זקן אהרן חלק א יב

כתב וז"ל כתב בעל העיטור ומסתברא אם טוואן העו"ג ושזרן ישראל לשמה כשרים ולא מסתבר לי דהא אמר שמואל מן הסיסין פסולה וסיסין היינו פקעיות שנא נטוו לשמן והתם פקעיות אינן שזורים וצריכין לשוזרן לציצית ופסולים משום דנטוו שלא לשמן ואין מועיל להם אם שזרן לשמן עכ"ל, ומלבד קושית הרא"ש כבר הקשו כולם על דברי בעה"ע הללו כיון דטוויה בכלל עשיית הבגד הוא למה לא יוצרך לשמה, וממ"נ אם סובר כשמואל דמטוויה ואילך הוי בכלל עשייה, א"כ בעינן גם הטוויה לשמה ומה מועיל אם שזרן ישראל הא ס"ס הטוויה לא ה"ה לשמה, ואם סובר כרב דטוויה אינה בכלל עשייה אפי' כי לא שזרן ישראל מאי הוי כיון דטוויה לאו עשייה הוא ולא בעינן בפעולה הזאת שיהא לשמה, וכמו בפעולת הניפוץ דלא בעינן מה"ט לשמה וכמ"ש: ואמנם לדברנו דלעיל ניחא טובא, דבפה"ע יסבור נמי כשיטת ר"ת דלא בעינן לשמה בכל הפעולות ורק בפעולה אחת נמי סגי, ולכן כיון ששזרן ישראל לשמה סגי בכך אפי' אם הטוויה היה שלא לשמן, ובאמת פוסק כשמואל דמטוויה ואילך הוי בכלל עשיה, ופעולה חשובה היא, ואם לא היה בזה שזירה לשמן ודאי דהיה צריך שהטוויה תהא לשמה, רק במקום שהשזירה היתה לשמה סגי בזה ואין צורך שוב לטוויה שיהא לשמה וכר"ת ומה שהקשה הרא"ש מההיא דמן הסיסין פסולה, י"ל דבעה"ע מפרש בזה כרמב"ם שנביא בסמוך דטעמא דמן הסיסין לאו משום שלא לשמה הוי פסולייהו כפרש"י, אלא משום בזוי מצוה וכמ"ש בסמוך ולק"מ על בעה"ע: ובזה יצא לנו כנוגה צדקת הרמב"ם שפוסק דאם הטיל ישראל ציצית גם בלא כוונה כשר כמבואר בשו"ע (או"ח סי' י"ד) וכל מפרשי הרמב"ם תלו בי' זייני על הפסק הזה, והא ע"כ לא פליגי רב ושמואל (מנחות כ"א) אלא בטוויה, אבל בעשייה גם רב מודה דבעינן לשמה, דהכי מתבאר שם לפרש"י ורא"ש, וא"כ מ"ט דרמב"ם שסובר דעשייה גם בלא כוונה נמי כשר, ולמ"ש ניחא דרמב"ם יפרש כר"ת דלא בעינן לשמה כ"א בפעולה אחת, ולכן כיון שטוואו לשמה נעשה התיקון היותר מועיל וא"צ שוב תיקון אחר, ולמה יהיה צריך עוד עשייה לשמה ושוב מצאתי באר"י שכ"כ בדעת הרמב"ם: וגדולה מזו נ"ל להוכיח בדעת הרמב"ם דעיקר דין דטוויה לשמה אינו לעיכובא אלא למצוה בעלמא ואפי' כשלא היה בזה פעולה אחרת לשמה נמי אין מעכב אם הטוויה הוא שלא לשמה, ומשום דסובר כרב דטוויה אינה בכלל עשייה, דהנה שינוי לשון מצאנו בין רי"ף ורא"ש לבין לשון הרמב"ם, דרי"ף ורא"ש כתבו דצריכה טוויה לשמן וסיימו דהם לא טוואן לשמה פסולים, אכן הרמב"ם אם כי כתב דצריכה טוויה לכמה אבל לא סיים דאם לא טוואו לשמה פסול ע"ש, ונראה בזה דבמנחות שם א"ר יהודה אמר רב עשאה מן הסיסין (פקעיות של מטוה שלא (טוי לשמן, רש"י) כשרה, כי אמריתא קמי' דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה נמי בעינן טוויה לשמה, וכבר הפליאו להקשות על הרי"ף ורא"ש שפסקו דאם לא טוואן לשמה פסולים והוא כשמואל, והא קיי"ל כרב באיסורא, וכבר הרגישו בזה התוס' במנחות שם וסנהדרין (דף מ"ח) וגיטין ודף מ"ה) ותי' דמשום דהש"ס דמנחות תלי פלוגתא זאת דרב ושמואל בההוא פלוגתא דת"ק ורשב"ג שטלה על התפילין עור בהמה טהורה כשירות ואעפ"י שלא עבדו לשמן, ורשב"ג סובר דפסולות עד שיעבדו לשמן, ושמואל דסובר דבטוויה שלא לשמן פסול סובר כרשב"ג דפוסל בעיבוד שלא לשמן, ובההיא פלוגתא דעיבוד הא קי"ל כרשב"ג כמבואר בסוגיא דגיטין (דף נ"ד) גבי גוילין שלי לא עיבדתים לשמה דקאמר התם דפסולין, משו"ה פסקינן גם בדין דטוויה לשמה כשמואל ע"ש, אכן באמת כבר כתבו כל הראשונים וגם התוס' גופייהו דראיה זאת יש לדחות די"ל דהתם שאני דמיירי בקלף ס"ת גופא דעיקר קדושה יש בה, בהך הוא דאמר בגיטין שם דפסול, אבל במה דפליגי רשב"ג ות"ק בעור שתלה על התפילין, לא בעור הפרשיות גופא דאינו אלא תשמיש מצוה ולא עיקר קדושה, בהא לא קי"ל כלל כרשב"ג לפסול, ושם הביאו התוס' גופייהו בשם י"מ לדחות כן הראיה מגיטין, אלא ששוב הקשו ע"ז דהא בבתי התפילין נמי איכא כתיבה והוא השי"ן של תפילין דהוא הלל"מ ע"ש, י"ל נמי דזה לא הוי כתיבה גמורה אלא שעושה הקמטין שיהא נראה כשי"ן ודוקא כתיבה בדיו הוא דהוי כתיבה גמורה שהוא גוף הקדושה, אבל הך כתיבה דקמטי בשי"ן לא איכפת גם כשאינן מעובדין לשמה וכמ"ש התפא"י בחדושיו (גיטין דמ"ה), ועוד חילוקים אחרים שכתבו המפרשים בזה, ולשיטת רש"י בע"כ מוכרחים לחלק כן, דאל"ה יקשה לשיטתו בהזמנה לאו מלתא היא הלכתא אהלכתא וכמ"ש התוס' שם, ובע"כ לחלק דמגיטין (דנ"ד) אין ראיה דהלכה כרשב"ג וכ"כ בעה"מ ועיין במג"א ומחה"ש (סי' י"א וסי' י"ד), וא"כ גם בשיטת הרמב"ם אפשר לחלק כן דמרשב"ג אין ראיה וכיון שכן פוסק כרב דטוויה לא הוי בכלל עשיה כלל וא"צ בו לשמו כיון דעיקר ההוכחה לפסוק כשמואל משום דקשיא הלכתא אהלכתא, אבל למ"ש דזה יש לדחות, בחר שפיר לפסוק כרב דהלכתא כוותי' באיסורא, ורק למצוה בעלמא הוא דמצריך לשמה גבי טוויה אבל לא לעיכובא, ומדינא הלכה כרב דטוויה אינה בכלל עשיה וא"צ לשמה, ואף שלשון הרמב"ם מוכח להדיא כן מדלא סיים ואם לא טוואו לשמה פסול כמו שמסיימי הרי"ף והרא"ש, וכמו שמסיים הרמב"ם גופי' בהלכות תפילין, ובע"כ דהיינו טעמייהו דרי"ף ורא"ש פוסקים כשמואל דטוויה הוי בכלל עשייה ולכן בעינן לשמה מדינא ולעיכובא אם לא טוה לשמה, והרמב"ם פוסק כרב דטוויה לא הוי בכלל עשייה ולכן מדינא א"צ בה לשמה דגדילים תעשה לך כתיב, וטוויה לא הוי בכלל עשיה, ובכ"ז מפני שחידוש גדול הוא לומר כן ברמב"ם אשר לא שערוה הפוסקים, יראתי להעמיד על דעתי ולהחליט כן ברמב"ם עד שמצאתי לאחד גדול מדבר, הוא האליהו רבה, דרמב"ם אינו פוסל בטוויה לגבי ציצית ורק למצוה לכתחלה הוא דסובר כן, וכ"כ בס' ברכי יוסף להדיא בשם המג"ן ומתרץ בזה דקדוק לשון הרמב"ם במה דשינה מלשון הש"ס דמנחות דחשיב התם ברישא מן הקוצין ומן הגרדי ומן הנימין והדר מן הסיסין, ואילו הרמב"ם כתב מתחלה דין דשזירה והדר מן הסיסין ומן הנימין וקוצין לבסוף אלא משום דסובר דאין מעכב בזה לשמה ומשו"ה כתב ברישא שזירה שהיא רשות, ואח"כ תלייה למצוה ולא לעכב, ואח"כ שאר החלוקות שהן לפסול ע"ש, ואם כי לא נגע בכל הדברים שכתבנו בזה, אבל בעיקר הלא הביא דהרמב"ם אינו פוסל טוויה שלא לשמה: מסקנת הדברים דמדינא יש לנו דעת הרמב"ם דטוויה א"צ כלל לשמה ואפי' היכי שלא היתה שזירה או פעולה אחרת לשמה, ומשום דפוסק כרב דטוויה אינה בכלל עשיה, וכ"ש לדידן דאיכא נמי שזירה ותלייה לשמן, ודאי שא"צ טוויה לשמן וכשיטת ר"ת דא"צ כ"א בפעולה אחת שיהיה לשמה, וכ"כ הבעה"ע להדיא וכמו שבארתי, והכי מוכח בע"כ דעת הרמב"ם כמו שהוכחנו ממ"ש דאף אם תלאן בבגד שלא בכוונה כשר וכנ"ל, וכיון שהרמב"ם ובעה"ע ור"ת בחדא שיטתא קיימי, ודאי דכן ראוי לפסוק, ואין להחמיר בזה כ"א לשיטת רש"י דסובר דבעינן לשמה בכל הפעולות, וכל זה הוא בטוויה שהיא מפעולות החשובות דלשמואל הוי מיהא בכלל עשייה, אבל בניפוץ שלית מאן דסובר דבכלל עשייה היא ולכל היותר אינה אלא הזמנה