זקן אהרן חלק א קיב

ולפ"ז להאו"ז וסייעתו פשוט דמי שצוה שלא לקוברו שאסור להתעסק בקבורתו דאין פורש מדרכי צבור גדול ממנו אכן רוב הפוסקים חולקים על האו"ז וסברי שגם פורש מדרכי צבור מחויבים לקברו, וממה שאמרו בשמחות אין מתעסקין עמו, אין ראיה, דלכל דבר דאמר התם היינו חוץ מקבורה שאין מכינים צורכי קבורה ארון ותכריכים אבל קבורה גופא מיהא בעי וכן פי' הרשב"א, וגם ממקומו הוא מוכרח דהא לשון כזה גופא קאמר התם בשמחות נמי גבי הרוגי ב"ד אע"ג דודאי בעי קבורה, דהא עיקר קבורה מינייהו ילפי' ובע"כ דהאי אין מתעסקין עמו לכל דבר דקאמר, אין קבורה בכלל: וכן הראיה השניה שהביא האו"ז, מירושלמי (פ"א דתרומות) וכ"ה במד"ר פ' ויקרא בההוא טבחא שהאכיל טרפות כו' והיו הכלבים מלקקים את דמו אתו ושאלו לר' חנינא כו' וא"ר חנינא ארפינן דמן דלהון אכלין נמי יש לדחות, לבד שכבר כתבו האחרונים דלא להלכה א"ר חנינא כן כ"א דרך צחות, או שהוראת שעה היה עיין בדבריהם, לענ"ד משטחיות אריכת לשון התשובה מוכח כן דאינו אלא הוראת שעה במקרה הזה דלשון התשובה הוא כן, כתוב ובשר בשדה טרפה כו' לכלב תשליכון אותו הוא גזל את הכלבים כו' ארפינון דמן דלהון אכלין, ואס"ד דכל אדם רשע לא בעי קבורה א"כ למה הוצרך להאריך שמשום שגזל את הכלבים, ומשמע שדוקא בשביל שכלבים לקקו את דמו אבל אם חיות אחרות לקקו לא היו מניחין אותם תיפוק דרשע כזה שאוכל נבילות וטרפות ומאכיל לאחרים לא בעי קבורה, ואפילו אם חיה אחרת אוכלת בשרו נמי, אע"כ דמדינא גם רשע כזה בעי קבורה, ורק משום קידוש שם שמים הגדול שהי' במעשה זאת כי עין בעין ראו כולם את עונשי ד' כי יש אלקים שופטים בארץ לשלם לעושי רשעה כמדתם, הוא גזל את הכלבים לפיכך לקקו הכלבים את דמו ונתקיים בו מה שגזרה ורמזה תוה"ק לכלב תשליכון "אותו" כלו' אותו האוכל גופא שיושלך לבסוף לכלבים, ולכן בכה"ג בתור הוראת שעה התיר לעבור על מצות קבורה בכדי לקדש ש"ש ומשפטי תוה"ק, וממילא לבד שאין ראיה להאו"ז מעובדא זאת, אדרבה מזה גופא מוכח להיפך דמדינא בעי קבורה דאל"ה אפי' כל חיה שאכלה בשרו נמי, ולמה לו הטעם דדלהין אכלי וכמ"ש וז"ב: ועוד י"ל בכוונת הירושלמי דהעובדא הי' שהכלבים לקקו את דמו, אבל מאכילת הבשר לא הוזכר שם ובכן יש לומר דעל בשר האדם לא שאלו כלל לר' חנינא, דפשוט הי' זה גם אצלם שאפי' גוף אדם רשע כזה צריך קבורה ולא שאלו כ"א אם נצרך לאסוף גם הדם לקבור כמו בכל מתי ישראל דמחויב לאסוף גם הדם וכמבואר ביו"ד (סי' שע"ד) וע"ז השיב להם ר' חנינא שכיון שקוברים גופו א"צ תו להחמיר ולקבור גם דמו אחרי שמעיקר הדין אין מחויב בקבורה ע"ז כדאיתא בירושלמי (רפ"ז דנזיר) ואע"ג דקי"ל ביו"ד שם שאם נטמא ראשו ורובו מותר לטמאות גם לאבר הנמצא אח"כ ממת זה, ומשמע שיש מצות קבורה גם כשאין ראשו ורובו כיון דמתחלה הי' ראשו ורובו, מ"מ י"ל דזה דוקא באבר ולא בדם וליחות דדם ומוהל קיל טפי כדמשמע ברש"י ותוס' (נזיר דס"ה), והרי נדחה לפ"ז כל הראיות שהביא האו"ז ונהפוך הוא דממקום שהביא ראיה יש להוכיח כהרשב"א דגם לרשע מחויב לקברו, ועיין עוד בב"ח יו"ד (סי' שס"ב) שכתב נמי דמחויבין בקבורת אדם רשע וכדמוכח מההיא דאין קוברין רשע חמור אצל רשע הקל, דקבורה מיהא בעי, והא דאין מתעסקין עמו לכל דבר ששנינו בשמחות, היינו התעסקות הארון ותכריכים אבל קבורה בעי וכ"ה דעת הרבה פוסקים, ואפילו אם היו מחצה מחייבין בקבורה ומחצה פוטרין הו"ל להחמיר מספיקא כיון דקבורה בעי וספיקא להחמיר, כ"ש דרבו המחייבין והלכה כרבים, ובשגם שמסתבר טעמם הכי נקטינן לכאורה לחייב בקבורה: אבל באמת נ"ל דלא רק שאין חיוב קבורה להרשעים הללו המצווים לשרוף גופם, אלא איסור יש לקוברם בקבורת ישראל, חיוב אין כאן דהא חיוב דקבורה אינו אלא כשראשו ורובו קיים כדאיתא בירושלמי (נזיר פ"ז) ובטושו"ע (יו"ד סי' שס"ד) ואם ראו מתחלה ראשו ורובו מחויב שוב גם לאבר קטן אבל מתחלה צריך להיות ראשו ורובו. וא"כ הכא כיון שגופם נשרף ולא נשאר מאומה מן הגוף אין שום חיוב קבורה, וכ"כ הנו"ב מהדו"ק (חיו"ד סי' פ"ט) שברקב ואפר ליכא מצוות קבורה ולכן בכה"ג כשאין מצות קבורה פשוט דכו"ע מודים להאו"ז שאסור לקוברו לרשע, דלא נחלקו הפוסקים על האו"ז רק משום דאיכא חיוב קבורה אפי' ברשעים, אבל הכא שאין חיוב קבורה כו"ע מודו שאסור לקוברו וכמ"ש לעיל בכוונת הירושלמי דמשום דדמו א"צ קבורה משו"ה לא הניח ר' חנינא לגרש הכלבים וגם בלא"ה איך יעלה על הדעת לחייב בקבורה לרשעים הללו שצוו לשרוף גופם, דהא חיוב קבורה אינו אלא משום כפרה או משום בזיוני כמבואר בסנהדרין ובנ"ד הא לא שייכי כלל טעמים הללו, דלטעם דבזיוני דמת לא חיישי' ברשעים וכדקי"ל בסנהדרין דף (פ"ה) שאין איסור בושת לרשעים, ואפי' אי נימא כמ"ש הרמב"ן דטעם דבזיוני היינו בזיוני דכל ישראל החיים שיתביישו אם רואים מתיהם מוטלין באשפה, נמי אין שייך בכה"ג, דבזיון לא שייך כ"א כשהגוף קיים ולא ניתן לקבורה דבזה יש בזיון לכל החיים אם רואים שגוף אדם מוטל באשפה וכלבים אוכלים ממנו אבל כשכבר נשרף ונעשה לאפר מה בזיון שייך בזה הא אין ניכר כלל אם האפר זה נעשה מעצמות אדם, וטעם דכפרה ודאי דלא שייך כאן כשצוה שלא יקברוהו ולא ניחא לי' דכפרה ובכה"ג א"צ לקוברו וכמ"ש (סנהדרין מ"ו) נ"מ אי אמר לא ניחא לי בכפרה, ועוד דאף אם יקברוהו לא יהי' לו כפרה וכמבואר בכריתות ד"ז שאם אמר שלא תכפר לו חטאתו אינה מכפרת דלא מצינו כפרה בע"כ, ומכל הלין לא אמצא שום חיוב לקבור לרשע כזה, ולהיפך איסור אני מוצא שאסור לקברו בבית הקברות הכלליי המיוחד לכל ישראל, דהא מדינא אין קוברין רשע אצל צדיק ואפי' רשע חמור אצל רשע קל, ושני בתי קברות היו להרוגי ב"ד כמבואר בסנהדרין ומטעם זה הרבה טרחו האחרונים ליישב מנהג שלנו שקוברים לרשעים בביה"ק אחד עם צדיקים וכולם כתבו בטעם ההיתר משום דהחיים יודעים שימותו גם רשעי ישראל ובעיר אין אלא ביה"ק אחד הרי ידעו ומחלו ליקרייהו, וטעם זה לא שייך אלא לרשעים דשכיחא לנו ופריצי בשאר עבירות, אבל כזה שמצוה לשרוף גופו שזה לא שכיחא אפי' אחד בכמה עירות, ואדעת רשע דלא שכיח כזה לא מחלו ליקרייהו ולא ניחא להו למתי ישראל שיוקבר אצלם אפי' בקצה ביה"ק אדם כזה הכופר בתחה"מ ושכר ועונש ומבזה קדשי ישראל, ואפי' אוה"ע אין מניחין לרשעים כאלו לקוברם בביה"ק הכללי, כ"ש אנחנו זרע קדש לא יראה ולא ימצא טמאים כאלו בקרבת צדיקים נוחי נפש ואפילו אם מן הדין הי' חיוב קבורה הו"ל למיגזר שלא לקברו, צא טמא, כלה גרש יגרש ממקומות הקדושים שלנו, כ"ש שמן הדין אין בזה שום חיוב קבורה פשיטא שאין לקברו בביה"ק הכללי בשום חופן: והנה לכאורה אכתי אפשר לצדד לחייב בקבורה את האפר ולא מטעם חיוב קבורה כ"א בכדי שלא יבואו לידי תקלה באפר הזה דהא המת הוא מהנקברין שאפרן אסור בהנאה כדתנן שילהי תמורה, ומצאתי ראיתי