זקן אהרן חלק א קמא

מצוה, ובפרט בשעת מלחמה דהשואל והמשאיל שניהם מחפשים לעשות מצוה ואפי' אדם כזה שבביתו הי' קרקפתא דלא מנח תפילין ולא היה לו תפילין שיקחם עמו לדרך, מ"מ בשעת מלחמה משום ביעתותא דסכנה רגיל הוא לשאול מאחר תפילין שתגן ותצלי עליו, ומשו"ה נ"ל דאפי' להפוסקים דמקילי בחשש שאלה, אפ"ה בתפילין בשעת מלחמה הו"ל למיחש, אלא דיש ליישב עפ"י סברת החכ"צ ז"ל דסימן אמצעי שבגוף עם סימן דכלים מועיל לכו"ע, דאפי' מאן דחושש לשאלה היינו לשאלה דרבים אבל לשאלה דיחיד שהשאיל כליו דוקא למי שיש לו סימן אמצעי בגופו כמותו לא חיישי' ע"ש: ולפ"ז בנ"ד לפמ"ש לעיל דאצל ההרוג הזה הי' נמצא כמה סימנים שבגופו שהיו אצל בעל אשה זאת אביגדור מעדניק, ולכן בהכרח לומר דגם הכיס של תפילין שכתוב בו שם אביגדור מעדניק לא השאיל זה לאיש אחר דאין לחוש שאיתרמי להשאיל לאיש כזה שיש לו נמי הסימנים שבגופו, ובודאי שאביגדור מעדניק הוא בעצמו ההרוג, והשתא שזכינו לדין ממילא נפל גם חשש של הב"ש דהא עיקר טעמו של הב"ש הוא משום דאמרי' דהכלים הללו מרובא דאינשי דעלמא הם ולא אזלינן בתר קרוב, דשל ההרוג שנמצא בקרבתם הם, דרוב עדיף מקרוב כל היכי דהרוב מתנגד לקרוב, אבל לפמ"ש דבנ"ד לא חיישי' לשאלה לאיש אחר ואנו מחזיקים בודאי הם של אביגדור מעדניק וממנו נפל, רק אנו מסופקים שמא אביגדור מעדניק אזל לעלמא והניח כליו פה, או זה ההרוג הוא עצמו אביגדור מעדניק, ובהא אפי' לא היה סימן בגופו לומר שהוא אביגדור מעדניק, למה לא ניזל בתר קורבא לומר כיון שהכלים ודאי שלו הם, בודאי שהוא בעצמו הוא ההרוג, דהא הכא אין הרוב מנגד לקורבא כיון דודאי שאין הכלים מאינש דעלמא, וכעין זה כתב חת"ס בתשובה אה"ע סי' נ"א דבכה"ג לא שייך חששא דב"ש ע"ש, ועוד כיון דסימן דמנין שני הט"ק הוי סימן טוב כמ"ש, ובט"ק אחד היה לבוש והשני נמצא בפעקיל שלו, וכיון שכן ה"ז דומה לכלי שמקצת פירות בתוכה ומקצת חוצה לה דאמרי' דמה שבכלי מוכיח על השאר שמחוץ דהוי נמי ממנה, ועכ"פ בהצטרף כל הטעמים הללו, הסימנים שבגופו עם הסימן שבכיס התפילין וסימני דטליתות קטנות, ובשגם שזה י"ב שנה שנאבד זכרו, דיצתה ודאי מאיסור דאורייתא: הושבתי ב"ד של שלשה רבנים והתרנוה להנשא לכתחלה ביום ב' ר"ח מנ"א תרפ"ו פה פינסק, וחתמתי לראיה אהרן וואלקין סימן עא ב"ה עש"ק ז' אייר תרפ"ה פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהו' יעקב קאפשטיין שליט"א אב"ד דניממעצין ע"ד השאלה אשר הציע בעובדא שבא לפניו אשה אחת מוחזקת לאשת חרש הדר בריחוק מקום מעירו, ובאת האשה למעכ"ת ורוצית להנשא ואמרה שבעלה החרש מת, ונפשו בשאלתו שאלת חכם אם נאמנת לומר מת בעלי היכי שאפשר לברר, וצד הספק שלו הוא עפמ"ש הרדב"ז הובא בפ"ת אה"ע סי' י"ז סעי' מ"ג באשה פרוצה ויש מקום לברר אם האמת כדברי' שאין מתירין אותה להנשא עד שיבורר הדבר ואם לא יבורר אין מתירין אותה ע"ש, ולפמ"ש הרמ"א שם סעיף א' באשה שאמרה לבעלה גרשתני שאע"ג שעפ"י דין נאמנת מטעם חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה מ"מ בזה"ז דנפישי חוצפה ופריצותא אין נאמנת, ולפ"ז יש לחוש בזה"ז בכל הנשים שלא יהיו נאמנות לומר מת בעלי היכי שאפשר לברר לרדב"ז הנ"ל, ובאשת חרש כ"ש דיש להחמיר טפי אע"ג שנשואיה אינם כ"א דרבנן מ"מ כיון דטעם דאשה נאמנת לומר מת בעלי הוא משום חומר שהחמירו עליה בסופה כו', וזה לא שייך באשת חרש, דאם נשאת לאחר בעודה אשת איש יש אומרים שאינה נאסרת על בעלה החרש וכמ"ש בפ"ת סי' מ"ד אות ב' וא"כ ליכא לגבה חומר לבסוף, זהו תוכן דברי כ"ת, ולכאורה פיהו פתח בחכמה ולשונו ידבר תבונות, אכן באמת אין הנושאים שווים, פרוצה שכתב הרדב"ז היינו שידעינן שאשה זאת פרוצה ודאית, ומ"ש הרמ"א דבזה"ז נפישי פריצות לא עלה כלל על דעתו להחזיק לכל נשי דעלמא בפריצות וליטול מהם נאמנותם וחזקת כשרותם הרמ"א לא כתב כן כ"א על הדין דאשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני, דמיירי שהבעל מכחישה ואומר לא גרשתיך וכמ"ש הרמב"ם פי"ב מהל' גירושין להדיא דמיירי בכה"ג, וכיון שבאמת יש הכחשה בינה לבין בעלה ורק דאפ"ה מדינא נאמנת האשה יותר מטעם חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, ע"ז כתב הרמ"א דבזה"ז דנפישי חוצפה וגברה ההעזה אינה נאמנת דאיתרע שוב חזקה דאין מעיזה, אבל להחזיק לכל אשה בפרט בחזקת פרוצה וליטול ממנה הנאמנות שלא תהא נאמנת אפי' היכי דלא הוכחשה משום אדם, זה לא עלה ע"ד הרמ"א, וממקומו הוא מוכרח דאי לא תימא הכי אלא שבזה"ז דיינינן לכל הנשים בחזקת פרוצות א"כ למה כתב הרדב"ז לדינו באשה פרוצה דוקא הו"ל לכתוב אפי' בכל הנשים נמי, א"ו שדוקא בפרוצה ודאית כשנודע לנו שהיא פרוצה בזה הוא דאמר דלא מהימנא היכי שאפשר לברר, אבל בסתם אשה שאינה פרוצה ודאית מהימנא גם לרדב"ז וא"צ לברר: וגדולה מזו מצינו בש"ס לחלק בנידון זה בין היכי שנפלה הכחשה להיכי דלא נפלה שום הכחשה, בכתובות דכ"ב נתבאר דכשיש הכחשה במיתתו של בעל כגון שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת והאשה ג"כ אומרת מת לא תנשא לאחר ואם נישאת תצא, ובנשאת לא' מעדיה שאומרים לא מת לא תצא, ובגירושין אינו כן דאם ב' אומרים נתגרשה וב' לא נתגרשה והיא אומרת שנתגרשה לעולם תצא אפי' בנשאת לאחד מעדיה, והטעם דחלוק גט ממיתה קאמר בש"ס בטעם השני דמיירי שהעדים אומרים עכשיו מת עכשיו גירשה, מיתה ליכא לברורי גירושין איכא לברורי, כיון שרק זה מקרוב נתגרשה אמרי' לה אחוי גיטך, ומדלא הבאת הגט לפנינו מכלל ששקר הוא, ואע"ג דבליכא הכחשה מעדים לא חיישי' לזה כשאומרת אבד גיטי, אף כשעדים אומרים שמקרוב גירשה, אבל כשעדים מכחישין אותה חיישי' לברורי, הרי שאפילו במקום שיש חשש וריעותא גדולה בטענתה, דהשקר נראה בולט כיון שזה עתה נתגרשה היכן גיטה, דלא שכיח כלל שתאבדנו בשעה מועטה, ואפ"ה דוקא כשיש הכחשה מעדים הוא דחיישי' לריעותא זאת אבל בליכא הכחשה לא חיישי', כ"ש בחשש דפריצי שאין שום ריעותא בולטת לפנינו ורק חששא בעלמא לחוש בזה"ז, כ"ש שאין לחוש לזה כ"א במקום שיש הכחשה דוקא: והנה כ"ת הביא ראיה דצריכה לברר היכי שאפשר, ממה שהוקשה לו החילוק למה נאמנת אשה לומר מת בעלי מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה, ובאומרת שלא בפניו גרושה אני אינה נאמנה, ולמה לא אמרי' גם בזה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ודאי דייקא ומנסבא, ובע"כ משום דבגרושה לא תתירא מתוך חמר הזה, דגם כשיבוא בעלה ויכחישנה תאמר בפניו גרשתני, דבזה נאמנת משום דרב המנונא חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה, ולזה