זקן אהרן חלק א קטז

ואין נוהגין בו קלות ראש, היינו שיחה ושחוק, והוא ברישא דברייתא דביה"ק, ואמנם בדין קרקע של הקבר עצמו, זה מה שכתב אח"כ לחלק בין קבר בנין למחובר דמחובר לא לאסר ובקבר בנין אסור, וכלל בזה סיפא דברייתא דאין מלקטין ואין מוליכין אמת המים וכו' דכיון דאסור בהנאה הרי הכל נאסר, ולפ"ז הרי הוכחנו שהרמב"ם הוכרח לפרש הברייתא דטעם דאין מלקטין מטעם איסור הנאה ובע"כ שבקבר ע"י חפירה הוא דבקבר בנוי לא שייך כלל הני דינים דבבנין לא יגדלו עשבים, וא"כ הרי ממילא נלמוד שגם הרמב"ם יסבור דקבר שע"י חפירה אסור בהנאה וכדעת ר' ישעיה, וממוצא כל הדברים הרי ש"ס דשמחות וכל גדולי הראשונים לאסור בעשבי ביה"ק מטעם איסור הנאה ואם לקטן שורפן ורבינו התה"ד לא הביאם כלל: ולכאורה עלה בדעתי לומר רבותא יותר גדולה דאפילו לדעת הטור שקבר שע"י חפירה דין מחובר יש לו, מ"מ יש לאסור, דהנה עיקר דין דמחובר לא נאסר יליף בסנהדרין דמ"ז מעבו"ז מה עבו"ז מחובר לא איתסר אף במת כן, וראיתי מקשים בשם הריטב"א הא בעבו"ז גופא מיתסר במחובר היכי דעביד מעשה וחפר בורות כדאיתא בע"ז דנ"ד וא"כ אמאי לא נאסר קבר במחובר הא עביד בו מעשה שחפרו וקושיא זאת הובא גם בהגהות מצפ"א בסנהדרין, ותי' דקברות שלהן היו בכוכין וקרקע שעל גבו קרקע עולם שלא נעשה בה מעשה ע"ש, וא"כ לפ"ז בקברות דידן שבאים ע"י מעשה א"כ נהי דתלוש ולבסוף חיברו חשוב כמחובר אפ"ה הו"ל למיתסר דגם מחובר גמור שנעשה בה מעשה נמי אסור, שוב ראיתי שהש"ג בסנהדרין פ' נגמר הדין התעורר קצת לזה והביא סתירת דברי הטור אשר דבריו סותרים לכאורה, דביו"ד (סי' קמ"ה) הביא בעצמו הדין דמחובר נאסר ע"י תפיסת יד אדם ואעפ"כ ס"ל כאן דאינו נאסר כ"א בקרקע בנין, ואם כי דבר זה נפתח בגדולים, מ"מ לענ"ד אין בזה שום קושיא, דבעבו"ז מיירי שהבור שחפר נשאר בור חפור להכי יש בכח מעשה הזה לאסור כל ההר, משא"כ הכא שהבור נתמלא אח"כ ע"י הקרקע שעל גבה ונעשה הכל כגוף אחד עם הקרקע שממנה לוקחה מתחלה, והחבור הזה מבטל התפיסת יד אדם, וגדולה מזו כתבו התוס' בע"ז (דמ"ה ע"ב) דאילן שנטעו בקרקע ונשרש אינו אסור משום תפיסת יד אדם, דהשרשת הקרקע מבטלת התפיסה ולא דמי לבית הבנוי דאוסרה בעבודתה דכתלוש חשבינן משום דלא נשרש בקרקע אבל אילן שנשרש בקרקע ההשרשה מבטל, ובנטעו גרעין כו"ע סברי דלא הוי תפיסת יד, אפי' מאן דחולק באילן בגרעין מודה, והחילוק שביניהם פשוט דבנטעו כשהוא אילן והוא יוצא למעלה מן הקרקע בזה ניכר יותר התפיסת יד, דדומה לבית, וכמו שדייק רש"י בסנהדרין דמ"ז בקבר בנין שבנאו למעלה מן הקרקע, ומלשון זה דייק הטור לומר דקבר חפור כשהקרקע אינה למעלה לא הוי כתלוש, מדדייק רש"י לכתוב שבנאו למעלה מן הקרקע ועיין בב"י ובב"ח סי' שס"ד, ואפ"ה שרו רבנן דלא דמי לבית דבית לא נשרש ואילן נשרש לכן השרשתו מבטל התפיסת יד, משא"כ בנטעו גרעין שאינו למעלה מן הקרקע כו"ע מודו שאין זה תפיסת יד, וכ"ש כשהבור נתמלא מחוליתו והעפר יחדיו ידובקו כ"ש דמבטל התפיסת יד, וא"כ מטעם תפיסת יד אין לאסור דהדיבוק והמילוי של החפירה מבטל התפיסה יד, וע"כ אתה בא לאוסרו מטעם תלוש והטור דס"ל דכמחובר הוי א"כ גם מטעם זה אין לאסור: ולפ"ז לכאורה גם בעבו"ז לא מיתסר בחפר בה כ"א דוקא כשהחפירה לא נתמלא אבל כשהחפירה נתמלא מותר שוב התבוננתי דיש לחלק דהתם בעבו"ז אתה אוסר ע"י החפירה הזאת את כל ההר שמחובר ממש הוא ואם אך חפר בה קצת לע"ז הרי ממילא נתפשט איסורו לאורך כל ההר ואין לו תיקון עוד, ומה יועיל עוד מה שימלא החפירה אח"כ אין איסור חוזר להיות היתר, משא"כ באילן וגרעין שנטעו דאנו דנין רק על הגרעין וזה לא נאסר מתחלה כיון דעיקר התפיסת יד היתה להשריש אותו אין זה תפיסת יד, וכמו כן הכא בקרקע הקבר אם על ידי החפירה הזאת היה מתפשט איסורו בכל הקברות בודאי לא הי' מועיל מה שימלא אח"כ אבל באמת קרקע הקבר עצמו הא בלא"ה לא נאסר לא למעלה ולא מן הצדדים משום דאין זה ממשמשי המת ולית עלייהו שם קבר דסדנא דארעא הם וכמ"ש הפרישה (יו"ד שם) וא"כ החפירה לא אסרה כלל לקבר ורק עיקר האיסור הוא המלוי ועיקר האיסור שאתה רוצה לאסור הוא רק על מה שיניח העפר מלמעלה על המת לכסות אותו, ואותו עפר מתחלה כאשר מתחיל לנותנו על המת הרי הוא כאילו משרישו בקרקע ומדבק אותו לסדנא דארעא וא"כ לא נוכל לאסרו מחמת תפיסת יד אדם דהשרשתו מבטל התפיסת יד ומטעם תלוש נמי אין לאסור לשיטת הטור וכנ"ל וז"ב, אכן כ"ז הוא רק לשי' הטור דלא הוי כתלוש משא"כ לשי' רבינו ישעיה וכל הראשונים שס"ל דכתלוש הוי יש לן לאסור מטעם תלוש וכ"ש שהראיתי ש"ס ערוך סייעתא להם: ואחרי שלא מצאתי לי סעד ועוז להיתירא מדברי הראשונים חפשתי בדברי האחרונים אולי אבנה מהם למצוא עזר לתרץ דעת התה"ד והרמ"א שהתירו בפשיטות ועל פיהם הונהג כן בכל העולם, וראה זה מצאתי מ"ש החת"ס (חיו"ד סי' שכ"ז) וז"ל ואפי' לדעת הסוברים דתלוש ולבסוף חברו כתלוש הוא גבי קבר מ"מ לא נאסרו עשבים הגדלים על הקרקע שנתלשה ולבסוף נתחברה ומגדלת עשבים דהרי לא אתי איסורא אלא מעגלה ערופה דכתיב בה כפרה כקדשים ובקדשי מזבח אין מעילה מן התורה בגידולין כמבואר בתמורה דל"א וברמב"ם פ"ג ממעילה, ואפילו בקדשי ב"ה לא ברירא איסור דאורייתא בגידולין וסיים וכן נוהגין בני ח"ק למכור העשבים לצורך רפואת חולים ועניים עכ"ל, אכן לאחר העיון דבריו נפלאו ממני ומרפסין איגרי חדא דהא דקי"ל אין מעילה בגידולי הקדש היינו דמעילה אין בהם אבל עכ"פ אסורין בהנאה מדרבנן כמו בכל הני דאמרי' לא נהנין ולא מועלין, ובהדיא אמרו שם בתמורה בגדולי הקדש לא נהנין ולא מועלין, הרי עכ"פ בהנאה אסורין: וזולת זה ג"כ תמוהין דבריו מאוד, דהנה בסנהדרין דף מ"ז אמרו דלהכי עפר קבר מחובר מותר בהנאה משום דילפי' מקרא דוישלך עפרה על קבר בני העם מקיש קבר לע"ז מה ע"ז במחובר לא מיתסר אף קבר כן ולדברי החת"ס קשה מה הוצרך למילף דין דמחובר דאסור מע"ז, כיון דעיקר מת דאסור בהנאה ילפי' מעגלה ערופה ועגלה מקדשים ובקדשים הרי אין מעילה במחובר לכו"ע כדאיתא במס' מעילה (די"ח) וברמב"ם (פ"ה מהלכות מעילה וכמו שרצה רבינו כאן למילף היתר גדולים מטעם זה הו"מ נמי למילף דמחובר עצמו ודאי מותר כמו בקדשים, ואמנם יש ליישב ולומר כיון דמת לא מקדשים עצמו ילפי' ורק מת מעגלה ועגלה הוקשה לקדשים, א"כ הדין דבעגלה גופא הוא היפך מקדשים ודאי שבדין כזה מעגלה ילפינן ולא מקדשים, כיון דאין לימוד ישר ממת לקדשים כ"א ע"י עגלה אתה בא לקדשים, ודין כזה דבעגלה לא כתיב רק בקדשים אתה יכול לילף גם במת מקדשים, אבל בדין כזה שכתוב נמי בעגלה והוא להיפך מקדשים, באופן כזה ודאי שמת מעגלה יליף, ולכן לא שייך למילף מת מקדשים להתיר מחובר כיון דלקדשים לא תוכל לבוא כ"א ע"י עגלה,