זקן אהרן חלק א קלו

זה דמינה ידעי' דקושטא מסהדי מהני עדותן מדין עדות ואפי' ע"י שאלה נמי וכמ"ש: ועוי"ל מטעם אחר דבנ"ד לא הוי השאילה יסוד לבטל את הלפי תומו, דעיקר החשש הוא דכיון שנשאל חיישינן שמא משום דיודע שאיסור והיתר תלוי בזה יקלקל במזיד, ושמא להתיר או להעיד מכוון, אבל בנ"ד לא שייך זה, דהא באמת בעיקר עדותן כפי שהעתיק כ"ח לא נזכר כלל כי העכו"ם אומרים שראוהו מת, הם אמרו רק שנקרע לגזרים ולא פירשו שראוהו מת או שהזיזוהו ממקומו ואפשר לפרש דבריהם דהיינו שנחחכו רגליו כמו שהעיד באמת העד היהודי שנחתכו רגליו עד ירכו, ולמה לנו לעשות מעצמנו הכחשה בדבריהם כיון שאפשר לפרש כוונתם באופן שיתאימו דבריהם עם דברי היהודים, שנחתכו רגליו נמי לגזרים קרו לי', וכיון שכן ודאי לא נתכוונו כ"א לספר האמת ולא לקלקל או להתיר, דאי נתכוונו לקלקל ולהתיר היו אומרים שראוהו הרוג ממש, דבזה ידעי גם העכו"ם שהאיסור וההיתר תלוי בזה ואם יאמרו שנהרג יתירו לאשתו, אבל מה יועילו בעדותן אם יאמרו שנחתכו רגליו, דנהי דאנן בדידן גם בזה סמכינן להתיר דכיון שנעשה עכ"פ טרפה סמכינן על הכל דטרפה אינה חיה יותר מיב"ח ומשיאין לאשתו לאחר יב"ח, אבל העכו"ם ודאי שאינם יודעים שבזה תלוי ההיתר, ואם היו רוצים לקלקל היו מגזימים יותר שראוהו הרוג ומת, ובע"כ שלא נתכוונו לקלקל, וכיו"ב איתא בס' דעת תורה לגבי עגלים הרכים דאע"ג דמסל"ת לא מהני כשאומר בן ח' ימים הוא משום דאמרי' דלהשביח מקחו אומר כן, אפ"ה כשאומר בן ו' הוא מהימן דאי להשביח מקחו הוי אמר יותר שהוא בן ח' וכ"כ בקונטרס עגונות אות שס"ה כיו"ב דהיכי שהיה הנכרי יכול להגזים יותר הוי מסל"ת, וה"נ בנ"ד דאם לקלקל נתכוונו היו מגזימים יותר שראוהו מת, ומדלא אמרו כן הוי מסל"ת, ועיין עוד בתשו' מהר"ם לובלין סי' ק"י דכל היכי דלא שייך לומר שנתכוון להעיד, אפי' היכי דהי' ע"י שאלה מיקרי נמי מסל"ת וה"נ כיון דבע"כ לא נתכוונו להעיד וכמ"ש ולכן אפי' כי הוי ע"י שאלה מהני נמי עדותן: ובר מכל הלין נ"ל בזה היתר פשוט וברור עפמ"ש בתשו' מ"ב סי' ס"ח דכל היכי דאיכא אומדנא טובא שמת נאמן גם נכרי שאינו מסל"ת ע"ש, ובנ"ד הלא אין אומדנא גדולה וטובה מזה שלא בא הבעל זה שבע עשר שנה, ואילו היה חי היה בא ודאי אחרי שלא נפטר מאשתו מתוך קטט כ"א מתוך אהבה, ובאמת היה ראוי לצדד היתר מטעם זה, דזה חשוב כאילו האשה עצמה טוענת ברי לי שמת וראיה ברורה לזה מרש"י (כתובות דכ"ב) דפריך הש"ס היא גופה באשם תלוי קיימא ומשני באומרת ברי לי שמת ופרש"י שאילו היה קיים היה בא, הרי להדיא דלרש"י חשוב עי"ז טענת ברי ונפטרת גם מאשם תלוי, וכיון שזה חשוב כברי שמת היה ראוי להתיר גם בלא עדות כלל וכדין אשה שאומרת ברי לי שמת בעלי, ואלא שהר"ן שם השיג על רש"י, אכן עכ"פ אם כי לברי לא נחשבה, מ"מ הוי זה ודאי אומדנא גדולה, ועוד דזה גופא הוי נמי אומדנא טובה מה שכל העכו"ם מכוונים את דבריהם, ולכן נהי דעל ידי שאלה לא חשיב מסל"ת, מ"מ בכה"ג שיש לנו אומדנות גדולות אפי' כשאינו מסל"ת נמי נאמן: וכ"ש שיש לצדד ההיתר בזה לענין העדות של העגונה עצמה, שהא"י הגיד לה בלא הקדמת שאלה כי בעלה כבר נהרג, דבזה לא היה שאלה, ורק החשש הוא מפני שלא היה קישור דברים לפניו או לאחריו וכמ"ש הר"ן בתשובה הביאו הב"י סי' י"ז בזה"ל אין ספק שכל מי שמתכוון להעיד אומר אותו דבר לבדו ומי שהוא מסל"ת אינו אומר אותו דבר לבדו אלא בקישור ענין לפניו או לאחריו ע"ש, וכ"ה דעת הרמב"ם ומחבר, אכן מלבד שרוב הפוסקים חולקים ע"ז וכמ"ש הב"י בשם מוהר"י טייטצאק שבכל בתי הדינים נוהגים להתיר, ומצאתי שגם אחד מגדולי הראשונים והוא השאילתות פסק להקל שבלא קישור דברים נמי אמרי' שאינו אלא כמספר בלי תועלת, אלא דאפילו לשי' הפוסקים דבעינן קישור דברים אפ"ה היכי דיש אומדנות מהני בלא קישור, דבאמת לא הר"ן יחיד הוא בזה דמצריך קישור דברים, דגם הרמב"ם ומאירי סוברים כוותי', אכן לפי שלמדתי לדייק מלשונם נמצא נ"מ גדולה בין הר"ן, לבין הרמב"ם ומאירי, דאילו ללשון הר"ן כפי שהעתקתי בזה מוכח דסובר שבלא קישור דברים הוי ודאי מתכוון להעיד, אכן זהו לשון רמב"ם (פ"ג מהלכות אישות הי"א) דבעינן הוספת דברים שהם מראין שאין כוונתו להעיד, וכלשון הזה כתבו הטו"מ והמאירי, ומלשונם מוכח דהא דבעינן קישור דברים הוא משום דבעינן שיהא מוכח שאינו מתכוון להעיד דלא זה הוא ספק אי להעיד מתכוון או לפי תומו אומר, ולזה בנ"ד דיש אומדנא מועיל האומדנא שהיה מסל"ת, ועיין בתשובת משיב דבר סי' כ"ה שמיקל בכיו"ב שהיה בלא קישור דברים במקום שיש אומדנא שהרבה עכו"ם העידו דברים אחדים דהוי כרגלים לדבר ע"ש, ומה שחשש כ"ת משום דהעכו"ם הגיד לה שלא תמתין על בעלה הוי כמתכוון להעיד, אין לחוש בזה ג"כ דהא מדברי הרמב"ם בתשובה הביאו האחרונים וכ"כ בס' מאיר נתיבים דאף כשאומר לאנשים אמרו לאשתו של פלוני הוי נמי מסל"ת: ועתה נבוא לבאר לסוג עדות השלישי והוא עדות היהודי שהגיד בפוצינאק שראה אותו רגליו חתוכות עד ירכו, אלא שכ"ת חשש בזה מפני שלא ראוהו מת כ"א שנעשה טרפה וחש לדעת המחמירים להתיר בזה גם אחר יב"ח, אכן בזה הלא כל יקר ראתה עינו דבמקום אומדנות מוכיחות שמת סמכי' על המתירין וכמ"ש הפ"ת ס"ק ע"ב, אכן החשש השני דהא עד אחד במלחמה אין נאמן עד שיאמר קברתיו, זהו אמנם חשש שראוי לדון בזה, ומה שצידד כ"ת דכיון שלא היה זה מבשדה קטל גופא רק בנסיגתם לאחור הוי זה כרחוק ממלחמה דמבואר ברמ"א סעיף י"ח דלא אמרי' בדדמי, במחכ"ת לא נהירא, דהא עיקר חילוק שבין מערכות המלחמה לרחוק ממנה הוא דבמערכות המלחמה כיון שיראים לעמוד שם ולהתבונן היטב חיישינן שמא בדדמי שמת אומר, משא"כ במקום שאין יראים לעמוד ולראות ולהתבונן היטב אין לחוש לזה כפרש"י יבמות דקט"ו גבי נפלו עלינו עכו"ם וכו' דמשו"ה משיאין ע"פ משום שאשה כלי זיינה עליה ואינה יראה לעמוד ולראות סופו, ולפ"ז בנ"ד כיון שהבהלה גדלה כ"כ עד שהיו יראים לעמוד שם אפי' רגע וכפי שמספרים העדים עצמם דגם לעמוד שם רגע הי' סכנת מות לפניהם וגם עד זה גופא יספר איך שההרוג התחנן לפניו שיבוא לעזרתו ולא היה יכול מפני סכנת מות, א"כ כך לי רחוק מן המלחמה כמו מקום מלחמה גופא, דכיון שהיו מתיראים לעמוד שם חיישי' לבדדמי אפי' רחוק מן המלחמה נמי, דאטו מלחמה דוקא בעינן, הא בכ"מ שמתיראים לעמוד חוששין לבדדמי, והיינו טעמא דרעבון ודבר מפני שיראים לעמוד שם, וגם במפולת בתים דהוי כמלחמה כתב המאירי בשם גדולי הרבנים דמיירי שרוח הערה באה ומפלת הבתים וע"כ ירא לעמוד בעיר, הכלל הוא דכ"מ בהלה שמתייראים לעמוד שם חיישי' לבדדמי כמו מקום מלחמה וזה פשוט: אלא שלענ"ד לא שייך בזה חשש דבדדמי מטעמים אחרים דחשש זה לא שייך כ"א כשאומר מת שבזה צריך שיהוי והתבוננות אם כבר יצא נשמתו או שמא עוד רוח חיים בו, וכיון דצריך שיהוי והתבוננות ומשו"ה במקום