זקן אהרן חלק א קלג

שפכה אלא שפצ"ד חוזר וכרות שפכה אינו חוזר, אע"כ דגם כשניקב הגיד אינו נעשה כ"ש רק דכל זמן שהגיד ניקב אינו מוליד אבל כשר לבוא בקהל, וכשנסתם הרי נתרפא ומוליד, ומה שהוזכר ביבמות שם פסול וכשר אין הכוונה לענין להכשירו לקהל אלא לענין הולדות דאם לא נסתם אינו מוליד בע"כ שזינתה אשתו ובניה ממזרים ע"ש, ולפ"ז גם בדיקה דהתם לא היתה לצורך הכשר לקהל דהא בלא"ה הוא כשר לקהל אלא שהבדיקה אינו אלא אם ראוי להוליד, וא"כ הרי להדיא מש"ס ערוך שגם לצורך בדיקה אם ראוי להוליד מותר להשחית זרעו, ואף שי"ל דאכתי איכא בזה משום פסול בניו בקהל, ואף שהוא עצמו מותר בקהל, מ"מ אכתי נימא בזה עמוד וחטוא בשביל שיזכה בניו, מ"מ לגבי האב אינו אלא כשאר מצוה ולא שייך גבי' טעמים הנ"ל דכל ימיו בהרהור עבירה ותקלה, הרי דלצורך מצוה גרידתא שרי להשחית זרעו, ואף שלדינא נדחו דברי היראים, מ"מ בזה שנלמוד מדבריו להתיר השחתת זרע לצורך מצוה לא מצינו דפליגו עליו ומשמע דכל הפוסקים מודים בזה דאל"ה הו"ל לפוסקים לדחות דבריו מכח זה גופא, דלדבריך דהבדיקה אינו בא להכשירו לקהל כי אם להבחין אם מוליד: א"כ מי שרי להשחית זרע לצורך זה, אע"כ דבזה כו"ע מודים דלצורך מצוה לחוד שרי להשחית זרעו ועיין בשו"ת שאילת יעב"ץ העלה נמי להתיר לצורך מצוה, וגדולה מזה כתבו התוס' ביבמות (דל"ד) דאיסור השחתת זרע אינו אלא כשמתכוון להשחתה, וגם כשהוא עושה כן בקביעות וכ"כ בתשובת הרא"ש כלל ל"ג באשה שיש לה אוטם ברחם דאע"פ שלפעמים הוא דש מבפנים מ"מ כיון שלעולם הוא זורה בחוץ אסור וגרע ממשמשת במוך, מבואר דדוקא משום שלעולם הוא זורה מבחוץ ולא רק לפעמים וכן בט"ז (אה"ע סי' כ"ג) כתב על מ"ש בשו"ע שם דאשה שיש לה אוטם ברחם ועי"ז כשבעלה משמש עמה זורה מבחוץ כתב וז"ל פי' דלעולם הוא זורה מבחוץ וגרע ממשמשת במוך דהתם הוא משמש כדרך כל הארץ כו' כ"כ ר"י בשם הרא"ש עכ"ל, ומבואר מלשונו דמ"ש בלשון הרא"ש שלעולם הוא זורה מבחוץ היינו בדיוק דוקא משום שלעולם משא"כ אם אינו רק לפרקים, ועפ"י דברי הרא"ש הללו כתב הרמ"א (סי' כ"ג) דאפי' כשעושה רק למלאת תאותו לבעול שלא כדרכה שרי באקראי בעלמא אע"ג דמוציא זרע לבטלה, ואפי' למ"ש הח"מ (אה"ע סי' כ"ה) לחלוק על הרמ"א היינו כשעושה כן בשאט נפש למלאת תאותו, משא"כ כשיש איזה צורך קצת מודה גם הוא דשרי באקראי בעלמא, זהו מה שנ"ל זכות גדול על דברי המתירים עכ"פ לצורך מצוה, שבזה נתיישב מה שהקשיתי דהיכי שרי לעשות מצוה הבאה בעבירה חמורה כזאת ובשגם להביא עצמו לידי חיוב מצוה, דלמ"ש היכי שאינו מכוון להשחתה ורק לצורך מצוה ואקראי בעלמא אין בזה עבירה כלל: ולטעם זה הי' נראה לכאורה להתיר אפי' להוציא זרע בידים, ואף דמהש"ס דיבמות אין ראיה כ"א בגרמא כמו התם דמניחין בו פוקרא ונתחמם ממילא, אבל לחמם עצמו בידים אין ראיה מהתם, אכן לסברת התוס' דכל שאינו עושה לצורך השחתה אין איסור. היה נראה דמותר לצורך בחינה להוציא גם בידים, אבל באמת חלילה ללמוד מזה להוציא בידים, דלכאורה יש לתמוה על מ"ש התוס' דכשאינו מכוון להשחתה אין איסור והא כמה החמירו חז"ל אפי' נגיעה באבר מחשש שמא יתחמם ויוציא ז"ל כמבואר באה"ע (סי' ג'), והא אפי' כשיוציא ז"ל הוי זה בלא כוונה ומה איסור יש בזה, אע"כ דהתוס' לא התירו כ"א כשעושה זה דרך תשמיש, וכיון שעי"ז מקיים מצות עונה והגוף נהנה מן הגוף, בכה"ג דוקא הוא שהתירו בתוס', ועמ"ש היש"ש יבמות ע"א בטעם ההיתר במוך משום דהוי דרך תשמיש והגוף נהנה מן הגוף, ובכה"ג דוקא התיר בתשובת הרא"ש כשיש אוטם ברחם, וכן הרמ"א בבעילה שלא כדרכה כיון שעכ"פ יש בזה הנאת הגוף וקיים מצות עונה, אבל שלא בדרך תשמיש אסור אפי' באקראי בעלמא, ולכן מסקנת הדברים, לדינא יש להתיר באופן כזה, שישמש עם אשתו ולהיות דש מבפנים ואח"כ יהיה זורה מבחוץ לכלי שיהיה מן המוכן, וזהו דרך המובחר, ובאם אי"א לעשות כזה כי עד שישפוך לכלי יוכל היות שבין כה ישפך על הקרקע ולא יספיק לשפוך תוך הכלי, יעשה כן ע"י כיס המיוחד שקורין הרופאים קאנדאם, אכן דרך הראשון עדיף טפי מפני שני טעמים, חדא שזהו דרך תשמיש ממש בלא שום חציצה ביניהם, ועוד דקצת מן הזרע יוכל לפלוט לתוך רחמי האשה ממש והמותר יפלוט לתוך כלי, וירויח בזה דבמה שבתוך הרחם יכולה האשה להזריע ונמצא דהמותר מה שיפלוט לתוך כלי אין נצרך שוב לצורך זריעה וא"כ אין זה נקרא משחית זרע, דכל עיקר האיסור בהשחתת זרע הוא מה שראוי להזריע דוקא וכמ"ש האחרונים דבידוע שהוא חשוכי בנים אפשר לצדד דמותר להשחית כיון דבלא"ה אינם ראוים להזריע, ולכן כיון דהאשה יכולה להתעבר גם בלא מעט הזרע שיפלוט לכלי נמצא דאותו המעט אין מועיל להזריע וליכא איסורא, ועוד דאפשר שלענין איסורא צריך שיעור הראוי להזריע וכמו שנצרך שיעור לענין טומאה, ובאותן הטובים שיפלוט לכלי אין בהם כדי שיעור, רק אם אי"א באופן זה אז יעשה ע"י קאנדאם, זה מה שנלע"ד להתיר לצורך מצוה של הבאת שלום בין איש לאשתו, והוא רחום יכפר עוון אם שגיתי חלילה: וד' יברך לדייני ישראל שלא יצטרכו להוראות אלו כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן סח כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר שאול יאפין נ"י הגאב"ד דחאסלאוויטש. מכתבו דבר העגונה אשר תוכן העובדא יתבאר בדברנו קבלתי, והנה תוכן כל העדות יפרד לשלשה ראשים, א) גיסו של העגונה ר' אברהם צבי ליפקין נסע מיד אחר המלחמה לשני כפרים ושאל אצל שני א"י לאחד בכפר זה ולאחד בכפר האחרת אשר הלכו עם בעלה של העגונה יחד למערכות המלחמה מה נשמע עם בעלה של זו אם חי הוא ואיפוא הוא נמצא, והשיבו שניהם בנוסח אחד: כי בהיות שהיו אתו יחד בגדוד אחד בקאוואלערי ראו בעינם בעת אשר ברחו אחר ההריגה ובנסעם עם כלי התותח נפל ההוא גברא מן הסוס לארץ ומפני שהחפזון והבהלה גדל בעת הזאת רמסו אותו העגלות הרצות וקרעוהו לגזרים ולא היה ביכולתם גם להזיזו ממקומו כי יראו לנפשם להתעכב שם אפי' רגע, ועל עדותן זאת פקפק כ"ת כי אחרי שהיה זה ע"י שאלה אין בזה שוב דין דמסיח לפי תומו כמבואר באה"ע (סי' י"ז ספט"ו) ובש"ס דיבמות והא איה חבירנו, ב) כי להעגונה עצמה בא נכרי אחד ואמר לה שלא תחכה עוד על חזרת בעלה ממלחמה באשר נהרג בעת הנסיגה לאחור, וסבת פרטי המיתה הכל כאופן שספרו הא"י הנ"ל, ואם כי עדות זה היה בלא שאלה, בכ"ז חשש כ"ת לשיטת הר"ן דכל היכי דלא הי' קישור דברים לפניו לא הוי זה מסל"ת דחוששין שמא נתכוון לעדות להתיר, וכ"ש כאן שאמר שלא תחכה עוד על בעלה, ג) עדותו של ר' משה נחום מאחלין אשר בעיר פוצינאק סיפר לו יהודי ביחד עם א"י כי בעת הנסיגה לאחור ראו שנפל בעלה מסוסו אשר רכב עליו והעגלות עם כלי התותח חתכו את