זקן אהרן חלק א קיז

ובעגלה גופא הרי מחובר אסור דהא הנחל איתן אסור בהנאה ולכך הוצרך לילף במת להיתירא ולא מקדשים, וא"כ ממילא גם דין דגדולים לא נוכל למילף מקדשים כיון דבעגלה גם הגדולין אסור בהנאה וכמ"ש הפר"ח יו"ד סי' ק"מ) בשם הר"ש מקינון וגם בהנאה אסור עיין בחינוך (מצוה תקל"א) במנ"ח שם, וא"כ נפל גם ההיתר של החת"ס ויסודו וא"כ לדידן אסור עכ"פ המעשבים הגדלים על הקברות ולטעם הש"ג בסנהדרין נאסר כל ביה"ק מטעם הוקצה למצותו ע"ש סוף דבר לא מצאתי שום היתר על העשבים אפי' לצורך מצוה, זולת דברי הרא"ש והר"י אשר הרבה ראשונים חולקים עליו ובשגם אשר הוכחתי מהש"ס דלא כוותי', רק אפשר יש לקיים המנהג עפ"י דברי רעק"א הובא בפ"ת (יו"ד סי' שס"ד) דהא דעפר שמכסין המת אסור, לא נאסר כ"א דוקא כשיעור כסוי פני המת אבל מה שהוא למעלה מזה י"ל דעושים שיהא הקרקע שוה שלא יפול הנופל ע"ש, וא"כ עכ"פ שלמעלה לא נאסר כלל ויניקת העשבים לא יתפשט כ"כ עד שיגיע לעפר האסור וממילא שהעשבים לא יינקו כלל מעפר האסור, ועפ"י יסוד זה נ"ל לקיים מנהג העולם והמחמיר תע"ב ויזכה לקום בתחית המתים כנפש הדו"ש ומברך בברכת אהרן ואלקין חלק אבן העזר סימן סב ב"ה מוצש"ק כ"ט טבת תרצ"א פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהו' קלמן העלד שליט"א רב בשאץ (רומיניא) ע"ד שאלתו באיש אחד דלא מיתדר לי' עם אשתו וישב עמה שמונה שנים, וזה ששה שנים שנפרד ממנה לגמרי ובמשך שבתו עמה לא הולידה לו בנים, כשני שנים קודם שעזבה עשו הרופאים לה ניתוח באברי ההולדה וגם זה ללא הועיל, וכעת היא כבר כבת מ"ו שנה ועמדה מלדת בהיות שכבר חדל לה אורח כנשים, ובכן מבקש הבעל שיתירו לו לישא אשה אחרת מפני שרוצה לקיים מצות פ"ו, ועוד טענה שמאוסה עליו מפני שהיא זקינה ממנו ערך י"א שנה וגם קודם הנשואין לא רצה אותה רק אביו כפה אותו ולא היה יכול להעיז פניו, זהו תכן השאלה אשר כבר נשאלה מאת הרבנים הג' דק"ק טאר. נאפאל וק"ק ביטשאטץ, והם התירו לו לישא אחרת, ורק כ"ת נוטה לאיסור, ולזה שואל חות דעתי, והנה באמת קשה להכריע בענין כזה אשר גם בפוסקים ובתשובות אחרונים נמצא דעות חלוקות, הללו אוסרין והללו מתירין הפ"ת באה"ע (סי' קנ"ד) הביא דברי הב"ש דבשהה עם אשתו י' שנה ולא ילדה יכול לגרשה בע"כ, והרבנים שב יעקב, תורת יקותיאל ועוד ס"ל דאין כופין אותה לקבל גט וכ"א ימצא ראיות והוכחות לדעתו, ואילו נשאלתי על ע"ז מרב אחר העברתי בשתיקה, רק פני כ"ג שליט"א אני נושא לכתוב לו מה שעלה על רעיוני בהשקפה ראשונה, בעיקר הדין בשהה עם אשתו י' שנה ולא הולידה בנים אם רשאי לישא אחרת האידנא דאית לן חדרגמ"ה, הלא מבואר באה"ע (סי' א') ובד"מ שם דהרבה ראשונים ס"ל דאף האידנא דיש חדר"ג אפ"ה בשהה י' שנה ולא ילדה יש להתיר לישא אחרת והביא זה בשם הריטב"א ומרדכי ונמוק"י וכ"כ הרדב"ז בפשיטות דבכה"ג לא החרים ר"ג: הן אמנם דהרמ"א שם הביא דיש חולקים וס"ל דחדר"ג נוהג אפי' במקום מצוה, דלפ"ז י"ל דגם במניעת מצוה דפ"ו כמו בשהה י"ש ולא ילדה נמי נוהג חדר"ג וכיון דהוי פלוגתא בתקנה זאת אי תיקן במקום מצוה היה ראוי להחמיר מספיקא וכדין כל ספק תקנה דאזלינן לחומרא אבל לענ"ד נראה יותר דאין להחמיר בזה מכח הטעמים שאבאר: א) משום די"ל דאפילו הנהו ראשונים דסברו שאפילו במקום מצוה גזר אינו אלא בשאר מצות כגון מצות יבום וכדומה, אבל מי שאין לו בנים כלל דאית בה תרתי מצוה דפ"ו וגם מצוה דשבת, לא תהו בראה לשבת יצרה וכמ"ש התוס' (ב"ב די"ג) דמשו"ה איקרי מצוה רבה ואומרים בה חטוא כדי שיזכה חבירו, מה שבשארי מצות לא אמרי' הכי דהיינו משום דמצוה רבה היא ועדיפא משאר מצות, וכמו שעדיפא משאר מצות לענין זה דאמרינן בה חטוא בשביל שיזכה. ה"נ עדיפא היא לענין זה דאע"ג דבשארי מצות גזר רגמ"ה אבל במי שאין לו בנים כלל כיון דמצוה רבה היא ועדיפא משאר מצות לא גזר בה, ואע"ג דאין נצרך ו לראיות אחרות לחילוק זה בהיות שמפורש כן בתוס' דמצוה זאת עדיפא ואין לדמותה לשאר מצות, בכ"ז למדתי כן מלשון הרמ"א במקומו, דהמחבר באה"ע שם הביא הדין דבמקום מצוה לא גזר ותפס מצות יבום, ע"ז הגיה הרמ"א והוה"ד בכ"מ שיש דחוי מצוה כגון ששהה עם אשתו י"ש ולא ילדה לא גזר: אמנם יש חולקים וס"ל דחדר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפי' במקום יבום עכ"ל, ויש לדקדק למה בדברי יש חולקים דס"ל דגזר במקום מצוה תפס מצות יבום ולא תפס מצות פ"ו וכגון ששהה י"ש ולא ילדה כמו שתפס מצוה זאת בתחלת דבריו למאן דלא גזר, א"ו משום דבמקום מניעת מצות פ"ו כו"ע ס"ל דלא גזר וכגון כשאין לו בנים כלל ומשו"ה לא תפס זאת המצוה משום דלא פסיקא לומר דגזר, דאיכא גוונא דלא גזר וכגון כשאין לו בנים כלל, הן אמנם דשוב ראיתי דפשט הרמ"א נוח יותר לפרש להיפך דמצות יבום עדיף משהה י' שנים דכן מוכח מלשונו שכתב יש חולקים וס"ל דחדר"ג נוהג אפי' במקום מצוה ואפי' במקום יבום, ולשון אפילו במקום יבום משמע דיבום הוי רבותא טפי ואפ"ה גזר, וגם הדקדוק שדקדקתי למה מתחלה תפס מצוה דשהה י"ש ואח"כ למאן דגזר תפס מצות יבום הוי ניחא טפי לפ"ז, דהמחבר שהביא הדעה דלא גזר במקום