זקן אהרן חלק א קיד

כבוד מתים לא קאי כ"א על דין דקלות ראש לבד, ובברייתא דשמחות שהשמיט דין דקלות ראש ולא נקיט כי אם דין דמרעין בהמות ומלקטין עשבים, לא הזכיר כלל טעם דכבוד מתים משום דבהנך באמת אסורין בהנאה, ואף שאין אנו צריכים עוד לשום ראיה אחרי ש"ס ערוך, בכ"ז אחרי רואי שאיזה מפרשים פי' גם במס' שמחות דהטעם הוא רק משום כבוד מתים, והא דקתני אסור בהנאה, אפקוהו ממשמעותו ופי' באמת דהיינו משום כבוד מתים אסורין. ובע"כ דמשום סתירת הברייתא דמגילה פי' כן, וזולת דלפמ"ש לעיל אין שום סתירה מהתם, דבמגילה דתני התם נמי דינא דקלות ראש נקיט נמי לטעם דכבוד מתים, ובשמחות דלא תני כלל לדין דקלות ראש לא זכר נמי לטעם דכבוד מתים רק הטעם דאיסור הנאה, עוד אביא ראיה גם מכמה גדולי הראשונים שפי' במגילה נמי הטעם דאין מרעין ומלקטין משום איסור הנאה, וז"ל הר"ן שם במגילה ואם ליקט שורפן במקומן משום שאסורין בהנאה, הרי מפורש מטעם איסור הנאה וכההיא דשמחות, וכן הרמב"ם (פי"ד מהלכות אבל) כתב בתי קברות אסורין בהנאה, וכוונת פרטי דברי הרמב"ם בהלכה זאת יתבאר לקמן בדברנו, אבל זה עכ"פ להדיא דבתי קברות אסורין בהנאה, וכן נ"ל נמי לדייק ממשמעות לשון רש"י שעל הרי"ף במגילה, דהנה בש"ס דמגילה איתא שם גבי ביהכ"נ הגרסא הזאת, בית הכנסת אין נוהגין בו קלות ראש אין אוכלין ואין שותין ואין מטיילין כו', וכתב רש"י דכן צריך לגרוס אין אוכלין בלא וא"ו משום דכולהו הוי פירושא דקלות ראש ואי הוה גרס בוא"ו הוה משמע דמלתא אחריתי היא, וכן בברייתא דבית הקברות הוי הגרסא כן בלא וא"ו ומשמע נמי דכולהו הוי פירושא דקלות ראש: ואמנם ברי"ף גרס גבי בית הקברות ואין נוהגין בו קלות ראש ואין מרעין בהם בהמות בוא"ו, הרי דלפ"ז לפי' הרי"ף מילי מילי קתני, והך דאין מרעין אין שום שייכות לדין דקלות ראש, ואפ"ה כתב רש"י שעל הרי"ף דהא דמסיים הרי"ף משום כבודן של מתים אאין נוהגין בו קלות ראש קאי, הרי לפ"ז להדיא שרק הדין דקלות ראש הוא משום כבוד מתים אבל הדין דאין מרעין אינה משום כבוד מתים ובע"כ מטעם איסור הנאה הרי לפנינו גדולי הראשונים הרי"ף ורמב"ם ורש"י ור"ן מפרשים מטעם אסור הנאה וכפשטות הש"ס דשמחות, ולדבריהם ודאי שאסור ליהנות מן העשבים אפי' לצורך רפואה במקום כזה שהקבר בא ע"י חפירה דהוי כתלוש וכנ"ל, וא"כ יקשה טובא איך לא הזכירו התה"ד ורמ"א את דעת כל הגדולים הללו וסתמו בפשיטות שמותר ליהנות לצורך משום דנגררו אחרי דברי הרא"ש: ועתה אשוב לדבר שאפי' לדעת הרא"ש ור"י שבמרדכי אין ראיה להתיר לצורך מצוה, דע"כ לא התיר המרדכי כ"א לצורך רפואה אבל לצורך מצוה מאן יימר לן דנמי התיר, דהא סכינא תריפא מפסקי ביניהם, דלצורך רפואה אין בזה שום גנאי למת ואדרבה אתייקורי הוא דמתייקרי בעפרם שחשוב הוא להתרפאות על ידו כמו שמזכיר התה"ד עצמו סברא זאת, אבל היכי דיש גנאי למת איה"נ שאפי' לצורך מצוה לא התירו את בזיונו, וכנראה שגם התה"ד עצמו הרגיש בזה ולכן דחק להוכיח כן לא מפשטות המרדכי רק מדיוקו וז"ל התה"ד ת"ר ביה"ק אין נוהגין בו קלות ראש אין מרעין בו בהמות ואין מלקטין עשבים כו' ואם ליקט שורפן במקומן, והקשה המרדכי על האי דתני שורפן במקומן מהא דאיתא בסנהדרין מקברי' דרב הוי שקלי עפרא לאישתא בת יומי, ומתרץ המרדכי התם דלרפואה עבדי אין זה קלות ראש והא דשורפן במקומן אין זה משום כבוד של מתים אלא קנסא או שלא יחשדוהו שמוליך לבהמתו, וע"ז מדקדק התה"ד מדהקשה המרדכי אסיפא דברייתא דתני שורפן במקומן ולא הקשה ארישא כדקתני אין נוהגין קלות ראש ואין מרעין בהמות משמע דעל רישא לא קשה מידי די"ל בפשיטות דלצורך רפואה שאני אבל מדתני בסיפא שורפן במקומן אלמא דחמירא איסורא וליכא למימר דשרי לצורך רפואה, ועל זה מתרץ המרדכי דלצורך רפואה ליכא קלות ראש, ומזה הוכיח התה דבמקום הצלת הגוף וכה"ג אין מן התלמוד הוכחה לאסור דאין זה קלות ראש ע"ש, הרי לפנינו דבעיקר ההיתר אשר התיר המרדכי לצורך רפואה לא הביא התה"ד ראיה להתיר לצורך אחר ג"כ, ורק מחמת ההוכחה מדהקשה המרדכי אסיפא דברייתא ולא ארישא, ובע"כ משום שזה יש לחלק דלרפואה שאני וכנ"ל, ולכן הוכרח להוכחתו, ואמנם לענ"ד גם הוכחה שלו יש לדתות, שודאי על רישא לא הו"מ להקשות דאיסור של קלות ראש היינו דוקא לעשות תשמיש בזוי על ביה"ק גופא דבזה הוי גנאי למתים כשמשתמשין על מקומם בתשמיש בזוי, אבל ליקח עפר ולהוליך לביתו לא הוי שום בזיון למתים, להכי על רישא לא הו"מ להקשות דהיה מחלק דלרעות על ביה"ק עצמו או ללקט שם עשבים שמשהה הרבה שם בקצירה וכה"ג הוי ודאי בזיון למת, אבל בקברי דרב שהיה לוקח מעט עפר והוליכו לביתו שאין בזה שום בזיון להכי התירו, משא"כ בסיפא דתני ואם ליקט שורפן במקומן דמשמע שאסור גם להוליך חוץ לביה"ק, ע"ז מקשה שפיר דא"כ איך הוליכו לביתם מקברי' דרב, ומשני דלרפואה שאני, שוב מצאתי בשו"ת שיבת ציון שדחה כזה הוכחה התה"ד וכיון דאזדא הוכחתו מנ"ל להתיר גם לצורך אחר שלא לרפואה: ועוד בלא"ה בקברות דידן יש לאסור אליבא דכו"ע אפילו אליבא שיטת הרא"ש והר"י, דהא הרא"ש והר"י לא פליגי עם הר"ן וסייעתו בעיקר הדין דהא בעיקר הדין אי במחובר מעיקרו לכו"ע שרי כהש"ס דסנהדרין ואי בקבר ע"י חפירה לכו"ע אסור, דהא הרא"ש והר"י מפרשי הברייתא דמיירי בלא חפרו בו אבל בחפירה גם לדידהו אסור, ורק בפי' הברייתא פליגי, וסייעתו מפרשי דמיירי בקבר ע"י חפירה להכי מפרשי הר"ן דטעם האיסור הות משים איסור הנאה, והרא"ש והר"י מפרשי דמיירי בלא תפירה להכי לא הוי האיסור כי אם משום כבוד מתים אבל ע"י חפירה גם לדידהו אסור, ואם כן בקברות דידן שע"י חפירה הם היכי שרינן ליהנות מן העשבים גם לצורך מצוה, הן אמנם לא נעלם ממני שבדין זה גופא, היינו בקבר שע"י חפירה, הביא הטור (יו"ד ס' שס"ד) מחלוקת בזה, משום דהוי תלוש ולבסוף חיברו ור' ישעיה סובר דכתלוש הוא, אכן הטור חולק ע"ז וכתב שגם דעת הרא"ש יסבור דכמחובר הוא, ואמנם אנכי לא אבין זה הא הרא"ש כתב להדיא במגילה דמיירי בלא חפרו ומשמע דאילו חפרו היה אוסר גם הוא, ואף שמלשונו בסנהדרין יש להוכיח ולדייק כמשמעות הטור וכמ"ש הב"ח שם, אכן לא שבקינן מה שכתב בפירוש בשביל דיוק לשונו, ומסתבר יותר כמ"ש הב"י בשם ר"י בדעת הרא"ש שסובר דכתלוש הוא, ועוד הטור לא הביא כ"א דעת ר' ישעיה דכתלוש הוא, ומשמע דאינו רק דעת יחיד ומשו"ה דחה זה בשתי ידים. והרי קמן שגם הר"ן והרא"ש ור"י סוברים כן ובפרט שכתבתי שש"ס ערוך הוא כן במס' שמחות דקאסר להני עשבים מטעם איסור הנאה, א"כ בע"כ דס"ל לש"ס דתלוש ולבסוף חיברו תלוש הוא, דאי כדעת הטור שלא נאסר בקבר כ"א דוקא בקבר בנין, א"כ היכי משכחת כלל להאי דינא לאסור העשבים מטעם איסור הנאה, דהא בקבר בנין ליכא שום עשבים דאיזה עשבים גדלים בבית בנוי ולא שייכי כלל הנהו דינים לרעות בהמות ולקיטת עשבים, ובקבר שע"י חפירה לדידי' שרי בהנאה, אע"כ דסובר דתלוש