זקן אהרן חלק א קיג

בתשובה לגדול אחד שרצה לחייב בקבורה לאפרן של רשעים מטעם זה ואפילו בבית קברות ישראל, וחילו מהא דאיתא (ע"ז דס"ב) שאפר שכר יי"נ צריך לקוברו בביה"ק כדי שלא יבוא לידי תקלה, הרי שאף שיש בזה דררא דע"ז דמאיס טפי בכ"ז מותר לקוברו בביה"ק וכ"ש אפר של מתי ישראל, אלא דשוב הקשה על עיקר הדין דקוברין אפר של איסורי הנאה, דלפי המנהג עכשיו למכור העשבים של בית הקברות משום דעפ"י הדין הם מותרים בהנאה וא"כ יש לחוש שע"י אפר זה יזדבל הקרקע ויצמחו עשבים הרבה ויבואו לידי הנאה, וביותר יקשה לפמ"ש הב"י (יו"ד סימן קל"ג) הטעם דמשו"ה קוברין בביה"ק דוקא משום דביה"ק לאו בר זריעה הוא, דהא מ"מ יהנו מעשבים שיצמחו שם, ואם כי בתשובה שלאח"ז הארכתי לבאר דאין היתר באמת ליהנות מעשבי ביה"ק אפי' לצורך מצוה ע"ש, בכ"ז אחר שהרמ"א פסק כהתה"ד להתיר למוכרם לצורך מצוה וכמ"ש ביו"ד (סי' שס"ח) וכן המנהג, א"כ אכתי יש חשש בזה דאין לקוברו בביה"ק מטעם שיבוא ליהנות מעשבים, ואין לומר דבבית הקברות לא שייך הנאת הזיבול ע"י האפר כיון דבלא"ה נזדבלה הקרקע ע"י חלבן ושמנן ודמן של כל המתים ונמצא דהאפר לא מהניא מידי, דא"כ למה הוצרך הב"י לטעם ביה"ק משום דבביה"ק לאו בר זריעה הוא תיפוק מטעם דבביה"ק דיש שם בלא"ה הרבה חלב ודם לא מהניא מידי האפר, אע"כ דכל מה דמזבלין ביותר הוי הנאה טפי, ונמצא דאכתי לדידן דנוהגין היתר במכירת עשבים יש איסור לקברו בביה"ק, ובשגם שכבר הוכחתי לעיל לאסור מטעמים אחרים ואפילו אם לא היה הדין כך, השעה צריכה לכך לגזור על כל אותן הפוקרים שאפילו על פתחה של גיהנם אינם חוזרים ומראים לכל שפורשין מדרכי ציבור ואינם מאמינים בתחה"מ שלא יהי' להם מנוחה נכונה בקבר ישראל וכי היכי דלשכחי' אלקא דיהודאי כשהוא בנוולותו מפוזר ומפורד ומיבדר קיטמי' על כל המדברות, ואם מחשש תקלה באפר הלא אפשר לפזרן במקומות שאין מגדלים צמחים, ואם בני המשפחה רוצים דוקא לקוברו הלא ימצאו מקום די והותר בחצרותיהם לקוברו שם אבל לא בביה"ק של ישראל מקום שינוחו בו צדיקים קדושי עליון: וד' הטוב יזכנו לראות בביאת משיח צדקנו ובתחיית מתי עמנו כנפש המצפה לישועה מברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן סא שאלה בדין מכירת עשבים הגדלים בביה"ק לצורך מצוה הן ראש המדברים בזה הוא התה"ד סי' רפ"ד הובא ברמ"א (יו"ד סי' שס"ח) להתיר ליהנות מעשבים שעל הקברות במקום שיש צורך לזה כגון שהמושל כו' ע"ש שכתבו כן בפשיטות כאילו אין מי שחולק בזה, ובאשר אחרי החיפוש במקור הדין נמצא הרבה חולקים, לזה נביא מקור הדין מש"ס ופירושו עפ"י הראשונים וזה החלי, גרסינן במס' מגילה (דכ"ט) ת"ר ביה"ק אין נוהגין בו קלות ראש אין מרעין בו בהמות ואין מוליכין אמת המים ואין מלקטין עשבים ואם ליקטן שורפן במקומן מפני כבוד המתים, ופריך הש"ס שורפן במקומן מאי כבוד מתים איכא ומשני מאי מפני כבוד מתים ארישא, ופרש"י מפני כבודן של מתים אאין נוהגין בהן קלות ראש קאי ע"כ, והנה כוונת הברייתא יש לפרשו בשתי פנים, א) דהא דקתני אין מרעין בהם בהמות ואין מלקטין עשבים כו' כולהו פירושא דקלות ראש נינהו, פי' דמהו קלות ראש דקתני, היינו אין מרעין ואין מלקטין כו', וא"כ יהי' טעם האיסור בכל הני רק משום כבוד מתים ולא משום איסור הנאה מן הקברות: ולפ"ז הא דמסיים ואם ליקטן שורפן במקומן, היינו משום קנסא וכמ"ש המרדכי שם במגילה דמדינא אין לשורפן כיון שאין נאסרין בהנאה, ולפ"ז יהיה בנ"ד היתר ליהנות מן העשבים לצורך רפואה בודאי, דכיון שעיקר האיסור משום כבוד מתים ואם נוטל מהם לצורך רפואה אין בזה שום גנאי למתים, ונהפוך הוא שזה כבודן כשנוטל מעפרן לרפואה ומאמין בזה שעפרן קדוש וראוי להתרפאות על ידו וכמ"ש במרדכי, אלא אפי' לצורך מצוה וכדומה ג"כ אפשר יהא מותר דנימא נמי דלצורך מצוה אין בזהן גנאי למתים וכדעת התה"ד הנ"ל, ואכן יש לפרש באופן שני דברייתא מילי מילי קתני, דהא דתני ברישא אין נוהגי בהן קלות ראש היינו שאין אוכלין ושותין ומטיילין בהן וכדמפרש לעיל שם בגמ' בברייתא גבי ביהכ"נ, דת"ר ביהכ"נ אין נוהגין בו קלות ראש אין אוכלין ואין שותין ואין מטיילין כו' וכל הני מילי דברייתא דלעיל כלל להו התנא גבי בית הקברות במאי דתני אין נוהגין בו קלות ראש, ומה דתני אח"כ אין מרעין ואין מלקטין עשבים וכו' לאו משום קלות ראש הוא אלא טעם איסורן משום דהוי תשמישי המת ואסורין מדאורייתא בהנאה וכמו שילפינן בע"ז מגז"ש דשם שם מעגלה ערופה, ואע"ג דבסנהדרין (דמ"ז) התירו למישקל עפרא מקברי' דרב מטעם דמחובר אין נאסר, התם מיירי שנקבר בכוך שלא חפרו מעולם בקרקע הזה והוי מחובר מעיקרו להכי לא נאסר, והכא בברייתא מיירי בקבר הבא ע"י חפירה והוי תלוש ולבסוף חיברו ואסור וכדעת ר' ישעיה הובא בטור (יו"ד סי' שסד) ולפ"ז הא דמסיים ואם ליקטן שורפן במקומן היינו מדינא מטעם איסור הנאה, והנה אם נימא כפי' הזה בודאי יהי' אסור ליהנות מעשבים הגדלים בקבר אפי' לצורך רפואה וכ"ש לצורך מצוה כיון דאיסור הנאה יש בזה ואיסורו דאורייתא עד שצריך לשורפן: ועתה נשוב וניחזי אנן איזה פי' הוא יותר קרוב ומוכרע מן הש"ס ופי' הראשונים ז"ל, הן אמת באשר"י שם הבין כוונת הברייתא כפי' הראשון דבכל הני הוי האיסור רק משום כבוד מתים וז"ל שם במגילה הא דקתני אין מרעין את הבהמה נראה דמיירי אף בקרקע עולם ואסור משום כבודן של מתים דאי על הקברים אם הוא קבר של בנין אסור בהנאה עכ"ל, הרי לפנינו דמפרש דטעם מפני כבודן של מתים אכולהו קאי, וכן הביא במרדכי במגילה בשם ר"י וז"ל אומר ר"י דמיירי בקרקע שלא חפרו בהן כלל ואפ"ה אסור משום כבודן של מתים דאי בשאינו קרקע עולם מאי קחשיב ואזיל הא הכל אסור בהנאה עכ"ל, ועל פי דבריהם הללו בנה התה"ד את יסודו להתיר לצורך מצוה דכיון דעיקר האיסור משום כבוד א"כ לצורך יש להקל, אכן אם נבוא לנטות מעט לצד השני נמצא ש"ס ערוך וגם חבל ראשונים מפרשים להיפך: הנה במס' שמחות פי"ד הובא ג"כ דין דברייתא זאת בזה"ל אין מוציאין אמת המים מן הקברות ולא יעשה שם שביל ולא ירעה בהמתו ולא ילקוט משם עצים ועשבים ואם ליקטן אסור בהנאה ע"כ, הרי ש"ס ערוך שלא הוזכר שם כלל טעם זה דכבוד מתים ובהדיא אומר דאסור בהנאה ותמה אני מאוד על הרא"ש והר"י שלא הביאו כלל לברייתא דמס' שמחות, ובכדי שלא יסתרו שני הברייתות אהדדי מוכרחים אנו לפרש דברייתא דמגילה דמסיים טעם של