זקן אהרן חלק א קיא

דדרשי' עשייה אסרה תורה וגרמא שרי, וכן גבי מחיקת השם דרשי' הכי, ושבאמת נתקשו המפרשים למצוא מקור לדברי הרמב"ם שאוסר גם במצוה לאחרים לעשות פסל, כ"ש כאן דכתיב בלשון לא יהיה וקרינן לא יהיה דלהדיא אסרה תורה איזה התהוות שהוא כל שבא בגרמתו, ומכל זה נ"ל פשוט דבכל גווני אסור להטיל מום אפי' באמירה דאמירה וגם אפי' אם האמירה היתה שלא דרך צווי כיון דס"ס בגרמתו הביא להתהוות המום, זהו גופא אסרה תורה, והיינו שלא זכרו הראשונים להתיר הטלת מום בבכור ע"י אמירה דאמירה או כשאינו דרך צווי משום דבאמת זה גופא אסרה תורה ואיסורי דאורייתא נינהו: ואין להקשות על דברי ממ"ש הרא"ש בב"מ פ' הפועלים דאין להטיל מום אפי' ע"י נכרי אע"ג דבעלמא שבות דשבות דאמירה לא"י מותר מ"מ הכא אסור משום חומרא דקדשים ע"ש, הרי להדיא שסובר דאי לאו משום חומרא דקדשים הי' אפשר לחלק בין אמירה לאמירה דאמירה וזהו דלא כמ"ש דאמירה דאמירה גופא אסרה תורה, דהתם בבכור בזה"ז מיירי הרא"ש, ובזה"ז דעיקר איסורא דהטלת מום אינו אלא דרבנן וכמ"ש התוס' בכורות (דל"ג) וכן משמע משטחיות לשון הש"ס (ע"ז די"ג) דהטלת מום בקדשים בזה"ז אינו אלא דרבנן, ולכן אי לאו טעמא דחומרא דקדשים היה באמת מותר ע"י א"י כמו כל שארי איסורי דרבנן דמותרין ע"י א"י והוצרך שפיר לטעם דחומרא דקדשים, אבל לפ"ז פיר יש מקום לחלק דדוקא בצווי גמור אסרי ולא בצווי שאינו גמור דכיון דהאיסור אינו אלא דרבנן שייך לחלק ולומר דבאמירה דאמירה והיכי שהאמירה לא היתה דרך צווי להדיא לא החמירו כ"כ בגזירתם, ועיין בחת"ס (חחו"מ סי' ק"ה) שהתיר באמירה דאמירה להטיל מום, כ"ז אומר להלכה ולא למעשה, יבואו גדולים וטובים ממני ויחדשו הוראה זאת להתיר באמירה דאמירה ושלא דרך צווי, ומתשו' חת"ס הנ"ל אין ראיה, דהתם היה בלא"ה כמה צדדים אחרים להיתירא ולרווחא דמלתא צוה לעשות ע"י אמירה דאמירה, אבל לסמוך ע"ז לחוד לא מאיש כמוני תצא הוראה זאת, ובשגם שעיקר דין זה דהיכי שאינו אומר דרך צווי להדיא שרי טפי, אם כי הדבר נפתח בגדולים דשכנה"ג הביא כן בשם רבו מוהרי"ט ובמג"א (סי' ש"ז סק"כ) הביא נמי בשם האגודה דכשבא לידו אגרת חתום בשבת היה נוהג לומר לא"י איני יכול לקרותו כ"ז שאינו פתוח, וגם בכלכלת שבת דין אמירה לעכו"ם סובר נמי דשלא דרך צווי שרי וכן דעת הח"א כלל ס"ב, אבל רבו גם החולקים ע"ז ובעיקרי דינים (חאו"ח סי' י"ד אות ק') הביא בשם מור וקציעה שתמה על שכנה"ג שהביאו בלי ערעור ואמר בעל מור וקציעה שאינו יכול להאמין שתצא כזאת מיד השליט הזה, וכן משמע בשו"ע הרב (סי' ש"ז סעיף ז') דאפי' לרמז לו שלא דרך צווי נמי אסור: ובאמת דלשי' ר"ת (ביצה דכ"ה) גבי א"י שהביא דורון דהאיסור הוא שלא יאמר לו להדיא להביא ע"ש, א"כ גם הכא יש חשש זה דאם נבוא להתיר שלא בדרך צווי חיישי' שמא יאמר לו דרך צווי, ומכל הלין חוששני להצטרף בהיתר כזה, אך בהיות שכגידול בכור יבואו לידי בזיון קדשים דרוב פעמים פוחזים ורקים ימשלו בו, ולכן מי שדעתו רחבה להתיר בכה"ג שאינו אומר דרך צווי, הנני כמעורר שיראו לכה"פ שהבעלים לא יהנו מבשרו אלא יחולק לעניים, דאם שמא לא כהוגן עשה בהטלת המום הלא לא מהני מום זה ואם שחטוהו על מום זה בשרו אסור כמבואר ביו"ד (סי' שי"ג), אבל ע"י עצה זאת ינצל מאיסור זה דלמ"ש דבזה"ז איסור הטלת מום בבכור הוא רק דרבנן, וכיון דמה שאין שוחטין על אותו מום הוא רק מקנסא דרבנן דינו כמבטל איסור דאינו אסור אלא למבטל עצמו אבל לא לאחרים, וכן משמע מרש"י (בכורות דל"ד) במשנה שכתב שם בד"ה הצורם וכו' ובכהן מיירי עכ"ל, כוונתו דר"ל שהוא הבעלים של הבכור אבל אחר שהטיל בו מום ולא נתכוון בכדי להתיר עי"ז להבעלים לא קנסינן לבעלים וכמ"ש ג"כ מהרי"ט אלגאזי הלכות בכורות אות מ"ג ואין להאריך יותר: והנני דז"ש ומברככם בברכת אהרן וואלקין סימן ס ב"ה יום ב' י"ג אלול תרפ"ו פינסק כבוד הרב וכו' מהור"ר שמואל מאיר הכהן האלענדער נ"י מו"ץ בעיר טשערנאוויץ (רומיניא) ע"ד שאלתו באחד שצוה שלא לקוברו כ"א לשרוף גופו לאפר ואחר מיתתו רוצים בני משפחתו לקבור את אפרו בקבר ישראל בביה"ק הכלליי, אם מותר לקברו בבית הקברות, הנה לכאורה מצינו פלוגתא דרבוותא בדין זה ותלוי בפי' הברייתא דמס' שמחות פ"ב, דהכי איתא התם הפורש מדרכי צבור אין מתעסקין עמו לכל דבר, ומינה למד האו"ז (ח"ב סי' תכ"ב) הובא בהג"א פ' גיד הנשה דאסור להתעסק בקבורת אדם שידוע שהוא רשע ולא עשה תשובה, וכ"כ להדיא בדרישה (יו"ד סי' שמ"א) משום דאיהו מפרש לשון אין מתעסקין דקאמר בברייתא, משמע אפי' קבורה, וכן כתב החת"ס (יו"ד סי' שמ"א) דלשון אין מתעסקין אפשר לפרש כן, ואע"ג שאח"כ הוכיח החת"ס דמחויב לקבר אפי' לרשע מההיא דסנהדרין (דמ"ז) דקאמר התם לגבי טומאת כהן יכול פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו מי שעושה מעשה עמיו, והשתא אי ס"ד דלא בעי קבורה א"כ ל"ל קרא לכהן שאינו רשאי להיטמא לאבותיו שפירשו מדרכי צבור, הא אין כהן מטמא אלא לצורך קבורה ואי אמרת דפורשים מדרכי צבור לא בעי קבורה, קרא למה לי שאינו רשאי להיטמא להם, וכה"ג הקשה המג"א (סי' תק"ב) על הגמ' דס"ל אין מצוה לקבר נפלים, דא"כ ל"ל קרא דכהן אינו מטמא לנפלים תיפוק לי' שאינו מטמא אלא לצורך קבורה, וה"נ דכוותה, אע"כ דמחויב לקבר גם למי שפירשו מדרכי צבור ע"ש: אכן יש לדחות ראיה זאת די"ל דקרא הא גופא אתא לאשמעינן דהפורש מדרכי צבור א"צ קבורה, ועל המג"א גופא השיגו האחרונים וכתבו דקרא הא גופא אתי לאשמעי' דנפל א"צ קבורה, אפ"ה לגבי פורש מדרכי צבור יודה דקרא אשמעי' דפורש מדרכי צבור א"צ קבורה, דטעמא רבה יש לחלק ביניהם דהתם לגבי נפלים אי"א לפרש דקרא אתי לאשמעי' הא גופא דנפלים א"צ קבורה, דלא נצרף כלל קרא ע"ז דמסברא נמי ידעי' לה כיון דטעם קבורה הוא או משום כפרה או משום בזיוני כמבואר בסנהדרין (דמ"ו) ושני טעמים הללו לא שייכי בנפלים, כפרה לא שייך כיון שאינם בני חטא ועונשים, וטעם דבזיוני נמי לא שייך דקטן לאו בר בושת הוא כדאיתא (ב"ק פ"ו) וכיון דמחיים לית להו בושת הוה"ד לאחר מיתה, וא"כ שפיר יליף המג"א מדאיצטריך קרא שלא יטמא מכלל דצריכין קבורה, והטעם הוא משום בזיוני, ולאו בזיוני דנפל אלא בזיוני דכל ישראל דלכל ישראל יש בזיוני כשמתיהם מוטלים באשפה. אבל לגבי פירש מדרכי צבור שפיר י"ל דקרא הא גופא אשמעי' שא"צ קבורה,