זקן אהרן חלק א קט

ולא הרועה המשכיר לקנות הפרה ע"י חצר כזה שכבר עמדה שם מקודם. אכן אי נימא ככת"ר דהפרה נעשית הפקר הוה א"ש, דנראה פשוט שבהפקר מהני אפי' חצר כה"ג נמי, דבאמת צריך להבין הטעם בסברת הש"ך דמאיזה סברא נאמר שבכה"ג לא יועיל החצר, וי"ל דהיינו משום דבכל קנין בעינן שני פעולות, להוציא מרשות המקנה וגם להביאו לרשות הקונה ושני פעולות הללו צריך לעשותן לשם קנין, ובשלמא אם מקודם קנה החצר ואח"כ הכניס את המטלטלין לרשותו, הרי בהכנסת המטלטלים לרשותו עושה שני הפעולות כאחת, דלקיחתן שלוקחן ממקום שהונחו שם הוציא מרשות המקנה, ובהכנסתן לחצירו הביאן לרשותו, אבל אם המטלטלין היו מונחים בחצר מקודם. א"כ נהי דעכשיו מונחים ברשות הקונה כיון דהוא קנה החצר אבל מי הוציאן מרשותו של מקנה אחרי שמונחים עתה כמו שהי' מונחים מקודם, ולא נעשה בהן שום פעולה לצורך הוצאתן מרשות בעלים ולהכי לא קנה, זהו הנ"ל בטעם הש"ך: ולפ"ז לא יהיה דינו של הש"ך כ"א במטלטלין שיש להם בעלים והקונה צריך להוציאן מרשות בעלים, אבל בדבר הפקר שא"צ כ"א להכניסן לרשותו מהני אפי' כאשר מונחים גם מקודם בחצר הזה כיון דעכשיו הם ברשות הקונה, ובזה מיושב מה שהרעישו האחרונים על הש"ך מסוגיא דר"ג וזקנים דר"ג הקנה בתורת חצר אע"ג דחצרו ומתנתו באים כאחת, ולמ"ש ניחא דכיון דר"ג לא הי' לו במעשר כ"א טובת הנאה וסוגיא דהתם קיימא דטוה"נ אינה ממון וא"כ אין בזה שום חזקת ממון לבעלים והוי כהפקר וכמ"ש רש"י בב"מ שם, וא"כ הוצאה מרשות בעלים אין שם וא"צ כ"א להכניסן לרשות הקונה ולכן מהני אפילו בכה"ג: אמנם כת"ר תיקן בזה את דבריי, אבל לעצמו לא תיקן כלום דאפי' נימא כדבריו דעכו"ם אסתלק בקבלת המעות ונעשה הדבר כהפקר, האם נימא שהוא מופקר לכל וכל הקודם יוכל לזכות, זה לא יוכל להעלות על הדעת, דהא לא נסתלק אלא לגבי ישראל הקונה וכשיבוא ישראל זה לקנות יהיה כזוכה מן ההפקר, ולדעתא דההוא גברא אפקרא ולא אדעתא דכו"ע, וכעין זה כתב החת"ס (חיו"ד סי' שי"ד) לגבי הפקר ב"ד ע"ש, וכיון שכן הרועה ודאי דלא מצי לזכות מן ההפקר כיון דלא הופקר לגבי', אכן ישראל הקונה ודאי דקנה שפיר ע"י חצירו של הרועה הנשכר לו, ובכן כת"ר נלכד בעצמו במצודה אשר הכין לו דבסברא שהעלה דהפרה נעשית הפקר נתבטל כל הטענה שלו שטען דהישראל לא יוכל לקנות ע"י החצר דכיון דהפרה נעשית הפקר ובדבר הפקר הא בעינן חצר. משתמר ולגבי ישראל לא הוי משתמר, ולמ"ש זה אינו, דהא תינח אם הפרה היתה נעשית הפקר לכל, וכל מי שירצה יוכל לזכות בה הי' מקום לומר כדבריו, אכן למ"ש דלא נעשית הפקר אלא לגבי ישראל זה, אבל שום אדם זולתו לא מצי לזכות, וכיון שבטוח הוא שאיש אחר זולתו לא יוכל לזכות, אכתי הוי כנכסי בעלים דלא בעינן בו חצר המשתמר וכסברת השמ"ק, אכן לדידי תיקן בסברתו זאת דנעשית הפקר דכיון דנעשית הפקר וא"צ להוציא מרשות המקנה כ"א להכניסו לרשותו ובכה"ג מהני אפי' בחצר כזה שהפרה עמדה בו מכבר וכנ"ל וז"ב בעזה"י, דדבר פשוט הוא דישראל זה קונה הפרה ע"י החצר של הרועה השכורה לו ואכתי הוה בהמתו של ישראל שחייבת בבכורה: ד) מה שדייק כ"ת מנוסח לשון שטר מכירת חמץ הנהוג בעירו שעל כל שארי החמץ הוגבל הזמן להא"י עד אסרו חג, ואילו על בהמות וסוסים דייקו לכתוב "עד שיתבעו המוכרים" ומכלל דדייקו הכי בסוסים בשביל מלאכת שבת ובפרות בשביל בכורה, שיהיו נחשבים של א"י הקונה עד שיתבעו המוכרים וממילא יהיו רשאים לעבוד עם הסוסים בשבת, וגם הפרות יופטרו מבכורה כדין בהמות א"י, ע"ז אמינא למר כי אם באמת כתוב כן בשטר המכירה, אז חושש אני לא רק לבהמות וסוסים אלא לכל החמץ שלהם שלא יהיה זה חמץ שעבר עליו הפסח, דהא כבר כתבו האחרונים דכל העושה סחורה או משתמש לעצמו באותו חמץ שנמכר לעכו"ם בער"פ מכירתו בטילה מעיקרא דעי"ז שמשתמש שוב עם החמץ הנמכר כאדם הבושה בתוך שלו, הרי מבטל הרשאתו שנתן להרב כאילו לא היתה ועיין בתשובת מהר"ם שי"ק סי' ר"ה, שע"י שיסחרו ומשתמשין בהחמץ שנמכר תתבטל המכירה, ובשד"ח מערכת חו"מ פי' ל"ט אות ל"ה הביא עובדא באחד שעשה סחורה בחמץ הנמכר, ואסר לכל החמץ לאחר פסח ע"ש והא תינח בשטרי מכירה דידן שהחמץ נמכר רק עד מיד לאח"פ, ובכל ימי הפסח לא יומכר שום חמץ מהחמץ הנמכר, הרי המכירה קיימת, אכן לנוסח של עדתו דהפרות והסוסים נמכרו עד זמן שיתבעו המוכרים, א"כ לא יהיו הישראלים רשאים למכור שום סוס או פרה, וגם לעבוד בסוסים וליקח החלב מהפרות לא היו רשאים בלי תנאי מפורש ע"ז שרשאים ליקח החלב ולהשתמש עם הסוסים, וכ"ש למכור איזה פרה וסוס, דאיך אפשר למכור פרה של אחרים, ואחרי שבודאי עולם כמנהגו נוהג גם בעירו, זה מוכר סוס וזה פרה קודם שתבעו מהא"י הקונה וא"כ נתבטל כל המכירת חמץ שלהם למפרע, ודינו כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, ואם באמת לכך נתכוונו מתקני השטר של עדתו שהמכירה לא תתבטל עד שיתבעו המוכרים, היה להם לבאר להדיא בשטר מכירה שהרשות בידי המוכרים להשתמש בבהמות וכלים, וכן לבאר שהרשות ביד הישראל למכור או להשכיר הסוסים והבהמות לאחרים כל זמן שהא"י הקונה לא ישלם את המגיע ממנו ומה שיקבל בעדם יהא הכל ע"ח המגיע מהא"י בעד החמץ, אבל אם לא כתוב כן קלקלו הרבה לעשות כל החמץ כחמץ של ישראל שעעה"פ, ולא תיקנו כלום לענין היתר עבודה בשבת ופטור בכורה כיון דהמכירה נתבטלה מעיקרה ומעולם לא היתה בהמה של נכרי, ולכן כל זמן שלא ישלח לי כ"ת נוסח שטר המכירה בשלימותו לא אוכל לסמוך עליו כלל ולפטור מבכורה ע"י טעם זה וכמ"ש דקלקלו ודאי ותיקונו לאו כלום, אם לא כשאמצא בו מפורש כל התנאים האמורים אז אשוב לעיין: וגדולה מזה אני אומר דאפי' לנוסח של עדתו נמי לא אראה שום עצה בנ"ד לפטור מבכורה, דאם באמת כוונת מתקני השטר היה שלא יהא רשות לשום אדם אחר לפדות החמץ מן הנכרי זולת הבעלים המוכרים בעצמם א"כ היה להם לכתוב כן שכל זמן שלא יבאו הבעלים בעצמן יהיה המכירה קיימת, אכן לנוסח שהעתיק כת"ר היינו שזמן הפרעון של שאר החמץ הוגבל עד אסח"פ ובבהמות וסוסים עד שיתבעו הבעלים המוכרים, הכוונה אחרת, דבבהמות וסוסים האריכו לו זמן הפרעון יותר ואם כן יש הרשות להא"י לעכב עד שיתבעו הבעלים, אבל כשירצה העכו"ם הקונה לשלם ולגמור העסק קודם מי לא רשאי, אטו אם ניתן לאחד זמ"פ גדול מי לא רשאי זה לגמור העסק קודם, אתמהה ואם באמת כוונת המתקנים הי' כדברי כת"ר לא היה לכתוב בתור הגבלת זמן, אלא היו צריכים לכתוב שאין רשות להעכו"ם לגמור העסק ולשלם בעד החמץ או לחזור מן המכירה כל זמן שלא יתבעו הבעלים, אבל לפי נוסח שהעתיק כת"ר, פשוט שהא"י יכול לשלם גם קודם ולבטל המכירה, וא"כ גם היתר זה אינו: ה) מ"ש כת"ר כיון דהשתא שהבהמה ילדה בכור איגלאי מלתא דהוי חוב לפני בעל הפרה שיופדה פרתו