זקן אהרן חלק א קלח

סימן ע כבוד הרב וכו' מהורר"י אב"ד דק"ק יאנובה שליט"א. הנה באה לפני האשה מ' אסתר גיטל מעיר יאנובה הסמוכה לפה אשר היא עגונה זה י"א שנה מבעלה מ' אביגדור בן שמואל חיים מעדניק אשר היה איש חיל עובד בצבא של רוסיא בפולק הסימבירסקי בשנות המלחמה, ונאבד ולא שמעה ממנו שום דבר, ואחרי אשר דרשה עליו במכ"ע קבלה מכתב מהרה"ג דעיר לענטשיץ אשר נמצא כתוב שם בפנקס דח"ק אשר אחרי המלחמה שהיתה שמה סמוך להעיר בסוף חדש חשון שנת תרע"ה יצאו אנשים מהעיר ברשיון הממשלה לחפש בשדה המלחמה אם נמצא שם יהודים הרוגים, ומצאו שם חמשה הרוגים אשר לא ידעו מי הם, רק אצל אחד מהם מצאו מונח הפעקיל שלו והיה שם תפילין מונחים בכיס ועל הכיס היו תופרים אותיות "אביגדור מעדניק" ואחרי אשר קבלה האשה מכתב זה נסעה לשם והרב שלח אחרי האנשים שמצאו אותו וקברוהו ואמרו שנקבר במלבושיו שהיה לבוש בהם וזקנו היה שחור ועגול בתולדה לא כנעשה במספרים וחוטמו היה ארוך ובגובה היה קצת רחב בעביו אך לא יותר מדאי, וכן אמרה האשה לפניהם טרם שהעידו העדים, וכן העיד איש אחד שהפאלפטין וכובע שלו היו אדומים כתואר הנהוג בפולק הסימבורסקי, וגם אמרה האשה לפני הרב שטרם נסיעת בעלה מביתו נתנה לו שני טליתות קטנים, אחד מהם לבש והשני הניחה בפעקיל שלו, וכן מצאו הקברנים, ובאותו שהיה לבוש נקבר עמו, והשני שמצאו בפעקיל לקחוהו האשכנזים עמהם יחד עם התפילין והכיס של תפילין, ולכן לא היה לפני האשה ולפני הרב שתוכל לומר סימנים ולהכירם בטב"ע, ואם כי האשה אמרה סימנים על הכיס והט"ק שתפרה אותם בידיה, אך לא היה בידם לברר כי אלו לקחו האשכנזים ואלו שנקבר עמם נרקבו במשך שמונה השנים שעברו מיום שנקבר עד שבאה האשה לפני הרב דלענטשיץ, ושוב נמצאו בעיר קאברין שני אנשים אשר עבדו יחד עם בעל האשה, והם העידו אשר ביום ב' טרם שנמצא ההרוג אח"כ ביום ד' ישבו שלשתם על תל אחד, קאפיעץ מקארסאפעל, בא אותו איש אביגדור מעדניק וישב ג"כ אצלם וספרו לו אשר החליטו בדעתם למסור עצמם לפלען לחיל האשכנזים וייעצו אותו שיעשה גם הוא כמוהם, אכן הוא לא הסכים לעצתם והלך מהם לחזור לחיל רוסיא והם ראו אותו מרחוק כי הולך הוא על הדרך לשדה המלחמה, ולפי הנראה שביום זה נהרג רק שלא ניתן לקבורה עד יום ד' מפני שלא ניתן הרשיון לחפש אחרי ההרוגים עד יום ג' וביום ב' היתה שם המלחמה גדולה מאוד: והנה האשה הזאת הביאה לפני כתב היתר מהרה"ג מוהר"ד גרינבערג ז"ל אב"ד דקוברין שנכתב זה כשלש שנים לפנים, ועל שלשה עמודים הללו בנה יסוד ההיתר שלו, א) יסוד העקריי, עפ"י דברי המבי"ט סימן קל"ח באם נאבד יהודי בדרך ואח"כ נמצא הרוג באותו דרך, שמדאורייתא תלינן שזה הוא אותו שנאבד, ועדיף ממים שאין להם סוף, ובתשובת שב יעקב הביא ראיה לזה מפלוגתא דרבי ורשב"ג פ"ק דפסחים בשדה שנמצא בהקבר ושוב נמצא קבר בתוכה דאמרי' היינו האי שנאבד היינו שנמצא וא"כ גם הכא כיון שהעדים מקאברין אמרו אשר בו ביום ישב ודיבר עמהם ואח"כ הלך מהם לשדה המלחמה ונאבד ולא נודע עוד ממנו, וכאשר נמצא תו אנשים הרוגים בדרך הזה באותה שדה בטח היה שם גם זה ההרוג, ב) מה שאמרה שנתנה לו שני ט"ק אחד שהיה לבוש בו והשני בפעקיל, ונמצא מכוון לדבריה, א"כ מנין הוי סימן, ג) מה שנמצא אצלו התפילין מונחות בכיס שנתפר עליו תיבות שמו, אלו תוכן דברי הרה"ג מקאברין, ולענ"ד אמנם הנני מסכים לשריותא דהאי איתתא אבל לא מטעמי', כי הטעמים שכתב הוא, יש מהם שאינם לגמרי ויש שצריכים ביאור רב לקיימם, אשר לא פגע ולא נגע כלל בצדדים החלושים שיש בהיתרים הללו. דהנה ההיתר העקריי עפ"י דברי המבי"ט אין לו שום יסוד, דפשוט בעיני שהמבי"ט לא התיר כ"א כשנמצא הרוג במקום שלא שכיחו הרוגים אחרים ולא נמצא הרוג אלא הוא לבדו, בזה אמרי' שפיר דהך שנאבד הוא ההרוג, כיון שזה היה ודאי בדרך זה ונמצא בו ריעותא שנאבד זכרו, ומהיכי תיתי לאחזוקי ריעותא על איש אחר שמא היה שם באותו דרך וגם נהרג, אבל בשדה המלחמה דיש שם הרבה הרוגים חוץ מזה האיש, וזה ודאי שאחרים נהרגו ג"כ, ורק אנו דנין אם זה האיש היה ג"כ בקרב ההרוגים, בזה לא שייך סברת היינו האי שנאבד היינו שנמצא, דלא שייך זה כ"א במקום שאנו דנין אם היו גם אחרים בזה הדרך, בזה אמרי' שרק זה הידוע לבדו היה פה, ואחר לא היה כאן כלל, אבל כשזה ודאי שאחרים היו בדרך זה ורק אנו דנין אם גם זה נהרג, לא שייך כלל סברא זאת, וכה"ג ראיתי בנו"ב מהדו"ק סי' מ"ו שדוקא בנטבע בנהר ונמצא שם מת, די"ל בזה קבר שאבד קבר שנמצא כיון שאין ספינות שכיחי בנהר אמרי' דזה שאבד זה שנמצא, אבל בנפל לים חיישי' משום דאנן סהדי שכמה ספינות נטבעו בים והוי כמו שידוע שיש שם אנשים אחרים ע"ש, ולפ"ז כ"ש במלחמה שודאי דהרבה הרוגים אחרים היו שם מנ"ל להוכיח שגם איש זה נהרג וז"ב: ובלא"ה נמי בעיקר דין דמבי"ט כבר שדו בו האחרונים נרגא וסתרו עיקר ראייתו מההיא דפסחים, דלא אמרי' סברא זאת אלא בקבר, דהקבר שנאבד ודאי ישנו שם ולא אזיל לעלמא, אבל באדם דאיכא למימר דהאדם שאנו יודעים שהלך בדרך זה אזל לעלמא וזה הנמצא הוא אדם אחר, לכן לא אמרי' היינו האי שאבד היינו שנמצא, וגם החת"ס סי' נ"ג השיג ע"ז מטעם אחר ע"ש: היתר הב' שכתב הרב מקאברין משום סימן דמנין של שני הט"ק, פלא הדבר שהחליט כן בפשיטות, והא מחלוקת גדולה יש בזה, והח"מ וב"ש (סי' י"ז סעי"ז) הוכיחו מלשון הרמב"ם ומחבר דמנין לא הוי סימן, וכן הנמוק"י יבמות קט"ו כתב שדוקא לגבי אבידה הוא דאמרו ב"מ כ"ג מדמשקל ומדה הוי סימן מנין נמי הוי סימן, ומשום דמוצא אבידה לא מיקרי מוחזק, אבל להוציא מחזקת א"א לא מהני ע"ש, ואחריהם החזיקו הט"ז וב"מ באה"ע שם דמנין לא הוי סימן, ואם כי הרב דקאברין במחכ"ת לא יפה עשה להחליט כן בפשיטות ולא זכר כלל שמחלוקת עצומה יש בזה, בכ"ז לדינא יש פנים לסמוך ע"ז, ואם סימן מובהק לא הוי שיועיל להתיר עי"ז לחוד, מ"מ עכ"פ סימן אמצעי ודאי דהוי וכמו שאבאר, דהנה יסוד דברי הסוברים דמנין לא הוי סימן בנוי על לשון הרמב"ם ומחבר שם וז"ל וכן אם יצאו עשרה אנשים כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאים גמלים וכיו"ב והסיח הכותי לפי תומו שעשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כולם משיאין נשותיהן, ומזה דייקו הח"מ וב"ש דמשמע דוקא כשהם אסורים בקולר הא לא"ה חיישינן דלמא הנהו כולהו אזלו לעלמא או אחד נפרד מהם, ואלו שהעיד הכותי עליהם אחרים הם, וא"כ משמע דמנין לא הוי סימן, דאי הוה סימן למה לן שיהיו אסורים בקולר ואמנם מלשון רש"י יבמות דקכ"ב שפי' קולר חבורה, משמע דס"ל דמנין עשרה בלחוד הוי סימן ולא חיישינן דלמא כולהו או מקצתן אחריני נינהו ובס' משאת בנימין הביא נמי מרש"י זאת דמנין הוי סימן, ומפני שהט"ז יצא