זקן אהרן חלק א קיח

מצוה ותפס מצות יבום, ולזה הוסיף הרמ"א וה"ה לשהה י"ש דהוי רבותא טפי אע"ג דמצוה קלה היא מיבום אפ"ה גם בדידה לא גזר, ואח"כ כשהביא הדעה דגזר אפילו במקום מצוה כתב לרבותא אפי' מצות יבום דעדיפא אפ"ה גזר בה נמי, ופי' זה נוח טפי למעיין ומדקדק בלשון המחבר ורמ"א וא"כ מוכח ממחבר ורמ"א להיפך דשהה י"ש גרוע משאר מצות ולמ"ד דגזר נמי במקום מצוה דיבום כ"ש דגזר בשהה י"ש, והיה אפשר עוד לתת טעם למה באמת מצוה זאת דשהה י"ש דיש בה מניעת פ"ו יהא קולא וגריעא ממצות יבום, די"ל משום דגם אם נתיר לו לישא אחרת אין הדבר בטוח ודאי שיקיים המצוה דפ"ו דשמא לא יזכה להבנות גם משניה ולא דמי ליבום דודאי מקיים המצוה אבל הכא עדיין ספק הוא אם יקיים המצוה: אכן שוב ראיתי דאי"א כלל לומר דמצוה דפ"ו תהא גריעא משאר מצות ומטעם שאינה אלא ספק, דהנה בלא"ה הרעישו גדולי האחרונים על קושית התוס' בב"ב ובגיטין דליתי עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא יהי' קדוש, היאך שייך לומר בזה עשה דוחה ל"ת דאטו בביאה זאת ובאשה זאת ודאי לן שיקיים המצוה, והרי אם מתה אשתו או שהה עמה י"ש ולא ילדה או שילדה נקיבות או שילדה גם זכרים ומתו לא קיים מצות פ"ו וצריך לישא אחרת, א"כ כל ביאות הללו שבעל השפחה יעבור בל"ת ועשה לא יקיים כלל, ודוקא עשה דיבום וכדומה דתיכף בביאתו מקיים העשה אמרי' דדחי אבל לא מצות פ"ו דלא תליא כלל קיום העשה בביאה, דבקיום העשה בעי' שתלד זכר ונקיבה ואם לא יזכה להבנות ממנה כלל או שלא תלד זכר ונקיבה עבר בל"ת ולא קיים העשה, ונראה מדבריהם שהבינו שהביאה אינה גוף המצוה רק עיקר המצוה הוא שיהיה לו בנים והביאה אינו בזה כ"א הכשר מצוה, אבל לענ"ד אי"א לומר כן דגוף המצוה של פ"ו היא לידת הבנים ולא הביאה, דאיך אפשר שתחייב התורה לאדם דבר כזה שאין בידו לקיימה, דמפתח של יולדת לא נמסר לכל ולאו ברשותו של אדם הוא להוליד, ודוקא זכר ונקיבה שיהיו בני קיימא דאטו החיים והמות בידו של אדם הוא, א"ו שהתורה לא חייבה לאדם כ"א שיעשה ההשתדלות להוליד בנים, היינו שישא אשה ויבעלנה, והשתדלות הזאת גוף המצוה הוא, ואם עלתה בידו והולידה לו בן ובת נפטר שוב מלהשתדל עוד בזה לבעול ולקיים כיון שכבר קיים, ואם לא זכה להבנות מאשה זאת ששהה עמה י"ש ולא ילדה או שילדה ומתו הבנים מחויב עוד להשתדל עד שיזכה להוליד, דמצוה זו של השתדלות להוליד אינו נפטר ממנה עד שיוליד ממש, ומה דקי"ל דאם מתו הבנים לא קיים המצוה, אין הכוונה דבכל הבעילות שעשה עד עתה לא קיים שום מצוה בהם, אלא הכוונה דלא פקע חיוב המצוה ממנו עד שיהיה לו בנים, אבל ודאי שהביאה הוא גוף המצוה, וניחא נמי בזה מ"ש התוס' בתירוצם דלא הוי בעידנא, דהל"ת דלא יהיה קדש עובר משעת העראה והעשה הוא בגמר ביאה, וכבר צווחו המפרשים על סברת התוס' דמהו החילוק בין העראה לגמר ביאה כיון שגם בגמר ביאה נמי לא קיים העשה עד שיוליד, והגמר ביאה אינה אלא הכשר מצוה דאי"א להוליד בלא זה, וא"כ גם ההעראה נמי הכשר מצוה שאי"א בלא זה, ועיין בטורי אבן ריש חגיגה שהשיג בזה על תוס': אכן כ"ז הוא להבנתם דהביאה אינה גוף המצוה אבל למ"ש זה אינו דלא חייבה תורה לאדם כ"א מה שבידו וכחו לעשות היינו שישא אשה ויבעלנה ביאה הראויה להוליד, אלא שחיוב הזה אינו כמו בכל המצות שאינם נמשכים אלא לשעה כמו נטילת לולב וכדומה שאם נטל הלולב נפקע שוב החיוב מאתו, ובמצות פ"ו חיובו לא נפקע עד שיוליד בן ובת, אבל פשיטא שהביאה היא גוף המצוה, ולכן דוקא גמר ביאה שהיא גוף המצוה הוא שיכולה לדחות הל"ת משא"כ העראה שאינה אלא הכשר מצוה לא דחו, דסברת התוס' שהכשר מצוה אין בכחה לדחות וז"ב בכוונתם, ויש להביא ראיה דלא התוס' לחודייהו סוברים כן אלא גם גדולי הראשונים הרי"ף ורמב"ם ורא"ש סוברים כן דהביאה הוא גוף המצה, והוא דהנה הירושלמי (יבמות פ"ב) כתב שגם בבנו ממזר קיים פ"ו, ורי"ף ורמב"ם ורא"ש השמיטו להירושלמי וכתב המהריט"א בבכורות פ"ח דמשו"ה השמיטוהו משום דסברי דבאמת אינו יוצא בממזר דהוי מצוה הבאה בעבירה והירושלמי מיירי דוקא באונס דליכא עבירה כלל, והשמיטו דבר זה דהוא מלתא דלא שכיחא באונס ע"ש, ואי נימא דהמצוה הם הבנים והביאה אינה כ"א הכשר א"כ מאי מצוה הבאה בעבירה שייך כאן הא ידוע מ"ש השעה"מ הלכות לולב דמהב"ע לא הוי אלא אם בשעת מצוה עושה נמי עבירה וכגון באתרוג הגזול דבשעת הנטילה עובר על והשיב את הגזילה, זהו מהב"ע, אבל אם בשעת המצוה ליכא עבירה כלל כגון בהוציא מצה מרה"ר לרה"י דבשעת קיום המצוה ליכא עבירה לא הוי מהב"ע, א"כ ה"נ נהי דהמצוה של הבנים באה על ידי העבירה של ביאת איסור, מ"מ המ"ע דהיינו הבנים והבעילה אינה כ"א הכשר מצוה, וכיון דעיקר המצוה הם הבנים ובעת הזאת ליכא עבירה דעבירה כבר נעשית בעת הבעילה, דמי להוציא מצה מרה"ר לרה"י דלא הוי מהב"ע וא"כ למה השמיטו לירושלמי הא בממזר ממש נמי קיים המ"ע, אע"כ דסברי דהביאה היא גוף המצוה וכיון שנעשית באיסור לא קיים המצוה דהוי מהב"ע, ולאחר כל הדברים אלו אי"א כלל לומר דמצות יבום עדיפא ממצות פ"ו משום דפ"ו אינו אלא ספק ושמא לא יזכה להבנות גם מן השניה, דהא לפמ"ש לא הבנים הוא המצוה כ"א ההשתדלות לישא אשה בת בנים, ואם שהה י"ש ולא זכה להבנות שוב מוטל עליו החיוב לישא אחרת וגם אם לא יזכה להבנות גם מן השניה הוא עשה חיובו ודי בזה, וכיון שכן ודאי דשהה י"ש עדיפא משארי מצות ומשום דאית בה תרתי פ"ו ושבת וכמ"ש בשם התוס', ולכן ודאי דאפי' מאן דסובר שבשארי מצות גזר ר"ג אין ללמוד מהתם שגם בשהה י"ש נמי גזר, דשפיר י"ל דמצוה זאת דמצוה רבה היא ואית בה תרתי ועדיפא משאר מצות כו"ע מודים דלא גזר, ומה שהבאתי לדקדק מלשון הרמ"א שכ' אפי' יבום דמשמע שסובר דיבום עדיפא משהה י"ש דהזכיר לעיל מינה, צ"ל לפ"ז דהרמ"א לא מיירי כ"א במי שיש לו בנים זכרים או נקבות דמצות שבת כבר קיים ומדינא דש"ס אין כופין אותו תו לגרשה אע"ג דפ"ו לא קיים עדיין, ובכגון זה שלא נשאר כ"א מצות פ"ו לחוד ומדינא דש"ס אין משו"ה שייך בזה חדר"ג למ"ד דגזר במקום מצוה ומצוה זאת איה"נ דקילא ממצות יבום כיון דכבר הוליד, וכמו דחזינן בש"ס דבאמת אין כופין אותו תו לקיים כמו דכייפינן לשאר מצות, ומשו"ה תפס הרמ"א בלשונו אפי' יבום וכ"ש בשהה י"ש דגריעא דגזר ר"ג, אבל בשהה י"ש ואין לו וגם לא היה לו בנים כלל כמו בנ"ד דאית בה תרתי פ"ו ושבת ועדיפא משאר מצות לית מאן דפליג על תוס' שכתבו דמצוה רבה היא מכל המצות, ואפי' למ"ד דבשאר מצות גזר ר"ג, במצוה זאת לא גזר: ושוב ראיתי דלא רק שאפשר לפרש כן כוונת הרמ"א דלא מיירי כ"א ביש לו בנים, אלא למי שמעיין במקור הדין מוכרח לפרש כן, דדין זה דיש חולקים שאפי' במקום מצוה גזר הביא זה בשם הנמוק"י, אכן המעיין בלשון הנמוק"י גופא יראה שם דברים תמוהים לכאורה, דז"ל הנמוק"י ביבמות פ"ו על משנה דשהה י"ש כו' שכתב שם מתחלה דלאותן שקיבלו חדר"ג שלא לישא אשה אחרת השתא