זקן אהרן חלק א קי

מהאי הקונה, וא"כ אין במעשה השליח ב"ד שפדה החמץ כלום דמצי בעל הפרה לומר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי, ג"ז אינו דכל החמץ שנמסר להרב עפ"י ההרשאה נמסר רק ע"ד הרב שרשאי לעשות בו כמו שירצה בין לתיקון בין לעיוות כמוזכר להדיא בכתב ההרשאה שלא יהא יכול לומר לתקוני שדרנוך ולכן אם הרב מצא לנחוץ לעשות כזה ולפדות החמץ אין שום אחד יכיל לערער, קצש"ד לדעתי פשוט דמעשה המכירה של החמץ נתבטל ע"י השמש ב"ד כדין, ומעתה הפרה היא של ישראל שקנה אותה ע"י קנין כסף וחצר כנ"ל, ואחרי שלא נמכרה שוב לענין בכורה, חייבת בבכורה, ותמה אני על כת"ר שרצה להעלות פילא בקופא דמחטא להפקיע מבכורה שהוא איסור כרת, וכי קושיא ופירוקא לאיסור כרת, ובענין כזה רק דברים ממשיים יתנו עדיהן: והנני ידידו הדו"ש המברכו בברכת אהרן וואלקין סימן נט ב"ה יום ב' כ"ד אב תר"צ פינסק כבוד הרב וכו' שליט"א מה שרציתם לצדד בספק בכור שיהא רשאי לומר לא"י שלא בדרך צווי כ"א שיספר לפניו שבכור זה אסור לאכלו עד שיהי' בו מום ושאסור זה לעשות לישראל ועי"ז יבוא הא"י להטיל בו מום וכמ"ש הכנה"ג ומוהרי"ט (או"ח סי' ש"ז) שמותר לומר לא"י הנר אינו דולק יפה או איני יכול לקרות לאור הנר שיש בו פחם ואין בזה משום אמירה לעכו"ם כיון שאינו אומר לו בלשון ציוי, ואע"ג דגבי הטלת מום גם גרמא אסור מה"ת וא"כ יהיה אסור באמירה דכה"ג מטעם גרמא ואין ללמוד זה מאיסור שבת דגרמא שרי התם וכדדרשי' בשבת דק"כ לא תעשה עשייה אסור הא גרמא שרי, אבל הלא כתב בתשובת בית אפרים דגרמא ואמירה לא"י תרי מילי נינהו ואמירה לא"י לאו משום לתא דגרמא אסור כ"א משום שבות כמו בכל האיסורים, ובכן באמירה כזאת שאינה דרך צווי להדיא אין משום. מה לאסור דמצד גרמא אין לאסור דגרמא לא הוי כ"א כשעושה איזה מעשה בידים הגורמת שיפול בו מום ואמירה לא הוי מעשה, ומצד שבות דאמירה לא"י נמי אין לאסור בכה"ג שלא בא דרך צווי להדיא, זה תכן דבריכם: אמנם אנכי לא כן עמדי וקשה מאוד להסכים לזה, דהיסוד שבניתם על הב"א שמחלק דגרמא ואמירה לא"י תרי מילי נינהו ובאמירה לא"י אין לחייבו מטעם גרמא, מצד הסברא לכאורה יפה אמר ומטעם שכתב דגרמא לא הוי כ"א כשעושה איזה מעשה בידים, ואין להשיב ע"ז ממוחל חובו או אנסוהו להראות ממון דהוי גרמא אע"ג שאינו עושה מעשה, ועיין לרמב"ן ז"ל בקונטרס לדינא דגרמי שמחלק בין גרמא שנעשה ע"י מעשה דהתם אין חילוק איך נעשה ההיזק באונס או ברצון, אבל גורם שאין בו מעשה אז יש חילוק בין אונס לרצון, הרי דברצון חייב אפי' בגרמא כשלא עשה מעשה, דיש לחלק דהתם הוא עצמו עושה ההיזק ע"י דיבור וי"ל דעקימת שפתיו חשוב מעשה, משא"כ באומר לאחר שיעשה אינו חשוב גרמא, ומצד הסברא נ"ל עוד מטעם אחר דבאומר לאחר לעשות שאין לחייבו ע"ז מטעם גרמא, כי בדבר שבן דעת עושה לרצונו פשוט דלא שייך על המשלח גרמא, ואם כי מצד הסברא יש לקיים דברי הב"א אם מטעמא דידי' או דידי, אבל מדברי הרמב"ם יש להוכיח דלא כוותי' דהימן (מצוה כ"ז) גבי ל"ת דלא תעשה פסל הביא ע"ש הרמב"ם וז"ל ואין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשות שנאמר לא תעשה פסל והמצוה לעשותה הוא הגורם לעשייה עכ"ל הרי להדיא דאמירה לאחר הוא דמיקרי גורם לעשייה וחייב ע"ז משום גורם: ואולי י"ל דמיירי דוקא כשמצוה לחש"ו לעשותה וחש"ו דלאו בני דעה נינהו לעשות לרצונם ודעתם, ודאי דמשלח הוי גרמא וכמ"ש המנ"ח מצוה רפ"ז דאם אומר לחש"ו מחייב מטעם גרמא, ובזה הי' ניחא מה שהקשה החינוך שם על הרמב"ם שמחייב במצוה ע"י אחר לעשות פסל והא מצוה משלח הוא וקי"ל משלח פטור דאין שליח לד"ע, ואי נימא דמיירי במצוה לחש"ו ניחא, דנהי דלאו בני שליחות נינהו ואין לחייבו מטעם משלח אפ"ה יש לחייבו למשלח מטעם גרמא, אבל זה דוחק דאי נימא כן הו"ל לפרש דמיירי במצוה לחש"ו דוקא ומדסתם ולא חילק מכלל דבכל גוונא מיירי ואפי' במצוה לבן דעת נמי ואפ"ה קרי לי' גרמא, הרי דלא כב"א ועיין בשו"ת בשמים ראש סי' של"ד) בדין אילן מאכל דאין לעקרו אפי' ע"י עכו"ם דבכ"מ דגורם אסור אפשר דע"י א"י לא גרע מגורם ע"ש הרי שחולק נמי על הב"א, ואמנם אפי' נימא כהב"א ואמירה לא"י אין לחייבו משום לתא דגרמא אלא מצד שבות דאמירה לא"י, אפ"ה נ"ל דלגבי הטלת מום חייב באמירה לא"י מטעם גרמא, ואין חילוק בין אם האמירה היתה דרך צווי להדיא או לא היתה דרך צווי, וגם בין אמירה לאמירה דאמירה ולא דמי לשאר איסורים דמחלקי' בזה, דהתם האיסור הוא רק עליו ועשייתו אסרה תורה שאסור לעשות זה בעצמו, ואמירה לא"י אינו אלא שבות דרבנן בעלמא, ולכן שפיר אמרי' דדוקא באמירה וגם היכי שהיתה דרך צווי להדיא משא"כ באמירה דאמירה או שהאמירה לא היתה דרך צווי לא אסרו, אבל גבי הטלת מום בבכור דלא כתבה התורה לא תעשה בו מום דהוי משמע עשייה בידיו דוקא, אלא כל מום לא יהיה בו כתבה תורה, וקרינן לא יהיה וכמ"ש רש"י בבכורות (דל"ג) ובשמ"ק שם, א"כ אמירה ואמירה דאמירה גופא אסרה תורה, דהאיסור הוא שלא יגרום למוס, ע"י איזה התהוות בין בידו בין בדיבורו ובין איזה התהוות שהוא, א"כ מה שייך לחלק בזה באיזה אופן היתה האמירה כיון דזה גופא אסרה תורה, והאמירה וגם אמירה דאמירה וגם שלא דרך צווי יהיה בזה איסור מה"ת, בזה ניחא מה שחייב בהטלת מום בבכור גם על גרמא אע"ג שלא מצינו בשום מקום שיחויב על גרמא, ולמ"ש ניחא דהכא שאני דגרמא גופא אסרה תורה, וכיו"ב כתבו התוס' בסנהדרין גבי מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני מאי הו"ל לטעון דברי הרב ודברי התלמיד כו' ומקשים התוס' א"כ כל מסית יטעון כן ויפטור ותי' דמסית נצטוה שלא יסית ואינו דומה לנחש הקדמוני שלא נצטוה ע"ז, ועיין במנ"ח (מצוה כ"ז) שכתב דהא דמחייב הרמב"ם במצוה לאחר לעשות פסל אין חילוק בין מצוה לישראל דהוי בר שליחות או לעכו"ם דלאו בר שליחות כלל דהוי נמי מטעם כעין זה דלא שייך לחלק בשליחות רק אם העבירה עליו וצריך לבוא בעושה ע"י אחר מטעם שליחות אז באותן דלאו בני שליחות או לדבר עבירה לא אמרינן שלוחו כמותו, אבל במה דאסרה התורה לעשות ע"י אחרים כיון דהוא בגרמתו א"כ לא באנו עליו מטעם שלוחו כמותו רק דהא גופא אסרה תורה ע"ש, וה"נ דכוותה כיון דהתורה אסרה ע"י איזה התהוות וסבה שהוא א"כ לא באנו עליו מטעם אמירה שבות אלא דאמירה גופא אסרה תורה, והדברים ק"ו השתא גבי עשיית פסל דהאיסור נכתב בלשון עשייה, לא תעשה פסל, ובכ"מ דכתיב כלשון זה דרשי' עשייה דוקא אסרה תורה ולא גרמא וכמו בשבת