זקן אהרן חלק א קל

בקבוע ממש הא הרשב"א גופא כתב דספק טרפה שנתערבה באחרות אין להתיר משום ס"ס כיון שספק הראשון אסור מה"ת וא"כ קבוע ממש נמי הוי מה"ת, ולכן העלה דמה שהתיר הרשב"א היינו בקבוע דרבנן ע"ש, ולמ"ש דהרשב"א סובר להדיא להתיר ס"ס בקבוע ממש, צדקו מאוד דברי הב"י, דהא אפי' ס"ס דשם אונס חד התיר, כ"ש דס"ס גמור יש להתיר, ומה שהקשה הב"ח מספק טרפה בע"כ דקבוע שאני כיון דעיקרו חידוש הוא וכמ"ש ביו"ד שם בס"ק כ"ו ע"ש, ולפ"ז הרי יש לנו עמוד גדול לסמוך ולהתיר בנ"ד דהוי ספק שמא אזלא איהי לגבי', והוא הרשב"א שמתיר בכה"ג, אלא מה שעומד נגדנו הוא שיטת התוס' כתובות שהבאתי דאינם מתירים בזה מטעם ס"ס משום דהוי כשם אונס חד וכמ"ש, אבל ברור הדבר דהיינו דוקא בכה"ג דמיירי בכתובות שראוה מעוברת, דנבעלה ודאי, ורק הספק לכשר או לפסול, בזה סברי דאין להתיר ע"י ס"ס שמא אזל הוא לגבה ושמא לכשר משום דהוי כשם אונס חד, משא"כ בנ"ד דיש ספק גדול אם נבעלה כלל, דרק קול יצא וגם לא על זנות ממש כ"א על פריצותא יצא הקול וקול זה לא הוחזק בב"ד פשיטא דלית מאן שאוסר בזה, דהא יש כאן כמה ספיקות מעליא, ספק שמא לא כבעלה כלל, וספק שמא לכשר, ועוד דרוב נכרים רוב העיר ורוב סיעה, וחשש דקבוע אינו אלא ספק, וגם ספק כהנים בזה"ז, ובכמה ספיקות וגם תרי רובי ודאי דשרי לכו"ע, מיהו כל זה מצד ההלכה אבל שומר נפשו ודאי דראוי להתרחק מהם בכל האפשר, דבני הנדה הם המורדים והפושעים והעזי פנים שבדור שהנביא ניבא עליהם שהגלות יכלה אותם וכמשה"כ וברותי מכם המורדים והפושעים דאלו בני הנדה, ואם כי בש"ס (נדרים ד"כ) גרים בני נדוי, אבל הטור גריס בני נדה ומי זוטר מ"ש הרמב"ם דפגום ומקולקל הוא וראוי להרחיק מהם וכמ"ש בד"מ אה"ע סי' ד' ואלמלי לא נכתב כזה בש"ס ופוסקים דצריכים ריחוק, מעצמנו היינו אומרים כן דאיך אפשר למשפחה כשירה להתדבק עמהם בהיות שחטאתם על עצמותם ונפשותם תמיד ולעולם לא יוכלו לרחוץ מחלאת הטומאה אשר עליהם ונפש טמאה תשרה בהם כדאיתא בזוה"ק פ' שמות זרע דאתיליד ההיא שעתא משכין עליו רוח מסאבא וכל יומוי יהון במסאבו דהא בנינא ויסודו דילי' איהו במסואבא רב ותקיף מכל מסאבא דעלמא ויהיו רשעים מבטן כדכתיב זרו רשעים מרחם, ואנן מה נענה אחרי דברים חוצבים להבות אש שיצאו מפה קדוש: וד' יזכנו בביאת אליהו שיטהר המשפחות כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן סו. ב"ה יום ב' ח"י חשון תרפ"ז פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר יוזפא דאוידאווסקי שליט"א רב בצערנאווציץ. ע"ד שאלתו אם מותר להניח לרופא שיתחוב אינסטרומענט (שפראצער) לחדרי הזרע בכדי ליקח זרע לצורך בדיקה אם ראוי להוליד, ידע ידידי כי כשאני לעצמי מוזר לי מעטאדע כזאת ולא אאמין אם שום רופא ישתמש בעצה כזאת לנקוב חדרי הזרע, וגם שאלתי לרופאי עירנו ואמרו לי שגם הם לא ידעו ולא שמעו ממעסאדע כזאת, ולדעתם מן הנמנע הוא שיעשו הרופאים כן לצורך בדיקה, כי גם הכאב וגם סכנה גדול מאוד בזה, ואם ימצא רופא אויל שירצה לעשות כן, לא ישמעו לו, ולהשערת הרופאים אפשר רק כזה לתתוב את השפראצער לא לחדרי הזרע כ"א לתוך נקב חלל הגיד ולא יותר, וע"י חימום קצת שמחממין בעת מעשה ע"י תחבולה יתעורר הזרע לצאת ויכנס מיד לתוך השפופרת ואין זה נוגע כלל לחדרי הזרע: ואכן אם כנים הדברים שהרופא אשר לפניו בא הנשאל, רוצה באמת לתחוב את השפופרת לחדרי הזרע גופא, בתור עצה, כבר אמרתי שלא יאבה ולא ישמע לו, אכן לדינא תתפרד השאלה לשתי ראשים, א) איסור הוצאת זרע לבטלה בידים שכ"כ החמירו חז"ל ע"ז, ב) איסור פצוע דכה, ע"י נקיבת הגיד או הבצים והחוטים נעשה פצוע דכה, לרוב הפוסקים דנקיבה הוי תולדה דפצוע, ולשיטת הסמ"ג המובא בב"ש (סי' ה' סק"ג) דנקיבה הוי תולדה דכרות, עכ"פ הוי נמי מפסולי קהל, ובמאי דסליקנא אפתח בנוגע לחשש דפצוע דכה, לכאורה הדין מפורש בברייתא (יבמות דע"ו) ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד וזהו פסול החוזר להכשירו זהו למעוטי מאי למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום, הרי להדיא בברייתא דנסתם כשר, ופסול שחוזר להכשירו הוא, וכן נפסק להלכה ברמב"ם ושו"ע אה"ע סי' ה' בלי חולק, ובכן בנ"ד שהרופאים מרפאים שוב את הנקב עד שנסתם ומבטיחים שראוי להוליד אין בו עוד שום חשש, הן אמנם כ"ת חושש שמא לא קאי היתר זה דנסתם כ"א על נקיבת הגיד שאין פסולו בהחלט מצד עצמו, כ"א מפני שהוא שותת ולכן כשנסתם ואינו שותת עוד כשר, משא"כ בנקיבת הבצים ושבילי הזרע דפסולם מצד עצמם ואפי' כשאינו שותת משו"ה אפי' כשנסתם נמי פסול, ע"ז אמינא לו מאן יימר דפצוע ודך פסולייהו מפני ששותת, ואדרבא חזינא לגאון, הוא הגאון מוהרר"ח מוולאזין שכתב דנראה מסברא דפסול דפצוע דכה מפני ששותת הוא ומשו"ה הוא שאין מולידין ולא רק מסברא כ"א מברייתא גופא יש להוכיח דהך דנסתר חוזר להכשירו לא על נקיבת הגיד לחודי' קאי כ"א על נקיבת הבצים ושבילי הזרע נמי דהא בברייתא מסיים דזהו פסול החוזר להכשירו אתא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה, וכבר צווח הנו"ב שזה יפלא, קאי באדם וממעט בהמה קאי באיסורי ביאה וממעט טרפות ע"ש מש"כ בזה, ואי נימא דבנקיבת הבצים לא מהני סתימה הלא יש דרך סלולה לפנינו למעט באותו ענין עצמו, דזהו למעוטי נקיבה בבצים ובחדרי הזרע דלא מהני סתימה, דהוה נמי מענינא דפצוע וניקב, א"ו דאכולהו קאי וגם בבצים מהני סתימה: ועיין בתשובת חוט המשולש (סי' י"א) שכתב בפשיטות דגם בנקב בבצים מהני סתימה ע"ש, ואין להקשות דלפ"ז מאי פריך הש"ס התם (יבמות דע"ה) וניקב לא מוליד והא ההוא גברא דסליק לדיקלא וחרזי' סילוא בבצים ונפק מיני' כחוטא דמוגלא ואוליד, ודלמא מיירי כשנסתם ומשו"ה אוליד, די"ל דמיירי כשבדקו וראו שלא נסתם, ולפ"ז בנ"ד אחרי שהרופאים מבטיחים שהנקב יוסתם וגם יוליד ואפי' אם אינם מבטיחים להדיא, סתמא כפירושם דמי, דכל עיקר הכונה במה שנוקבים את חדרי הזרע הוא בכדי להבחין אם הזרע הזאת בת זריעה היא וראויה להוליד ולידע איזה רפואה להמציא לו, ואם לא היו בטוחים שיוסתם נקב, מה בצע בבחינה זאת דאף אם ימצא שעצם הזרע טובה היא אפ"ה אינו מוליד מצד הנקב דנאמנו עלינו קבלתינו דכל שנעשה פסול אינו מוליד, א"ו דבסוחים הם דמצד הנקב ראוי להוליד מפני שיוסתם וכל שראוי להוליד פשיטא שאינו מפסולי קהל וכמ"ש החת"ס בתשובה ע"ש: ואלולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דאפי' אי נימא דבנקיבת הבצים לא מהני סתימה, נמי אין חשש בתחיבה הזאת שתוחבין הרופאים משום שאין זה נקב כלל ולא שייך בזה אין טרפה חוזר להכשירו, דמעולם לא נפסל מתרי טעמי, חדא דהא אפי' בריאה גופא אע"ג דודאי שקרום שעלה אח"כ אין מועיל לפותחו היינו דוקא בסתימה דבתר הכי וקרום