זקן אהרן חלק א קכ

שייך המתנה, ובתשובת משיב דבר התיר למי שלא שהה עם אשתו יותר מששה שנים ע"ש שכתב דבר חדש דגבול דעשר שנים המוזכר במשנה היינו דוקא כשהוא אינו מבקש לא לגרש ולא לישא אחרת, דמדין דמשנה כופין אותו ע"ז, בזה הוא דנתנו לו גבול של עשר שנים ובפחות לא כייפינן אותו אבל אם הוא מבקש עצה שישא בת בנים ודאי שאין צורך גדול מזה ואין לדחותו שמא יועיל לו עשר שנים, אלא שמסיים שא"כ אין לדבר סוף ומיד שלא תוליד יבוא הבעל לבקש להתירו, אבל כל זה לא שייך באם עמדה מלדת דבזה א"צ כלל לגבול דעשר שנים, ובזה הי' נ"ל לסתור גם טענה השני' של כת"ר שהביא בשם הב"י בסי' קנ"ד שכתב שמעולם לא שמענו ולא ראינו שב"ד נזקקין לכוף ולהוציא באשה אחר עשר שנים אף אם אין לה בנים, וכ"כ הרמ"א (סי' א' סעיף ג') דלא נהגו לכוף לגרשה אע"פ שלא קיים פ"ו, י"ל נמי דקאי על דין הש"ס דהיינו כשהבעל אינו רוצה לא לגרש ולא לישא אחרת אלא שאנן נרצה לכפותו לקיים מ"ע כדין דש"ס דכופין ע"ז, בזה לא נהגו השתא לכופו ע"ז, אבל אם הבעל מבקש לגרשה והאשה אינה רוצה לקבל גט ודאי שמחויבים אנו לבוא לעזרתו ולהתיר לו לישא אשה אחרת והמעיין בב"י ורמ"א יראה ברור דלכך נתכוונו דמיירי התם בכפייה לבעל, ועלה כתבו דלא נהגו השתא, אבל בכפייה לאשה לקבל גט וכ"ש להתיר לישא אחרת לא מיירי כלל, וגם בדין דמיירי התם הרעישו האחרונים וכתבו דכל ב"ד שאינו כופה לאו שפיר עבד ואין להשגיח במנהג עיין בפ"ת ס"ק ה' ובלא"ה אין ראיה מזה שלא שמעט נוהגין כן דהא בתשו' מעיל צדקה סי' ל"ד כתב שעפ"י דין יש להתיר לישא אחרת בשהה י"ש אך אין נוהגין כן מפני שאנו דרים בין האומות ע"כ, הרי דמה שלא שמענו נוהגין כן אין זה משום חשש איסור כמו שהבין הנו"ב משום דחשו לקצת פוסקים שאין דין זה נוהג בחו"ל, אלא מפני שאנו דרים בין האומות שאין מניחים אותנו לעשות כן, ולפ"ז השתא שחוסים אנו בצל ממשלות נאורות אשר לצדק ישורו ונותנים רשיון ע"ז בדבר שמותר עפ"י דת קדשנו, ודאי דלא רק רשות כ"א חוב על דייני ישראל להיות בעזרת איש כזה שלא זכה להבנות ומבקש עצה לקיים מצוה רבה כזו וכמ"ש בתשו' עין יצחק ומשיב דבר דחיוב יש ע"ז, וטעם דחו"ל אין עולה מן המנין כבר דחה אותו הרא"ש ביבמות דמשום זה אין לבטלו ממצוה, ולכן בשהה י"ש ודאי דחיוב יש להתיר ואפי' בנ"ד שלא שהה י"ש שלימות נמי אין זה טעם לעכב אם היא עמדת מלדת ואין תקוה עוד להבנות ממנה, חדא דגבול דעשר שנים היינו דוקא לכוף לבעל לא כייפינן בפחות אבל כשהבעל בא לבקש אפי' בפחות נמי אם לפי ראות עיני הב"ד אין תקוה להבנות, וכשהיא עמדה מלדת לא שייך המתנה וכמ"ש: וגם טענתו שמאוסה עליו נמי טענה גדולה היא להתיר משום זה לחוד, וכמו כשהיא טוענת מאוס עלי דכופין אותו להוציא כמבואר באה"ע (סי' ע"ז) ה"נ כשהוא טוען שמאוסה עליו, דודאי דלא עדיף כח האשה מכח האיש, ואף שאינו נאמן ע"ז בלא אמתלא הנכרת ורגלים לדבר שבאמת מאוסה עליו, וכמו כשהיא טוענת מאוס עלי שאינה נאמנת בלא רגלים לדבר, אבל ה"נ כיון שהיא זקינה ממנו עם י"א שנים, ולפי החשבון שהיא כעת בת מ"ו, הוא בן ל"ה שנה, ואין רגלים לדבר גדול מזה, דבהבדל י"א שנה בתקופת השנים הללו קרוב מאוד שתהא מאוסה עליו, ואף אם היו שניהם בתקופה אחת, כגון ששניהם בתקופת הבחרות או שניהם בתקופת הזקנה אין עושה רושם חזק כ"כ ריחוק והבדל השנים, אבל במצב כזה שהוא בן ל"ד שהוא תקופת הפריחה והבחרות והיא בת מ"ו, תקופת קידה, עושה ריחוק השנים רושם יותר חזק, ולא יפלא אפוא אם באמת מאוסה עליו איך היה עמה ביחד שמונה שנים, דלחשבון שלפנינו שהיא כעת בת מ"ו ואחר החתונה עברו זה י"ד שנה, שמונה שנים הטובות שהיו ביחד, וששה שנים הרעות שעזבה א"כ בעת חתונתם היתה היא בת ל"ב והוא היה בן כ"א, וכיון שגם היא היתה בשנות הפריחה והבחרות ובכח עלופיה היה כלי זיינה עליה למשוך אותו לאהבה ולידבק בה אף שצעיר הרבה ממנה, אכן אחר שעבר שמונה שנים ונעשתה בת מ' שהן כבר ימי העמידה, והוא בן כ"ט אמצע ימי הפריחה, לא יפלא מה שנמאסה בעיניו, ולפי ראות עיני השכל יש רגלים לדבר שמאוסה עליו, ובשגם שלעינינו שעזבה ששה שנים ולא קרב אליה כלל, אין הוכחה ואמתלא גדולה מזה שמחמת מיאוס הוא: יגעתי ומצאתי תנא דמסייע לי בעובדא כזאת ממש במספר השנים, בשו"ת צ"צ החדש (סי' קל"ב) שנשאל על מי ששהה עם אשתו כמה שנים וטוען שהיא אשה רעה ובלתי אפשר לו לדור עמה גם לא זכה להבנות ממנה שמתו הבנום והיא כמעט אינה ראויה עוד לילד שהיא בת מ"ז שנה ויש שש שנים שנפרד ממנה וכתב דמותר לישא אחרת עפ"י היתר ק"ר אף שהוא זיוג ראשון דקי"ל שנאוי המשלח מ"מ בענין זה שצווח ואומר שמאוסה עליו עד שכשל כחו לסבול ומעוגן שש שנים, בצירף הני תרי טעמי, א) לקיים מצות פ"ו שכמעט אינה ראויה לילד, ב) טענת מאוסה עליו שיש הוכחה שהוא אמת מחמת שמעוגן ממנה שש שנה נראה להתיר עפ"י ק"ר לישא אחרת ע"ש, הרי דעובדא דידי' גריעא מנידון דידן בתרי הטעמים, בטעם דפ"ו עדיף נ"ד שלא היה לו בנים כלל, ואילו בעובדא דצ"צ היו לו בנים ומתו, וגם בהוכחה דמאוסה עדיף נ"ד שלבד שגם כאן יש ההוכחה ממה שמרוחק ממנה שש שנים, עוד יש הוכחה אחריתא במה שהיא זקינה ממנה י"א שנה ומרחק הזה מבדיל ביניהם להעמידם בתקופות לא שוות, הוא בתקופת הפריחה, והיא בתקופת העמידה, שבעובדא דצ"צ ליכא הוכחה הגדולה הזאת, ואם הוא מתיר בנדונו אנן מה נענה אבתרי' בנ"ד דעדיף הרבה וכמ"ש, וגם מכאן ראיה דבעמדה מלדת א"צ להמתין י' שנה, דהא בנידון דצ"צ היו לו בנים ומתו שבכה"ג אין מונין אלא משעה שמתו, ומשעה שמתו לא עבר י' שנה ואפ"ה כיון שכמעט אינה ראויה עוד להוליד התיר ולא דקדק כלל אם עברו י' שנה משעה שמתו: מסקנת הדברים דגם מפני טעם אחד של ביטול פ"ו הי' אפשר להתיר עפ"י שלשה היסודות שבארתי, א) דבמקום מצוה רבה כזו ודאי דלא גזר לכו"ע, ב) אפי' אם בזה גזר אבל אכתי היתר של ק"ר מועיל לבטל הגזירה דאדעתא דהכי נתקן מתחלה, ג) אפי' את"ל דגזר בכה"ג וגם היתר אין מועיל, אכתי מידי ספק לא נפקא, ובהצטרף לזה ספק שמא הגזירה בטל כעת באלף הששי הוי ס"ס שמועיל להתיר וכמ"ש על מקומו כל אלו ההיתרים בארוכה, וכ"ש להצטרף לזה טענת מאוסה שיש גם אמתלא ורגלים לדבר שכדבריו כן הוא, דאפשר להתירו, אכן כ"ז הוא אם היא במצב שעמדה מלדת אבל אם אורח הוסת בא בזמנו ויש תקוה להבנות, כדאי יותר שישהה עמה עוד שתי שנים עד מלאת י' שנים שלימות: בדבר חלוק הדעות שבין כ"ת לבין הרב דטארנאפאל בדין זה, לא אבוא להכריע כי בהיות שאוהב פסול לדון, ומרגיש אני בנפשי שאהבתי לכ"ת בכחה לשחד אותי להטות מני דרך, לכן יאמין לי אשר כמעט לא עיינתי כלל בהטעמים של שניכם, ולא ראיתי כ"א גוף השאלה וע"ז השבתי כפי שהורוני מן השמים, וגם זה עליו לדעת שאיני קובע מסמרות בהלכה זאת כי כאמור בתחלת דברי שאפשר להביא גם ראיות לאיסור ואלו ואלו דא"ת רק