זקן אהרן חלק א קלב

כ"א דרך תשמיש ולשים כיס על הגיד, דעכ"פ הגוף נהנה מן הגוף אבל שלא דרך תשמיש אסור ע"ש, ולכן מסקנת הדברים כן הוא, ליקח זרע לצורך בחינה אפשר בד' אופנים, א) שישמש עם אשתו ולהיות דש בפנים ואח"כ יהיה זורה קצת גם מבחוץ לתוך כלי שיהיה מן המוכן, וזהו דרך המובחר שאפשר להתיר ודאי כיון שזה דרך תשמיש ממש בלא חציצה ביניהם, ועוד דקצת מן הזרע נפלט לתוך רחם האשה ממש ורק המותר יפלוט לתוך כלי, וירויח בזה, דבמה שבתוך הרחם יכולה האשה להזריע, דלצורך זריעה לא בעינן כל הזרע דוקא, ונמצא דהמותר מה שיפלוט לתוך כלי אין נצרך שוב לצורך זריעה ובכה"ג אין נקרא משחית זרעו דאפי' כשתשאר במעי האשה אין מועיל המותר לזריעה כיון דהאשה יכולה להתעבר גם בלא זה ובכה"ג ליכא איסורא, ב) אם אי"א לעשות כזה כי עד שישפוך לכלי יוכל היות שבין כה ישפך על הקרקע ולא יספיק לשפוך תוך הכלי, וכטבע כל אדם חלוש, אז אפשר לעשות ע"י כיס המיוחד לזה שקורין הרופאים "קאנדאם" היינו להשים הכיס של גומע על הגיד וישמש כך והזרע תשאר בכיס, וכיון שדרך תשמיש הוא והגוף נהנה מן הגוף יש להתיר לצורך מצוה ג) מה שהרופאים יתחבו שפראצער לנקב הגיד ויחממו בידים או במכונה עד שיוציא זרע והזרע יכנוס לתוך השפראצער או לתוך כלי אחר העשוי לזה, בזה אני אינני מן המתירין כיון שאינו דרך תשמיש, אבל בכ"ז כמה גדולי האחרונים גם בכה"ג מתירין לצורך מצוה ומי שנפשו רחבה וירצה לסמוך עליהן יש לו אילנות גדולות על מה לתלות, ד') המעטאדע המוזרה שכתב כ"ת שהרופאים יתחבו האינם טרומענט לתוך חדרי הזרע, אם כי כבר כתבתי שלא אנכי ולא הרופאים שבעירנו שמעו ממעטאדע כזאת, וקרוב לשער כי השומע שמע וטעה ולא הבין דברי הרופא, הוא שמע מרופא כי יתחוב אינסטרומענט וכסבור שינקוב חדרי הזרע אבל ודאי שכוונת הרופא שיתחוב לתוך חלל הגיד, ובכ"ז אם כנים דבריו שיש מעטאדע כזאת לתחוב לחדרי הזרע, הראיתי בזה את צדדי ההיתר מה שאפשר לומר במקרה כזה, אבל חלילה לסמוך עלי באיסור דאורייתא, ורק אם עוד רב גדול מגדולי המורים יסכים לדברי, יודיעני מי הוא ואפשר שאתרצה לאמטויי שיבא, וכ"ז הוא לדינא אבל בתור עצה, לא יאבה ולא ישמע להרופא שרוצה לעשות מעטאדע זו, וגם סכנה כרוכה בזה כאשר אמרו לי רופאי עירנו: וד' יברך דייני ישראל שלא יצטרכו להורות הוראות כאלו כנפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין סימן סז ב"ה יום ג' אדר"ח אלול תרפ"ו פינסק לחיים טובים יכתבו אמוני ד' כבוד הרב וכו' מהו' מנחם ארי' לאנד" בערב נ"י בעיר יענדזיעוו ע"ד שאלתו אם מותר להוציא זרע ע"י אינסטרומענט העשוי לזה בכדי להראות לרופא אם הסבה מה שאין לו בנים הוא ממנו וידעו איך לרפאותו, הנה בשאלה זאת כבר הרבו האחרונים לדבר, הללו אוסרין והללו מתירין ורבו האוסרין על המתירין, ואפי' במקום סכנה והצלת נפשות וכגון מי שנפח כריסו ע"י חסרון תשמיש וחלה ונפל למשכב, טרח מאוד בשו"ת פנ"י להתיר הוצאת ז"ל, וכ"ש במקום מצות פ"ו, ואפי' אם היו ידעינן ודאי שעל ידי זה יתרפא ויוליד בנים והרפואה היתה בדוקה יש לתמוה אם מחויב לקיים מצוה הבאה בעבירה חמורה כזאת שחז"ל הפליגו כ"כ בחמר איסורו יותר מכל עבירות כמבואר בכ"מ בש"ס ומדרשים וזוה"ק, ואפי' אם עבר ועשה המצוה כשהיא באה בעבירה נחשבת כמו שאינה ולא קיים המצות כלל, ועיין במוהריט"א (פ"ח מהל' בכורות) שכתב בטעמו של רי"ף ורמב"ם שהשמיטו ולא זכרו הדין דבבנו ממזר קיים פ"ו אע"ג דבירושלמי מפורש (יבמות פ"ב ה"ב) ח"ל ר' אבין בעי ובנו לכל דבר אפי' לפ"ו ולשנייה עכ"ל, משום דסברי דבאמת לא קיים בממזר מ"ע דפ"ו משום דהוי מהב"ע, והירושלמי מיירי דוקא בביאת אונס דליכא עבירה כלל, הרי שאפי' במקום שהוליד בן ודאי אפ"ה כיון שבא ע"י איסור לא קיים המצוה, וכ"ש בנ"ד דכמה מי יימר איכא דשמא יתברר דהסבה אינה מחמתו, ואף אם מחמתו אפשר שלא יתרפא ונמצא דעבר עבירה חמורה ולא קיים המצוה, וא"כ מי שרי לעבור עבירה במקום ס"ס של קיום מצוה, ולא עוד אלא אפי' במקום דליתא האיסור דמצוה הבאה בעבירה ושרי לקיים המצוה אפי' כשהיא באה בעבירה היינו עכ"פ כשהמצוה מוטלת עליו גם השתא אלא שאי"א לו לקיימה כ"א בעבירה אבל הכא אחרי שמטבעו חלוש הוא ואינו ראוי להוליד, אנוס הוא ורחמנא פטרי', וא"כ מי שרי לעבור עבירה בכדי להביא עצמו לידי חיוב, אשר מכל הלין נראה לכאורה תמוה דעת המתירין, וגם היסוד שבנו עליו את ההיתר נראה לכאורה רעוע מאד, דעיקר היסוד של המתירין הוא מעובדא (יבמות דע"ו) דאם ניקב הגיד בודקין אם נתרפא ומניחין בו פוקרא כדי שיוציא זרע הרי שהתירו חז"ל להוציא ז"ל לצורך בחינה אם נתרפא, ומזה למד הב"ש (סי' כ"ה) באם נמצא דם בעד שלה ספק אם הדם ממנו או ממנה דמותר להוציא זרע כדי לברר אם הדם ממנו: אכן באמת אין ראיה מהתם וגם הב"ש גופא כתב דיש לדחות, ובודאי דטעמו הוא דאין זה שום דמיון להך דיבמות, דהתם דבלא הבדיקה פסול הוא לבוא בקהל ישראל מספק שמא הוא כרות שפכה ויהיה כל ימיו בהרהור עבירה ובהוצאת ז"ל ולכן התירו לו לעבור פעם אחת כדי שיהיה לו תקנה עולמית, וע"ד שאחז"ל חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה וכמ"ש בשו"ת קה"י (סי' ג'), ועוד דהתם מיירי מכרות שפכה שאינו מוליד ואפשר שעליו אין איסור כ"כ להוציא זרע, עפמ"ש התוס' (סנהדרין דנ"ט) דעיקר איסור הוצאת ז"ל היא משום פ"ו, אם כן מי שזרעו אינו מוליד אין איסור להשחית זרע כזה, ואף דמיירי שם שנסתם הגיד ואיכא לספוקי שמא נתרפא וראוי להוליד, מ"מ כל זמן שלא נתברר שנתרפא יש לו חזקת היתר מכבר, משא"כ בנ"ד בחשוכי בנים דטעם דהרהור עבירה ליכא כיון דיש לו אשה המותרת ואינו יושב בהרהור עבירה, וגם כיון שספק הוא שמא המניעה אינו מחמתו וזרעו ראוי להוליד א"כ אין לו חזקת היתר, מהיכי תיתי להתיר לו עוון חמור כזה, ובלא"ה מה דמיון הוא להתם דמיירי בפסולי שהרבה חשו למיהדר אתקנתא להתיר איש שיבוא בקהל ה': ואמנם שוב ראיתי דיש לצדד בזכות המתירין ולהוכיח דראיה מש"ס דיבמות אלימתא היא, דהנה ודאי לרוב הפוסקים דמפרשי פסול וכשר דקאמר ביבמות שם הכוונה לענין להכשירו לקהל, דאם לאחר הבדיקה מצא שזורה כחץ ונסתם אינו עוד כרות שפכה ומותר בקהל, ודאי שאין ראיה משם להתיר לחשוכי בנים להוציא ז"ל לצורך בדיקה, אכן היראים (סי' קצ"ט) הביאו הטור (אה"ע סי' ה') כתב דאפי' אם באמת ניקב הגיד אינו בכלל כרות שפכה, דאילו היה כרות שפכה לא היה לו רפואה עולמית וכמ"ש בספרי (פ' תצא סי' רמ"ז) מה בין פצוע דכה לכרות