הבעל ותאמר בפניו גרשתני אינה נאמנת, דאיך ס"ד לומר כן יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, שלא בפניו מהימנא ובפניו אינה נאמנת, ואם אך נאמינה בזה כשאמרה שלא בפניו כ"ש כשתאמר שוב בפניו דתהא נאמנת, ואיך ס"ד להאמין שלא בפניו מטעם דכשתאמר בפניו לא מהימנא והא אי הא לא קיימא הא, אם נאמינה שלא בפניו כ"ש בפניו, ואם נאמינה בפניו ממילא לית לה תו החומר ואינה נאמנת שלא בפניו וז"ב: ובעיקר ראייתו, לו אף אם נניח כדבריו דההיתר הוא משום החומר, וגם בזה נימא כדבריו דבזה"ז כיון שאינה נאמנת בפניו אית לה החומר וצריכה להיות נאמנת במה שאמרה מקודם שלא בפניו, והא דאינה נאמנת היינו משום דאפשר לברר, במחכ"ת אי"א לומר כן, דהא כ"מ דמטעם אפשר לברר אתינן לא מורינן לה שאסורה להנשא, וכ"ש דאם נשאת לא אמרי' דתצא אלא מעגנינן ומשהינן פורתא עד שיתברר, ואם אי"א להתברר בנקל מתירין אותה מיד וכמ"ש הרדב"ז גופא דהרבה לא מעגנינן לה משו"ה, ובדין דאומרת גרושה אני שלא בפניו הא קי"ל דגם אם נשאת תצא והיאך שייך לומר דמשום אפשר לברר הוא, וגם ראיה השניה שהביא מנדה ד"כ דאיבעי להו כזה טיהר לי פלוני חכם מהו ופשיט מהא דאשה נאמנת לומר כזה ראיתי ואבדתי, ודחי שאני התם