זקן אהרן חלק א קמ

להתיר, דאע"ג שסימן החוטם לא הוי סימן מובהק וכמ"ש הרמ"א אה"ע סי' י"ז דחוטם עקום אינו סימן מובהק כ"א כשעקום הרבה, עכ"פ כל שינוי שבגופו גם במקצת הוי סימן אמצעי, וכ"כ להדיא בתשו' משכנ"י סי' י"א דחוטם עקום במקצת הוי סימן אמצעי, ומראה וצבע של שערות הזקן, ומה שזקנו עגול מתולדה, אם כי קרוב הדבר שגם סימנים אמצעים לא הוי כיון דבהרבה אנשים כן הוא, מ"מ מידי סימנים גרועים לא נפקא גם צבע שערות הזקן, וכ"ש מה שזקנו עגול מתולדה דהוי סימן טפי, דשני הסימנים הללו מצטרפין להיות אמצעי ועיין בתשובת מהר"ם לובלין סימן נ"ז שכתב לצרף סימנים גרועים כאלו, היינו געלע בארד און א גישטופילט פנים ע"ש, וכ"כ הרבה פוסקים דשני סימנים גרועים מצטרפין להיות סימן אמצעי, ועיין בתשובת פנמ"א שהביא יסוד לזה מתשו' ב"מ ע"ש, ולפ"ז הרי יש לנו בגופו שני סימנים אמצעים, א) סימן דשינוי החוטם, ב) שני סימנים הגרועים של הזקן, דהוי כסימן אמצעי, ושני סימנים אמצעים מצטרפים להיות סימן מובהק כמ"ש הב"ש בסעיף כ"א בשם תשובת מ"ב, ואע"ג דבס' גבעת שאול סי' א' הקשה על המ"ב מב"מ דכ"ח דהיכי פשיט רבא התם מתכריך של שטרות דסימנים דאורייתא דלמא שאני התם משום דאיכא שני סימנים הכרך או האגודה וגם סימן מנין ע"ש: אכן למה שבארתי לעיל דשטרות שאני וצירוף שני הסימנים הללו אפי' סימן בינוני לא הוי וכמ"ש הרא"ש, א"כ לק"מ קושיתו דבשטרות אפי' בדאיכא שני הסימנים נמי לא עדיף מסימן בינוני ושפיר פשיט מהתם דסימנים דאורייתא, וקם דינו של המ"ב דב' סימנים אמצעים מצטרפין להיות סימן מובהק, ואפי' למי שיתעקש לומר דסימן שינוי החוטם כיון שאינו אלא במקצת לא הוי סימן אמצעי ודלא כהמשכנ"י עכ"פ סימן גרוע ודאי דהוה, ובהצטרף כל הג' סימנים גרועים שבגופו שינוי החוטם, שינוי הזקן, וצבע שערות הזקן, דבצירוף כל הני ודאי דהוה סימן אחד אמצעי, ונמצא דסימן אמצעי יש בגופו, ובהצטרף לזה סימן דמנין של שני הט"ק, דקרוב הדבר שמנין הוי סימן מובהק ובפשטות לשון הש"ס ורמב"ם שהבאתי לעיל, ועיין בתשו' מוהרי"מ סי' מ"ג שכתב דמנין הוי סימן מובהק, ואמנם אפי' למ"ש הכ"מ פי"ג מהלכות אבידה דלא הוי מובהק לגמרי, עכ"פ סימן אמצעי ודאי דהוה, וא"כ יש לנו שני סימנים אמצעים סימן שבגופו וסימן דמנין, ושני אלו הסימנים מצטרפין שפיר לסימן מובהק דמהני לכו"ע: וגדולה מזה נ"ל דבנ"ד לא בעינן גם לצירוף שני הסימנים האמצעים ולעשותם לסימן מובהק, אלא אפילו בסימן אמצעי לחוד נמי סגי להתיר, דהא זה ודאי דאפי' אי אמרינן דסימנים אמצעים אינם אלא דרבנן ואינם מועילים לגבי היתר אשת איש, היינו דוקא במקום שאסורה אשה הזאת מה"ת, אבל במקום שמה"ת מותרת בלא"ה ויצאה מחזקת א"א אלא שאיסורה אינו אלא מדרבנן, דמהני בה סימנים אמצעים נמי כמו לגבי אבידה, כיון דאיסורה אינו אלא דרבנן, הם אסרוה והם התירוה ע"י סימנים דרבנן, וכן מוכח להדיא מלשון רש"י ב"מ דכ"ז בד"ה סימנים דרבנן וז"ל ולגבי אשת איש דאיסור דאורייתא הוא לא סמכינן עלייהו עכ"ל, הרי להדיא שדוקא באשת איש כזו שאסורה מדאורייתא לא סמכינן עלייהו עכ"ל, אבל באשת איש דאינה אסורה אלא מדרבנן סמכינן גם עלייהו, ועיין בנוב"ק חאה"ע סי' פ"ט שדייק כן מלשון רש"י ובהגהות הרש"ש לב"מ שם, ואין להקשות מ"ז מעובדא דרבב"ח ב"מ די"ט דארכם לי' גיטא בבי מדרשא כו' אמר לא ידענא אי משום סימנים אהדרוה ניהלי וקסבר סימנים דאורייתא וכו', והא התם ידעי' ודאי דממנו ארכס גיטא, אלא דהחשש הוא שמא מאדם אחר ששמו כשמו נמי נפיל גט, וא"כ אינו אלא חשש דרבנן וכמ"ש התוס' ב"מ ד"כ ד"ה איסורא, דמדאורייתא לא חיישי' לשני יוסף בן שמעון ורק מדרבנן חיישי' משום לעז, ואפ"ה קאמר דדוקא אי סימנים דאורייתא מהדרינן אבל אי סימנים דרבנן לא מהדרינן בסימנים אמצעים אפי' במקום שהחשש אינו אלא דרבנן, די"ל כמ"ש בתשו' רעק"א סי' ק"ו דהא דחשש של שני יוב"ש אינו אלא דרבנן היינו דוקא כשהבעל בעצמו תובע את הגט וכיון שזה ודאי אמת דנפל ממנו גט דלא חשדינן אותו למשקר כיון דבידו לגרש, ולא נשאר כ"א החשש של שני יוב"ש, בכה"ג ודאי דאינו אלא חשש דרבנן, אבל אם שליח הבעל תובע הגט ונותן סימנים דלא מהימנינן לו על עיקר הדבר שנפל ממנו גט כזה, דבלא מגו אי"א להאמינו, וא"כ יש חשש אם נפל לגמרי מבעל זה גט, ובכה"ג הוי חשש דאורייתא, ולפרש"י התם דרבב"ח שליח היה, ובשליח הוי חשש דאורייתא ולכן אי סימנים דרבנן לא מהני סימנים אמצעים, ונהי דממה שהוצרך רש"י לפרש התם דשליח היה אין להוכיח שדוקא בשליח דהוי חשש דאורייתא לא מהני, די"ל דרשי"י הוצרך לפרש כן מטעם אחר, והיינו משום דהש"ס מסיים התם דמשו"ה החזירו הגט לרבב"ח משום דצורבא מרבנן היה ומהימן להכיר בטב"ע, ואי בבעל מ"ש צורבא מרבנן דוקא, אפי' לאינש דעלמא נמי מהדרינן כיון דאית לו מגו דבידו לגרשה ועיין בתורי"ד בגיטין דכ"ז שכתב להדיא דבעל שאומר שמכיר הגט בטב"ע נאמן משום מגו דבידו לגרשה, ומדקאמר התם דדוקא לצורבא מרבנן הוכרח רש"י לפרש דרבב"ח שליח היה ואין לו מגו, אבל עכ"פ איך שהוא הדבר מוכרח דרבב"ח שליח היה, ובירושלמי גיטין איתא רבב"ח "אייתי" גיטא ולא "ארכס" גיטא כגי' ש"ס דילן, והיינו משום דשליח היה, וכיון שכן ממילא לא מוכח מהתם שגם בחשש דרבנן לא מהני סימנים אמצעים כיון דבשליח הוה חשש דאורייתא ושפיר קם דינו של הנו"ב הנ"ל דבמקום שיצאה מחשש איסור דאורייתא מהני תו סימנים אמצעים גם באשת איש, וא"כ בנ"ד שאבד זכרו זה י"ב שנה הוי כמים שאין להם סוף שרובן למיתה, ומבי"ט סי' קל"ה כתב שזה שאבד זכרו עדיף מנטבע, ובשו"ת הלכות קטנות כתב נמי שאם נשתקע זכרו יצאה מאיסור תורה, וגם למ"ש הח"מ וב"ש ס"ק נ' דהיכי דאיכא ראיה ואומדנא שמת דומה לנטבע במשאל"ס, וה"נ הוי כמה אומדנות שמת וגם אבד זכרו דיצאה מחמת זה מאיסור תורה ופשיטא דמהני תו סימן אמצעי להתירה גם לכתחלה וכמ"ש: ועוד נלע"ד לדון להיתירא ע"י סימן האותיות של כיס התפילין ואף שלעיל פקפקתי בזה לחוש לדברי הב"ש משום שנמצא אצלו ולא עליו ממש, אכן שבתי ראיתי דבנ"ד אין לחוש לזה דהנה לכאורה יש חשש אחר בזה, דהא רבותינו בעלי השו"ע החמירו לחוש לשאלה, וח"כ למה לא נחוש גם אנו שמא השאיל זה הבעל אביגדור תפילין שלו לאחר והאחר נמצא הרוג, וכמה מן האחרונים החמירו לחוש לשאלה אפי' במקום דאיכא צדדים אחרים לא מהני סימנים דכלים אפי' לאצטרופי, עיין בתשובת חת"ס סי' נ"א מ"ש בשם כתבי מהרי"א, ואין לומר דתפילין הוי מכלים דלא מושלי אינשי וכמו ציצית שכתבו האחרונים דלא חיישי' בהו לשאלה, מסברא דלא אפשר להיות שיתן ציצית שלו לאחר והוא עצמו ישאר ערום בלא מצוה, דהרבה יש לחלק בין ציצית לתפילין, דציצית שחיוב ללובשן כל היום ודאי דלא חיישינן שיפשוט הציצית מעליו וישאילם לאחר והוא ישאר בלא ציצית, משא"כ תפילין שאין כ"א לקיים בהם המצוה ואח"כ פושען, א"כ ודאי שי"ל שקיים מצותו השאילן לאחרים דניחא לאדם שיתעביד מצוה בממונו, ואפי' אם בשארי כלים לא חיישי' לשאלה, הכא הו"ל למיחש משום