זקן אהרן חלק א קלד

רגליו עד ירכו ובהיותו מפרפר עם המות קרא ליהודי זה לעזרתו אך הוא לא יכול בשום אופן להתעכב כרגע כי סכנת מות היה, ולכן נסע לדרכו, והוסיפו לומר כי להשערתם נקרע ונרמס לגזרים בודאי ע"י העגלות והתותחים אשר נסעו הרבה אין מספר, ועל עדות זאת חשש שלשה חששות, א) כי הלא לא ראו אותו מת רק שנעשה טרפה ויש לחוש לשי' הפוסקים דאין מתירין גם לאחר י"ב חדש, ב) עדותו מוכחשת ע"י העכו"ם הראשונים שראו אותו נקרע לגזרים, ג) והוא העיקר דהא עד אחד במלחמה חיישינן שאומר בדדמי ובלא אמר קברתיו לא מהני, אלו הן כל העדות והחששות שחשש כ"ת: ולענ"ד גם באחד מכל הג' סוגי עדות הללו הי' אפשר להתיר כ"ש בצירוף כולם וכמו שאבאר, דהנה בנוגע לעדותן של שני העכו"ם הראשונים משני הכפרים, אם כי היה ע"י שאלה, בכ"ז נ"ל לחלק ולומר דהא דע"י שאלה נתבטל הלפי תומו, היינו רק כשעכו"ם אחד סיפר כן, או גם בשנים וזה בפני זה, משא"כ כששני עכו"ם מכפרים שונים סיפרו זה העובדא ונתכוונו בפרטי ההריגה ממש, זה שלא בפני זה, שפיר מהימנינן להו, ולא מדין מסיח לפי תומו, דודאי הוא דכל היכי שהיה ע"י שאלה לא מיקרי זה לפי תומו, אלא שמטעם עדות מהימני, דבכה"ג גם עכו"ם כשרים לעדות, דכיון דזה שלא בפני זה מכוונים פרטי וסבת ההריגה מכלל דקושטא קאמרי דאי שקורי משקרי מנא ידעו לכוון פרטי וסבת ומקום ההריגה, דלאמת רק דרך אחד וכמה דרכים לשקר, וכל היכי דידעינן ודאי דלא משקרי, אפי' עכו"ם כשרים לעדות מה"ת, דכל עיקר דעכו"ם פסילי לעדות הוי רק מטעם חסרון נאמנות, אבל אם ידעי' ודאי דקושטא מסהדי גם עכו"ם מהימני וכדמוכח להדיא מדברי המרדכי פ"ק דגיטין שהביא בשם רבינו יקיר דטעמא דערכאות דכשרים משום דלא מרעי נפשייהו, ואי הוו פסולים מן הדין מה מהני דלא מרעי נפשייהו, הא גם משה ואהרן פסילי אע"ג דודאי מהימני, אע"כ דלא בעינן דוקא ישראל לעדות, וכל מי שהוחזק בכשרות כשר להעיד מה"ת, ודוקא בגיטין הוא דפסולי משים דלאו בני כריתות נינהו, וכן מוכח מרש"י (גיטין ד"ט) דכתב דמשו"ה עכו"ם פסולין להעיד בגיטי נשים משום דלאו בני כריתות נינהו ע"ש, ולמה לו לטעם זה ותיפוק דבגיטין בעינן עדות, ועכו"ם לאו בני עדות הם, א"ו דכל היכי דקושטא מסהדי גם עכו"ם כשר מה"ת וכיון שכן בנ"ד דשלשה וארבעה נכרים זה שלא בפני זה, כוונו לומר פרטי וסבת ההריגה, שנפל מסוסו והתותחים קרעו אותו וגם מקום ההריגה כוונו, ובודאי דאם שקורי משקרי לא היו יכולים לכוון ממש כל אלו הפרטים וכמ"ש דהרבה פנים לשקר, ובודאי דקושטא מסהדי, ולכן מהימני שוב מטעם עדות ולא בעינן כלל שיהיו מסיחים לפ"ת ובכן מה איכפת לן אם ע"י שאלה נתבטל מעלת הלפי תומו כיון דכשרים מטעם עדות ולא בעינן כלל לפי תומו, ואם כי גם בלא ראיה נכון לומר כן לשיטת המרדכי, בכ"ז נ"ל ראיה מפורשת ע"ז מהש"ס דגיטין די"ט דהכי איתא התם ר"פ כי הוה אתי לקמי' שטרא פרסאה מיקרי להו לשני כותים זה שלא בפני זה ומגבי בי' ממשעבדי, וקשה טובא הא התם ע"י שאלה הוי, שקרא אותם שיקראו את השטר וא"כ לא הוי זה לפי תומו, ואף שי"ל דלא דמי זה לאומר מת פלוני, שיודע העכו"ם שאיסור והיתר תלוי בזה ויודע הקפידה, ולכן כשבא ע"י שאלה חיישי' שמא רוצה לקלקל האשה, אבל התם בגיטין כשמבקשים אותו לקרוא השטר אינו יודע הקפידה על איזה מקום מונח ואין לחוש כ"כ שרוצה לקלקל כיון שאינו יודע מה לתקן ומה לקלקל, מ"מ אכתי י"ל כיון דיודע שעכ"פ יש איזה קפידא בזה, דאל"ה לא היו שואלים מהם לקרותו, וגם אפשר לקלקל ללוה או למלוה בשביל הנאתו, וכ"כ בס' תפארת שמואל על הרא"ש שם דחיישי' להכי, וא"כ אכתי מה מועיל שיקראו במסיח לפ"ת כיון שע"י שאילה הוא לא הוי תו לפי תומו, ועוד קשה דאם בשביל מסיח לפ"ת הכשירם ר"פ א"כ למה הקפיד לקרוא לשנים זה שלא בפני זה, הא במסל"ת אין חילוק בין אחד לשנים, ולמ"ש ניחא דחדא קושיא מתורצת בחבירתה, דבאמת בשביל מסיח לפ"ת לא היה אפשר להכשיר כיון שהי' ע"י שאלה, ולכן קרא לשנים זה שלא בפני זה ואם יכוונו שניהם כאחד הוי זה בחינה היותר גדולה דקושטא אמרו ומהימני שוב מדין עדות, ויהיה איך שיהיה ההסבר בש"ס, עכ"פ מפורש דבמקום שבא ע"י שאלה ואחד לא מהימן, מהימני שנים זה שלא בפני זה, וממילא דה"ה לנ"ד כיון שכמה עכו"ם כוונו עדותם זה שלא בפני זה מהני אפי' אם ע"י שאלה בא בתחלה, וזה ראיה נכונה ונחמדה ב"ה: ומפני שכל הדברים נבנו על יסוד המרדכי ורש"י בגיטין דגם עכו"ם כשרים לעדות מה"ת, ולכאורה יש קושיות גדולות על יסוד הזה, ראיתי להאריך קצת בדברים שיוצאים מגבול השאלה בכדי לתקן היסוד וליישבו, דלכאורה קשה על המרדכי מהא דאמרינן (גיטין ד"י) במשנה כל השטרות העולין בערכאות של עכו"ם כשרים, ופריך קא פסיק ותני ל"ש מכר ול"ש מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי כו' אלא מתנה במאי קני לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא, ולשיטת המרדכי מאי פריך מתנה במאי קניא הא עדים כשרים הם בערכאות דלא מרעי נפשייהו, וראיתי בפנ"י שם ובקצוה"ח סי' ס"ח שקדמוני בקושיא זו, ובקצוה"ח תי' עפמ"ש התוס' (ב"ב דנ"ד) ובקדושין (די"ד) דקרקע דנקנה בשטר היינו משום דכתיב ואקח את ספר המקנה, והתם גבי ירמיה ישראל הוה, ואפי' בקרקעות אין קונה נכרי בשטר, וא"כ ניחא דשטר מתנה לא מהני דכי היכי דפסולי בגיטין משום דלאו בני כריתה נינהו, ה"נ פסילי בשטרי משום דלאו בני שטרי נינהו וכל קנינם אינו אלא בכסף ע"ש, אכן הרבה יש לדון בסברתו, דבכל הסוגיא בגיטין פרש"י הטעם דמשו"ה כל דליתא בתורת גיטין אינו יכול להיות עד משום דכתיב וכתב ונתן ודרשי' מיני' כל שישנו בנתינה ישנו בכתיבה, וכן פרש"י גיטין ד"ט בד"ה פסולא דרבנן ובד"ה והא לאו בני כריתה, ולפ"ז משמע שדוקא בגיטין הוא דחידשה תורה דכל מי שאינו בתורת גיטין אינו יכול להיות עד, אבל בכ"מ אפי' מי שלא שייך בדין זה יכול נמי להיות עד, וגבי ממון נהי דעכו"ם ליתא בתורת שטר אפ"ה כשר להיות עד בדבר, דאל"ה למה הוצרך רש"י להביא טעם לגיטין מקרא דוכתב ונתן, וגדולה מזה נ"ל להוכיח שאפי' בגיטין גופא לאו אליבא דכו"ע דרש"י קרא דוכתב ונתן לענין דרשה זאת דמי שישנו בנתינה, דהנה בגיטין (דכ"ב) בתוד"ה והא כתבו דכתיבה לר' אלעזר דלא לשם עדות ולא לשם שליחות הוא אין לפסול משום דלאו בני כריתה נינהו דהא לא פסלי מילה בעכו"ם משום דלאו בני מילה נינהו ע"ש, ולכאורה קשה דהא לפרש"י דהקושיא הוא משום דכתיב וכתב ונתן דמי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה, א"כ ממילא דלר' אלעזר יש לפסול מכח כריתות כיון דוכתב אכתיבה קאי ומי שישנו בנתינה וכו', ובע"כ צ"ל שדוקא לר' מאיר הוא דדרשינן הכי משום דלדידי' לישנא דקרא דייק הכי, דהיאך יאמר וכתב ספר כריתות ונתן, הא לדידי' דוכתב דוקא אחתימת עדים קאי א"כ אין הכותב הנותן כלל, דכותב הם העדים ונותן הוא הבעל, וע"כ דהכוונה מי שישנו בנתינה יכתוב, אבל לר' אלעזר דעדי מסירה כרתי וכותב דקרא הוא הבעל, לא דייקא כלל להך דיוקא כיון דהכותב באמת הוא הנותן וקרא אתי כפשטי' ולא אתי כלל לדרשה דמי שישנו בנתינה, ולפ"ז כ"ש דבשטרי ממון דלא שייך גבייהו לומר דמי שאינו בתורת שטר אין יכול להיות עד בזה כיון דבממון ליכא קרא כלל ע"ז: אמנם שוב ראיתי דיש להוכיח מרש"י דבממון נמי מי