זקן אהרן חלק א קטו

ולבסוף חברו תלוש הוא להכי אסור בהנאה לפחות בקברות הבא ע"י חפירה: והנה גם הרמב"ם כפי הנראה שהבין פי' הברייתא כן דמטעם איסור הנאה, וא"כ בע"כ ס"ל גם כן דכתלוש הוא, ובזה נמצא פתח לתרץ דבריו התמוהים מאוד דז"ל הרמב"ם (פי"ד מהלכות אבל) בתי הקברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין ואין שותין בהן ואין עושין מלאכה ולא קורין בהן כללו של דבר אין נאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש, ואח"כ בהלכה אחרת שם כתב וז"ל עפר הקבר אם הוא במחובר לא נאסר ואם בקבר בנין אסור עכ"ל, וכבר הרעישו כולם למה השמיט הדינים המפורשים להדיא בברייתא כגון ההיא דאין מרעין בהמות ואין מלקטין עשבים, ושונה לדינים הללו שלא הוזכרו כלל בברייתא לגבי ביה"ק, ועוד דמעיקרא סתם וכתב דבתי הקברות אסורין בהנאה ואח"כ חילק בין קבר בנין לקבר מחובר, ומה שנ"ל בדעת הרמב"ם דהנה זה ודאי דהרמב"ם מוכרח לפרש הברייתא שדין דאין מרעין ואין מלקטין הוי מטעם איסור הנאה ולא מטעם קלות ראש, דלשיטתו מוכרח לפרש כן, דהנה במגילה שם לעיל מינה בברייתא דבית הכנסת נקיט הכי, בית הכנסת אין נוהגין בו קלות ראש אין אוכלין ואין שותין ואין עושין בו מלאכה כו', ורש"י ז"ל כתב וזה לשונו כל הני פירושא דקלות ראש נינהו לשון קלות שמקילין אותה עכ"ל, ולכאורה מיותר מה שמסיים לשון קלות ראש שמקילין, וכוונתו בזה היינו משום דברוב פעמים יתפרש לשון קלות ראש על הדברים ופעולות שהן מצד עצמם יש בזה נדנוד איסור, וכגון שחוק והיתול וכדומה אשר לא במקום קדוש ג"כ נדנוד איסור לעשותם, משא"כ אכילה ושתיה ומלאכה שהדברים מצד עצמן אין בהם שום קלות ראש, ולזה פרש"י דקלות ראש דהכא היינו רק שמקילין מקדושתה, פי' אף שהדברים מצד עצמם אין בהם שום קלות ראש, מ"מ מצד קדושת המקום אין לזלזל ולהקל בו לעשות דברים שאין בהם קדושה, ולפרש"י איה"נ שגם בברייתא השניה דבית הקברות נמי נוכל לפרש דהא דקתני אין מרעין ואין מלקטין כולהו פירושא דקלות ראש הם, ואף שגם בזה הדברים מצד עצמם אין בהם נדנוד איסור מ"מ מפני כבוד מתים אין לעשות דברים כאלו שמקילים בכבודם: אכן הרמב"ם ז"ל לא ניחא לי' להוציא משמעות קלות ראש ממשמעותה הרגיל, דהיינו שהדברים מצד עצמם יש בהם זלזול, וכן מצינו להדיא בהלכותיו (פי"א מהלכות תפלה) כשהעתיק לשון הברייתא דביהכ"נ, הוסיף לפרש בה פי' של קלות ראש בזה"ל בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטילה, והפסיק וכתב אח"כ אין אוכלין ואין שותין כו', הרי מפרש להדיא דקלות ראש היינו שחוק והיתול שמצד עצמם יש בהם ג"כ נדנוד איסור, ולפ"ז הא דאין אוכלין ואין שותין לא הוי טעם איסורן משום קלות ראש, רק מטעם איסור הנאה מבית הכנסת, דכיון שהוקצה למצותו ללמוד ולהתפלל אסור ליהנות בהם מתשמיש של חול וכמ"ש הש"ג בסנהדרין פ' נגמר הדין ע"ש, וממילא שגם בברייתא דקברות לא יוכל לפרש אין מלקטין עשבים ואין מוליכין אמת המים מטעם קלות ראש הם כיון דבדברים מצד עצמן אין בהם נדנוד איסור לא מיקרי זה קלות ראש, ובע"כ דמטעם איסור הנאה הוא: ואמינא עוד להוסיף דלא משום משמעות קלות ראש לחוד גרם לרמב"ם לשנות פירושו מפרש"י אלא שגם היה לו הכרח מן הש"ס אשר באמת קשה דיוק' שני הברייתות אהדדי, דבברייתא ראשונה דבית הכנסת נקיט לבתר קלות אין אוכלין ושותין ועושין מלאכה, ובברייתא דביה"ק נקיט אין מלקטין וכו', ואי כל הני דנקיט בהנהו ברייתות פירושא דקלות ראש הם א"כ אמאי לא נקיט בברייתא דביה"ק גם הנהו דינים דאין אוכלין כו', ובשלמא הא דלא מזכיר בברייתא דביהכ"נ הנהו דביה"ק לא קשיא משום דדינים דאין מלקטין וכדומה לא שייכי בביהכ"נ, אכן בברייתא דביה"ק הו"מ למיתני נמי ההיא דאין אוכלין, ומזה הוכיח הרמב"ם שבאמת גם בביהכ"נ איסור האכילה ושתיה לאו מטעם קלות ראש נינהו רק משום איסור הנאה מדבר שהוקצה למצותו, וממילא לא שייך איסור זה כ"א באופן שיש לו הנאה מעשייתו במקום הזה יותר מאילו עשה כן במקום אחר, משא"כ אם המקום הזה לא יגרום לו שום הנאה נתוספת הרי לא שייך לאוסרו מטעם הנאה כיון דלא נתוסף לו שום הנאה מן המקום הזה, ודומה לזה כתב בתשובת יד אליהו הובא דבריו בפ"ת (יו"ד סי' שס"ד) לחלק בין איסור הליכה לישיבה שעל הקבר דהליכה מותר ואין בו איסור הנאה כיון דגם אי לא הוה קבר במקום זה נמי ראוי היה להלוך בו, אבל ישיבה יש הנאה דע"י עשיית הקבר שהוא גבוה קצת כמו תל גבוה, נוח טפי הישיבה, וכמו כן בנידון איסור אכילה ושתיה במקום שאסור בהנאה ובאופן שמצד ישיבתו והלוכו במקום הזה אין לאסור כגון שההליכה לא היה באיסור ורק על האכילה אנו דנין, אז יש לנו לומר כן, דאם במקום הזה יותר טוב לפניו לאכול מאילו לא היה המקום הזה כגון בית הבנוי במחיצות דודאי יותר טוב ונאות לאדם לאכול ולשתות ולעשות מלאכה במקום המוקף ע"י מחיצות מלאכול בשדה או בשוק, והרי ממילא יגיע לו הנאה מן המקום ואסור, משא"כ אם המקום הזה אין לו שום יתרון משדות אחרות היכי תיתי לאוסרו מלאכול שם מטעם איסור הנאה מן המקום כיון דלא מקבל שום הנאה מן המקום: ובזה יתורצו שני הברייתות, דברייתא דבית הכנסת, שהוא בית בנוי ומוקף, ודאי שנוח טפי לאכול שם מלאכול ברחוב והרי זולת האכילה הוא נהנה מן המקום משו"ה אסור, משא"כ בברייתא דביה"ק דמיירי בשדה שיש בה קברים ואין שם בתים, נמצא דאפי' מי שאוכל או שותה שם אטו יש לו הנאה מן המקום, מאכילתו נהנה ולא מן המקום וא"כ מה שייך למיסר אכילה במקום הזה מטעם הנאה כיון דמיירי דלילך שם מותר וכגון שהלך לצורכי קבורה וכדומה, ורק על אכילתו אנו דנין ובאכילה אין המקום מוסיף שום הנאה ומשו"ה לא תני הכא הדין דאין אוכלין ורק הך דאין מרעין כו' שזה ודאי הנאה הוא, וממילא שמעינן דאם על הקבר יש בית בנוי או שכל הבית קברות מוקף במחיצות באופן שיש קצת ניחותא לאכול ולשתות ולקרות שם יותר מבמקום אחר אז ודאי אסור גם שם לאכול ולשתות, רק הברייתא דילן מיירי באופן שהביה"ק אין לו שום מעליותא לענין אכילה: ומעתה יתבאר לנו כוונת הרמב"ם שמתחלה כתב "בתי הקברות" אסורין בהנאה, והאי "בתי קברות" דנקיט הרמב"ם לא הוי פירושו כמו "בית הקברות" דברייתא דבברייתא מיירי רק בקרקע הקברות, ו"בית" פירושו מקום כמו בית סאה, אבל "בתי קברות" דברמב"ם פירושו בתים שעל הקברות או נמי כשכל הקברות נעשה כמו בית, היינו שמוקף בחומה ומחיצות גבוהות, ולהכי אפשר שינה הרמב"ם לשונו ולומר "בתי הקברות", דבש"ס דנקיט לישנא בית הקברות ולשון זה שפיר קאי על הקרקע כמו בית כור וכנ"ל משא"כ בתי הקברות לשון זה נוח לפרש בתים שעל הקברות. שהן רבים, משו"ה קאמר בתי לשון רבים, דאילו על מקום הקרקע הו"ל לומר בית הקברות לשון יחיד, ומשו"ה כתב הרמב"ם דאין אוכלין ואין שותין ואין קורין בהם כמו גבי בית הכנסת דמ"ש, ואח"כ הוסיף לכתוב