זקן אהרן חלק א קלא

שעלה אח"כ, אבל בסתימה דמעיקרא מהני גם התם ובכל שארי טרפות, והחילוק שביניהם פשוט, דבסתימה שבאה אח"כ כיון שעד בוא הסתימה עמדה נקובה איזה זמן ובעת מעשה נטרפה, ואין טרפה חוזר תו להכשירה, משא"כ בסתימה דמעיקרא כיון דמיד שנתהוה הנקב נולד גם הסתימה עמה ולא נטרף מעולם, ועפי"ז אפשר להליץ שלא יהיה תמוה כ"כ הדין דקי"ל דניקב הכרס טרפה, ועכשיו הלא רואין אנו מעשים בכל יום שהרופאים תוחבין אינסטרומענט בכרס בכדי להוציא רוח וגם פרש, וכבר כתב בהגהת הטור (יו"ד סי' מ"ח) והוכיח מזה דבע"כ שבמקום זה שתוחבין הרופאים לא מיקרי כרס ע"ש ובבינת אדם שער או"ה, והב"ח צווח על הג"ה הנ"ל דכי עפ"י החוש והנסיון נכחיש למה דקי"ל כהסכמת הפוסקים דניקב הכרס בכ"מ טרפה, וכתב דשרי להו מארייהו להמדפיסים שהכניסו הג"ה זאת בספר ע"ש, ולמ"ש אפשר להשקיט המבוכה, דודאי שבמקום שנעשה נקב גמור ופתוח ורק אח"כ ע"י רפואות או בדרך הטבמיי נסתם הנקב ע"י קרום או ע"י שנתקרבו ונדבקו כותלי הנקב זה לזה עד שנסתם, דלא מהני, כיון שמתחלה היה נקב פתוח עד שאפשר הי' להוציא פרש ועמד כך מנקיבתו עד שנסתם, אין טרפה חוזר להכשירו, משא"כ באותו דקירה שתוחבין הרופאים לא נעשה על ידו נקב פתוח שאפשר מעצמו לצאת פרש מנקב הזה, רק ביקוע וסדק הוא דנעשה ע"י האינסטרומענט וע"י הסדק הזה הוא שמוציא הפרש באמצעות האינסטרומענט ותיכף כשמוציאין האינסטרומענט מן הכרס שוכבין ומתאחין כותלי הסדק זה על זה ויסתם כרגע עד שאין מוציא שום פרש מעצמו ונמצא דהוי כאילו לא ניקב מעולם כיון דסתימת הביקוע סתימה דמעיקרא הוי ולא נטרף מעולם, ובכן אין החוש והנסיון סתירה לדברי הפוסקים, דודאי שנקב פתוח טרפה בכל הכרס כהסכמת רוב הפוסקים, ומה שאנו רואין בחוש ומעשים בכל יום שרופאים דוקרין ומוציאין פרש ובכ"ז חיה הבהמה יותר מיב"ח, היינו משום דבזה יש סתימה דמעיקרא ומעולם לא נטרף, וכן הוא נמי בנ"ד דהא דאמרו בש"ס דניקב הגיד או הבצים טרפה היינו כשניקב נקב פתוח שהזרע שותת ממנה, ובנקב כזה הוא דאפשר לדון אם מהני בו סתימה הבא לאחר מכאן ע"י תחבושת וסמי מרפא, אבל באותו התחיבה שתוחבין הרופאים לא נעשה עי"ז נקב פתוח כ"א ביקוע וסדק שעושין באלכסון ודרך אותו הסדק מוציאין טפת זרע, ומיד כשמוציא את האינסטרומענט מתאחין הקרעים ונדבקו זה לזה כרגע עד שנעשה דבוק כמתחלה שאין טפה יכולה לצאת משם א"כ לא ניקב מעולם ולא נעשה פסול כלל וא"צ תו לשום הכשר, זהו טעם הראשון, וטעם השני י"ל, דהא באמת ניקב ונסדק תרי ענינים מיוחדים הם ויש שטרפה בניקב ובנסדק כשר וכמו דמצינו בטרפות לגבי גרגרת ובשופר ואתרוג ועיין בט"ז (או"ח סי' תקפ"ו) גבי שופר ובסי' תרמ"ח לגבי אתרוג ובפמ"ג שם ותראה העולה מדבריהם דנקב היינו כשיש בו חלל פתוח ועגול והנקב נראה ויש מקום לרוח לצאת דרך החלל, זהו הנקרא נקב, ונסדק היינו שאין בו חסרון כלל רק סדק באורך: ובזה מיושב מה האחרונים על מ"ש במשנה (סוכה ל"ה) בפסולי דאתרוג, ניקב ונסדק ולשי' הפוסקים דנסדק אינו פסול עד שנסדק משני הצדדים או שהגיע לחדרי הזרע, ותיפוק לי' משום ניקב, ועיין בט"ז ובהגהות הרש"ש שם, ולמ"ש יבואר דניקב היינו דוקא כשהוא פתוח ונראה, ומשו"ה נפסל גם במשהו, ונסדק היינו שאינו ניכר ואינו פתוח ומשו"ה לא מיפסל עד שנסדק משני הצדדים דוקא, והנה בפסול דפצוע דכה חשיב הש"ס ניקב נימוק וחסר, אבל נסדק לא חשיב, ומנ"ל דגם נסדק פסול ושפיר י"ל דנסדק באמת אין זה פצוע כלל, וסעד מצאתי לחידוש הזה מדברי רש"י בחומש פ' משפטים גבי פצע תחת פצע פצע זו מכה פתוחה חבורה זו מכה סתומה ומוכח להדיא דפסול דפצוע אינו כ"א בנקב פתוח כלשון פצוע ולא בנקב סתום וסדק, דסתום אין נקרא פצוע, ובאמת שגם בטרפות היה אפשר לומר כן דכ"מ שנאמר ניקב טרפה היינו דוקא בנקב פתוח אבל לא בסדק, והראיה דכ"מ שגם נסדק טרפה חשיב נסדק בפני עצמו מכלל דכל היכי דלא חשיב נסדק, באמת לא נטרף ע"י סדק, דסדק אין זה נקב, אכן אפי' אם בטרפות לא נימא הכי היינו משום דטרפות דנקובה הוא בהחלט בלא טעם זה אבל בפסול דפצוע דכה דגם ניקב לא נפסל בהחלט כ"א מפני טעם שהוא שותת וכדקאמר להדיא בש"ס ניקב פסול מפני שהוא שותת, ודאי די"ל דדוקא בנקב כזה שהזרע שותת ממנה הוא דפסול, משא"כ בסדק ואפי' בנקב כזה שאין הזרע שותת ממנה לא נפסל כלל וכ"ה באמת שיטת רש"י דנקב שאין בו כדי להוציא זרע כשר, דכ"כ ביבמות (ע"ה) בההוא דחרזי' סילוא בבצים ונפיק כחוטא דמוגלא, פרש"י שיצא ממנו ש"ז ע"ש, ומדלא פי' כפשוטו שיצא מוגלא וליחות מן הביצה, הוכיחו מזה דשיטת רש"י שניקב הבצים אין פוסל כ"א עד שיצא זרע מן הנקב וכ"ה נמי דעת רבינו ירוחם, ודומה לזה כתב הלבו"ש סי' ל"ט ס"ק ר"נ לגבי טרפות הריאה דכיון דעיקר טעם דניקבה הריאה טרפה הוא מפני שהרוח יוצא ולכן בנקב קטן ואין בו חסרון שאינו מבצבץ ואין הרוח יוצא אין להחמיר ע"ש, הדרן למה שכתבתי דבתחיבת האינסטרומענט שעושים הרופאים בחדרי הזרע לא נעשה עי"ז פצוע דכה, חדא מפני שאין זה נקב אלא סדק, ואנן ניקב הגיד שמענו לפסול ובנסדק לא שמענו, ועוד דאפי' אם נסדק דמיה לניקב אפ"ה בנקב ממש אין לפסול כשאין זרע שותת מחט ובשגם שיש סתימה דמעיקרא כנידון דידן שעושין הדקירה בשיפוע עד שע"י השיפוע שוכבים הקרעים זע"ז, ובמקום סתימה דמעיקרא אין לפסול אפי' בנקב גמור וכמ"ש, ובהצטרף לזה שיטת היראים (סי' רצ"ט) דס"ל נקב איננו כלל פצוע דכה ולא נפסל בקהל ע"י נקב בגיד או בבצים וכמ"ש הטור (אה"ע סי' ה') בשמו והוכיח זה מההיא דיבמות דקאמר דנסתם הנקב כשר, ואי נעשה פסול ע"י נקב לא היה לו רפואה עולמית, א"ו דאין נעשה פסול עי"ז אלא שאינו מוליד, ומה שהוזכר ביבמות פסול וכשר לגבי ניקב, הכוונה לענין הולדות, דאם לא נסתם ואינו מוליד בע"כ שזינתה אשתו ובניה ממזרים ע"ש, וגם שיטת רש"י ורבינו ירוחם דניקבו הבצים וחוטי הזרע לא מפסל אלא בדנפיק מיני' ש"ז מעצמו, וגם שיטת התוס' ביבמות דבעינן שיהא הנקב מפולש מעבר לעבר דוקא ואל"ה לא מפסל, וגם מ"ש הסמ"ג הביאו החת"ס סי' ט"ז דדוקא בכרתו אדם בפשיעה הוא דנפסל אבל לרפואה להושיעו מחליו מותר בקהל, ואם כי כל אחת מהשיטות הללו כשהן לעצמן אין בהם כדי סמיכה משום דכבר נתבטלו ע"י רוב דעות החולקים עליהם, מ"מ בהצטרף כולם ביחד אפשר לומר דלא נפסל ובתחיבת האינסטרומענט שיש בה כולה, הנקב אין מוציא זרע מעצמו דכשר לרש"י, וגם מעבר לעבר לא הוי דכשר לתוס' ולא נכרת בפשיעה כ"א לצורך רפואה דכשר לסמ"ג, ובשגם שלא נעשה עי"ז נקב פתוח כ"א סדק וגם סתימה דמעיקרא יש, דאין לפוסלו: ואף כי זה נ"ל נכון לכאורה, אבל למעשה ירא אני לסמוך ע"ז, כי מי אנכי לחדש חדושים באיסורי תורה, ובשגם דדל איסור דפצוע דכה מכאן אכתי מי שרי להוציא ז"ל בידים, ונהי דלצורך מצוה הוא וכבר התירו פרושים לצורך מצוה עיין בתשובת שאילות יעב"ץ, אכן ביארתי בתשובה שאחר זה דגם לצורך מצוה לא שרי