זקן אהרן חלק א קלט

לחלוק על רש"י ומ"ב ועל ידו החזיק גם הב"מ להוכיח דמנין לא הוי סימן מובהק אפי' באבידה שהוא דבר שבממון וכ"ש דלענין היתר א"א לא סמכינן ע"ז, וראיותיהם אינם כדאים לחלוק על רש"י ובשגם שפשטות לשון הש"ס בב"מ דקאמר מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן, וברמב"ם גופא פי"ג מהל' אבידה ה"ה כתב להדיא דמנין הוי סימן מובהק, ואי כהבנת הב"ש ברמב"ם הוי סתירה בדברי הרמב"ם גופא, לזה אבוא להשיב על דברי הט"ז וב"מ, הן מתחלה הוכיח הט"ז דגם באבידה לא הוי מנין סימן מהא דאמרינן ב"מ דכ"ה ציבורי פירות ופריך הש"ס ש"מ מנין הוי סימן ומשני תני צבור פירות, פי' לא הא תפשוט ולא הא תפשוט וממילא אין דבר ברור לפשוט דמני או מקום הוי סימן, ותמהני מאוד שלא זכר הט"ז דברי התוס' במקומו שכתבו דודאי מה שמוכיח הש"ס לעיל שם מן הסברא דמדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סי הכי קיימא גם להלכה, אלא שהש"ס בדכ"ה רצה להוכיח נמי מן המשנה דמנין הוי סימן, ובזה הוא דדחי הש"ס דמן המשנה אין להוכיח לא הא ולא הא, וכ"כ להדיא בשמ"ק שם ע"ש הריטב"א וז"ל ש"מ מנין הוי סימן לאו קושיא הוא דהא ודאי קי"ל הכי אלא דבעינן לומר אם אפשר למידק הכי ממתני' מדקתני צבורי ולא קתני צבור ופרקינן תני צבור כלו' דמהא ליכא למשמע מינה כו' עכ"ל, וראיה שהביא הב"מ דגם באבידה לא הוי מנין סימן מהא דקאמר בב"מ דכ"ז דאי סימנים לאו דאורייתא למה מהדרינן אבידה בסימנין משום דניחא למוצא אבידה כו' ופריך אלא הא דתנן מצא תכריך של שטרות כו' ומי ניחא לי' כו', ואי אמרת דמנין הוי סימן גמור א"כ מאי פריך מתכריך של שטרות והא מסקינן בדף כ' ע"ב דשטרי מכריז, ופרש"י וזה יאמר כך וכך היו, וא"כ מאי פריך הא במנין דהוי סימן מובהק לכו"ע הוי דאורייתא א"ו שגם מנין לא הוי סימן מובהק ע"ש: ולענ"ד גם ראיה זאת אינה, דאפי' נימא דבכ"מ הוי מנין סימן מובהק, לא אמרי' הכי בשטרות דאיכא בהו נמי החשש דשמא מלוה נפיל והמלוה ידע לכוון הסימן מדהיו בידו מתחלה קודם הפרעון, דבשלמא בשארי אבידות שהסימן לא בא לברר כ"א בין בעל האבידה האמתיי לבין אדם מעלמא שלא ראה מעולם את החפץ הזה, בזה אמרי' דמדידע לכוון המנין ודאי שלו הוא, דאדם אחר שלא ראה מעולם את החפץ מנא ידע לכוון את הסימן, אבל בשטרות נצרך לברר ע"י הסימן גם שממלוה נפיל, ולענין זה לא הוי סימן מובהק דאכתי אימור מלוה נפיל והמלוה ידע אפ"ה לכוון מנינם מדהיו בידם קודם הפרעון, וממקומו הוא מוכרח דאלת"ה א"כ למה נצרך כלל כאן לסימן דמנין כיון דתכריך הוא, וקשר הא הוי סימן כדמוכח בכל הסוגיא דספ"ק דב"מ, ובע"כ דמשו"ה לא הוי כריכה סימן משום דאיכא למימר מלוה נפיל ומ"מ המלוה ידע מהסימן שהיה בידו וכמ"ש הרמ"ה הובא בטור חו"מ סי' ס"ה, וא"כ מה"ט גם סימן מנין לא הוי סימן, ולבד דלסימן מובהק אי"א לחשוב לסימן דמנין, אלא אפי' סימן בינוני נמי לא הוי ולא היה צריך להחזיר השטרות ע"י סימן דמנין מטעם שכתבתי דשמא מלוה נפיל, אלא דבזה יפה כתב הרמ"ה שם דמיירי בששניהם לפנינו המלוה והלוה, המלוה ידע לכוון הסימן והלוה לא ידע לכוון, ואפ"ה בסימן דכריכה לחוד אין מחזירין די"ל דהלוה לא שת לבו, אבל בהצטרף לזה נמי סימן דמנין ובמנין לא שייך לומר לא שת לבו ע"ש, אבל עכ"פ די שיהא כסימן בינוני ולא כסימן מובהק, דלענ"ד אפשר להראות שגם סימן בינוני אינו אליבא דכו"ע וישנם מן הראשונים דסברי שאינו נחשב אפי' לסימן בינוני, דהרא"ש פ"ב דב"מ סי' י"ג כתב וז"ל דהא דתנן דמחזירין תכריך של שטרות לאו משום סימנא הוא דלא הוי סימנא כולי האי אלא לצורבא מרבנן מהדרינן בטב"ע דע"י סימן כל דהוא מכירו בטב"ע עכ"ל, אשר דבריו הם קשי ההבנה לכאורה דלמה לא יועילו תרי הסימנים ביחד כריכה ומנין, להחזיר האבידה, ולמ"ש ניחא דענין הבירור אם ממלוה או מלוה נפיל לא מהני שום סימן לאדם שאינו צורבא מרבנן, ויהיה איך שיהיה הכוונה והטעם ברא"ש, אבל עכ"פ שפתיו ברור מללו דגם שני הסימנים ביחד אין מועיל להחזיר האבידה והא דמחזירין לאו משום סימנא הוא, א"כ אפי' לפרש"י שם דמשום סימנא מחזירין, היינו שנחשבו כסימן בינוני להועיל להחזרת האבידה ומטעם שבארתי דכיון דהמלוה מכוון להסימנים והלוה אינו מכוונם מוכח יותר דממלוה נפיל ולכן מחזירין למלוה כמו דמחזירין לכל אבידה ע"י סימן בינוני, ואפי' אי נימא דרש"י לא יסבור כהרמ"ה דאין מחזירין כ"א כששניהם לפנינו והלוה לא ידע לכוונם אבל אם אין שניהם לפנינו אין מחזירין כלל, דבכאי גוונא אפי' סימן בינוני לא הוה, ורש"י יסבור דלעולם מחזירין ע"י שני סימנים כריכה ומנין וכאשר כן מוכח קצת דעת רש"י בספ"ק דב"מ כמ"ש בחבורי שם, היינו משום דס"ל כיון דידע לכוון שני הסימנים הוי זה עכ"פ סימן בינוני דליכא למימר דידע זה מדהיה בידו מקודם, דאכתי מנא ידע איך אבדם זה אם אבדם לכולם בבת אחת או לא, אבל עכ"פ די שיהיה כסימן בינוני, אבל לעשותו עוד לסימן מובהק לא אמרי' אפי' לרש"י דמהיכי תיתי לעשות מחלוקת רחוקה בין רש"י לרא"ש ורמ"ה, דלדידהו לא הוי סימן כלל ולרש"י יהיה סימן מובהק לגמרי: ואמנם כל זה אינו אלא בשטרות אבל שארי דברים אפשר דמנין הוי סימן מובהק לגמרי ומהני אפילו להתיר א"א, ואין מקום תו לדברי הט"ז במ"ש לחלוק על רש"י ומ"ב בעובדא דקולר שסמכו על סימן מנין להתיר האשה, בטענותיו חדא דמנין אינו ברור דמהני גם באבידה דבש"ס מספקא לי', ועוד אפי' היה מועיל ודאי באבידה אכתי לא יוכל להתיר באשת איש כדמוכח בב"מ דאיבעי להו סימנין דאורייתא או דרבנן נ"מ להדורי גט אשה בסימנים, הרי חזינן דלגבי אשה בעינן סימנים יותר מועילים מלגבי אבידה, וכ"ש בסימן מנין דלגבי אבידה גופא ספוקי מספקא, דלא מהני לגבי אשה, דלמ"ש לא רק שאין ספק בסימן מנין אלא שאפי' סימן מובהק נמי הוה ומהני אפי' לגבי אשה, ויתר קושיות הט"ז יישבתי בחבורי לאה"ע ואכ"מ יותר ודו"ק היטב: היתר השלישי מה שנמצא אצלו הכיס של תפילין תפור באותיות משמו, ג"כ אין לסמוך עציו לכאורה, דידוע מ"ש הב"ש ס"ק ס"ט דדוקא כשהבגדים הם עליו או בידו ממש אבל אם נמצא סמוך לו לא מהני הסימן כי י"ל שהכלי הזה מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו להא דאיתא בב"מ נמצאו פירות סמוך לכלי ע"ש, וכדבריו כתב נמי הפנ"י בגיטין דכ"ח, ודוקא אם בקצת כלים לבוש בהן וקצתן מונחים אצלו מהני ומשום דהוי כמו מקצתן בכלי ומקצתן ע"ג קרקע דחייב להכריז ומשום דהדבר מוכיח דמישך שייכי אהדדי, אבל בנ"ד הא על הבגדים שהיה לבוש בהן ולא ניתן שום סימן דכבר נרקבו ולא נשאר כ"א הכיס של תפילין לבדו, וזה נמצא רק בסמוך לו ולא עליו ממש דלא מהני, והרי לפ"ז לכאורה ננעלו דלתי ההיתר הגמור בעד אשה זאת: ומ"מ נלע"ד דאתתא דא שריא, גם מטעמים שהבאתי, אם כי הרב דקאברין לא הרגיש בכ"ז וגם עוד מטעמים אחרים, הנה לבד סימני החפצים יש לההרוג כמה סימנים בגופו, א) החוטם שהיה נמצא בו סימן בעוביו ובארכו, ב) שערות שחורות שבזקן, ג) הזקן היה עגול בתולדה, וקרוב הדבר שגם הסימנים הללו לחוד מספיקין