זקן אהרן חלק א יג

ולא פעולה עקריית וכמ"ש בשם הגר"א דמטוויה ואילך הוי בכלל עשיה, ודאי שא"צ לשמה גם לרש"י, ונמצא דרבינו משה הרמ"א אמת ותורתו אמת במה שהכריע דבניפוץ לא בעי' לשמה: ואמנם כ"ז לא כתבתי כ"א לדברי כת"ר במה שרצה לפסול עשיית הציצית ע"י מאשין מפני החשש דלשמה, וע"ז הראיתיו לדעת דבניפוץ ודאי לא חיישינן לזה וגם בטוויה אפשר לסמוך ולצדד בהיתירא, אכן לא אכחד כי כשאני לעצמי יש לי חשש אחר לא משום חסרון דלשמה כ"א מפני שבעשיית הציצית תעשה כתיב, שיהיה עשוי על ידי כח גברא, ובמכונה קטורית חסר כח גברא ולא האדם הוא העושה אלא שנעשית ממילא, ואף כי באפיית המצות ע"י מאשין לא ראיתי חש לזה כ"א משום חשש דלשמה ומשום דהוי כמעשה קטן דחשוב כח גברא אלא שאין בו דעת לכוין לשמה, אכן כבר כתבתי בתחלת דברי, דבמצות שאני, שלא הוזכר בתורה גוף עשיית המצות, ולכן לא בעינן בזה עשיית אדם, ורק שמירת המצות כתיב, וזה אפשר גם במכונה כשישראל עוע"ג ומשמרה לשמה, אבל בציצית גדילים תעשה כתיב, ובעינן שיהא אדם העושה, וע"י מכונה חסר עשיית אדם, וא"כ לאו מטעם חסרון לשמה אתינן לפסול כ"א מטעם חסרון עשייה, ובכ"ז במכונה שמנפצין בה אפשר להתיר כיון שבארנו דניפוץ לאו בכלל עשייה הוא עדיין ואינה אלא הכשר והזמנה, ואין לפוסלה גם מטעם חסרון עשייה, אבל מאשין שטווין עליה, לענ"ד אין להכשיר כ"א כשמתגלגלת ע"י אדם דוקא, אבל מכונה קטורית או ע"י סוסים אין להתיר משום חסרון עשייה, קצרו של דבר במכונת הניפוץ נלענ"ד לסמוך ולהקל, אבל שארי המכונות אין להתיר כ"א כשמתגלגלת בכח אדם דוקא, ודברים נכונים ומקוריים הם לעיין היטב בש"ס ותוס' במקומם: וד' יעזרנו לכוון ההלכה הברורה כנפשו ונפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין: סימן ג. להנ"ל. בתשובה על מכתבו השני, אם כי אין לי מה להוסיף על דברי הקודמים, אחרי שגם מראש לא בסתר דברתי, וכל עין רואה את דבריי יוכל בקל לראות כי לא צדדתי להתיר רק על המאשין הראשונה שעושית מלאכת הניפוץ, והוא הוואטא, אבל מאשין השניה (פארשפין) לא עלה על דעתי להתירה, באשר לדעתי המאשין הזאת עושית הטוויה, אם לא גמר הטוויה, אבל עכ"פ התחלת הטוויה איכא בזה, ובטוויה הדין פשוט דבעינן כח גברא, וממילא ע"י מאשין עלעקטרי פסול, ואם כי בתשובה הקודמת הבאתי דעת בעל העיטור שמתיר גם בטוויה שלא לשמה, וגם מ"ש האליהו רבה וברכי יוסף בדעת הרמב"ם דאינו מצריך לשמה בטוויה כ"א למצוה ולא לעיכובא, אבל לא הבאתי דבריהם כ"א לסניף ולצדד היתר על ניפוץ, אבל בטוויה גופא חלילה להורות נגד השו"ע שפסק דלעיכובא בעינן לשמה בטוויה, ואכן באשר ערבים עלי דברי דודים, הוא כת"ר שליט"א, ולא אמנע בזה מלבאר יותר ולהוסיף קמחא ומיא לדברי הקודמים: הנה המאשין הראשונה שעושית מלאכת הניפוץ, הוא הוואטא, שזה ודאי לא נקרא טוויה כ"א ניפוץ, ובניפוץ הלא הכריע הרמ"א והעיד שהמנהג להקל, ואף שמהר"ל כתב שלכתחלה יש להחמיר גם בניפוץ, ולבד כל הטעמים שכתבתי בתשובה הקודמת להצדיק דברי הרמ"א משום דרק מטוויה ואילך הוא דמיקרי עשייה שע"ז אמרה תורה גדילים תעשה לך לשמה, אבל קידם טוויה לא הוי בכלל עשייה, אלא בגדר הכשר והזמנה למצוה, בלא"ה נמי מי יבוא אחרי הכרעת הרמ"א להחמיר על אחרים בנוגע להפסד מרובה וטרחא יתירה כזאת, ולהצריך שיהיו דוקא ישראלים עושים בידיהם לשמה, בודאי שכל אחד כשהוא לעצמו רוצה להתנהג בחסידות לחוש לכל החומרות לכתחלה תבוא עליו ברכה, אבל להחמיר לאחרים במקום הפס"מ, חוששני שגם למהר"ל עצמו לא ניחא בזה, יאמר נא כ"ת בעצמו והלא רבנים אנחנו שאומנתנו להורות הוראות ובבוא לפנינו שאלה פרטיית על קורקבן וכדומה בדבר כזה שרמ"א מכשיר להדיא, האם היינו חוששים לאיזה דעה שמחמרת רק לכתחלה, ולואי שכל הוראותינו יהיו בטוחות עפ"י הכרעת הרמ"א וכ"ש בהפס"מ ובפסק גדול כזה, האם אפשר להחמיר על אחרים ולהפסיד ממונו נגד פסק הרמ"א לחוש לחומרא לכתחלה, ובשגם שיש לצרף לזה דעות המתירים גם בטוויה וכמ"ש בתשובה הקודמת, כמדומני שבעלי הוראה הדואגים וחשים להפסד ממון ישראל, יחמירו לעצמם אם בעלי נפש הם אבל לא יחמירו לאחרים בזה: הן אמנם שראיתי במכתבו שכת"ר וכל הגאונים הנלוים אליו להחמיר בזה, יגעו ומצאו טעם לומר דהרמ"א לא הקיל כ"א בניפוץ הבא לסרק את הצמר ולהסיר את הפסולת מתוכו, אבל ניפוץ הזה שעושית הוואטא, זהו לא מיקרי הכשר כ"א עשייה גופא, ובזה גם הרמ"א מודה לאסור משום דהוי שוע, והבאתם ראיה מהא דלבדים דמקרי בגד לגבי טומאת נגעים אע"ג דלגבי נגעים בעינן טווי וכתוס' (סוכה די"ב ושבת דכ"ג) ואפ"ה לבדים דאינן אלא שוע מטמא בנגעים, אכן לענ"ד אין דמיון זה עולה יפה, דלבדים שאני כיון שגם לבסוף לא יהיה נטוה תו וישאר שוע כמו שהוא עתה, ובכה"ג שלא יבוא אחריו טוויה, השוע לבד נמי מחשבו לבגד, וזהו באמת עשייה גמורה, לא כן בציצית שלבסוף יהיה וואטא הזאת נטוה לחוטין בטוויה גמורה, ובכה"ג שאין השוע גמר מלאכתו, לא חשוב השוע לעשייה ומלאכה גמורה, כ"א הכשר והזמנה חשובה, וראיה ברורה לחילוק זה מסוגיא (סנהדרין דמ"ח) גבי פלוגתא דאביי ורבא בהזמנה מלתא קאמר התם דאפי' לאביי דסובר הזמנה מלתא ובטוויה שלגבי ציצית סובר דמלתא הוא, אפ"ה בטוה לארוג כתכריכי המת מודה אביי דהזמנה לאו מלתא, ומשום דכיון דאחר הטוויה יבוא אריגה אין הטוויה נחשבת למלאכה טובה לומר בה דהזמנה מלתא ע"ש, הרי דמחלקינן דבטוויה שלא יבוא אחריה אריגה כגון בציצית, נחשבת הטוויה לעשייה כיון שבטוויה הוא גמר מלאכה, ובסוויה שבא אחריה אריגה כמו בתכריכי המת, אין הטוויה נחשבת לעשייה, והזמנה הזאת לאו מלתא היא אפי' לאביי ולא בעינן בה לשמה כלל לשיטת רש"י שם, ולפ"ז בנ"ד בניפוץ דציצית כיון דבא אחריו טוויה, אין הניפוץ נחשב לעשייה, דלא עדיף הניפוץ בציצית מטוויה לאריג, וכמו דהתם אין הטוויה נחשבת למעשה משום דאחריו בא האריג, כן ה"נ הניפוץ בציצית אין נחשב לעשייה כיון דבא הטוויה אחריו, ולא דמי ללבדים דהתם כיון דישאר כך בלא טוויה, הוי השומע כעשייה, וכמו דטוויה בציצית הוי עשייה משום דלא בא לארוג אח"כ, ה"נ הניפוץ בלבדים, שהשוע ישאר כך בלא טוויה, משו"ה הוי השוע גמר מלאכתן, ולמה שבארתי בתשובה הקודמת דגם לשיטת רש"י לא בעינן לשמה כ"א במלאכה חשובה שהזמנה שלה מלתא אבל בדבר שהזמנה שלה לא הוה מלאכה טובה, לא איכפת לן גם כשמלאכה זאת אין נעשית לשמה, א"כ מה מאוד צדקו דברי הרמ"א שפסק דבניפוץ דציצית לא בעינן לשמה, כיון דלכו"ע השוע דידה לא הוי עשייה, ולכן אפי' בניפוץ דשוע נמי לא בעינן לשמה וכמו שהוכיחי, ועוד דבע"כ דחומרת המהר"ל אינו כ"א בניפוץ לעשיית הוואטא, ולא