זקן אהרן חלק א קח

שדהו משום דבלא"ה הוי משומר כסברת השמ"ק, בזה שפיר אמרינן דאין לחלק בזה, דנהי דמאנשים אחרים הוי משומר עי"ז כיון שבלא דעת מקנה לא יוכל לזכות, מ"מ כיון שיחסר שמירת בעל החצר אכתי אין משומר מיקרי כיון שיוכל מעצמו לבוא לידי כליון, אבל כשאנו דנין לענין רץ ומגיען דהתם מיירי שבעל החצר בצדו עומד וסמיכת בעל החצר יש כאן אלא דיחסר לנו שמירת החצר עצמו, אבל מעצמו לא יבוא לידי כליון דהא מיירי שאין מגיען בשדהו אבל חוץ לשדהו יגיען וא"כ יכול לשומרן שלא יבוא מעצמו לידי כליון, ורק עיקר החשש הוא שאנשים אחרים יטלוהו אחר שיצא מחצירו, וכיון שלא יחסר בפה רק השמירה מאנשים אחרים ולענין זה שייך שפיר לחלק ולומר דבמתנה כיון שבלא דעת המקנה אסור לשום אדם ליטלם הרי משומר גם מאחרים ומהני אפי' כשאין מגיען, וצדקו מאוד חילוק פסק הרי"ף ורמב"ם עפ"י סברא נכונה: והרי בררנו בזה דע"כ לא סברי הרי"ף ורמב"ם דגם בדעת אחרת בעינן שיהא החצר משתמר, היינו כשהחצר הוי פרוץ לגמרי ואינו משחמר כלל דבזה י"ל שפיר מה מועיל שדעת אחרת הוא ושום אדם אחר לא יכול לזכות בפרה הזאת, מ"מ אכתי הפרה תברח מעצמה או תגנב ואכתי אינו משתמר שלא יבוא לידי הפסד מעצמו, משא"כ כשהחצר מעצמו משומר הוא באופן שהבהמה לא תוכל לברוח, וכמו בנ"ד שהפרה עומדת בחצר הרועה שמשמרה ומאכילה ומפקח עליה, ורק שמעורבת היא עם פרות של הרועה גופא וא"כ אינו משומר הוא רק לגבי הרועה ובכה"ג מהני שפיר מה שדעת אחרת מקנה שעי"ז לא יוכל גם הרועה לזכות בה, דהא תינח במציאה ודבר הפקר, גם מה שמעורבת עם בהמות בעל החצר מיקרי אינו משתמר, דהא אינו משומר מהרועה גופא שיוכל לזכות בה, אבל בדעת אחרת מקנה הוי משומר מכל הצדדים, דמעצמו לא יוכל לבוא לידי כליון דהא החצר השומר הוא ואי"א שתברח משם וגם הרועה משמרה ומאכילה, והרועה נמי לא יוכל לזכות דבלא דעת המקנה לא יוכל לזכות, ונמצא דבנ"ד שפיר קונה הפרה מהא"י על ידי חצר השכורה לו מהרועה וז"ב: ועוד נלע"ד דאפי' אי נימא דגם בכה"ג שמעורב מיקרי נמי אינו משתמר לשיטת הרמב"ם ובלא עומד בצדו לא קנה, אפ"ה בנ"ד שהרועה הוא שומר של בעה"ב ומקבל שכר על שמירח הפרה, הוי שומר זה תחת הבעלים גם לענין דין זה דעומד בצד שדהו, ומה שהרועה שהוא שומר של בעה"ב עומד בצד החצר, דומה כאילו בעה"ב עצמו עומד בצדו, דכיון ששכרו לשמירה הוי שומר נמי לשמור החצר והוי כאילו בעל החצר מעמיד שליח תחתיו בצד שדהו, והן אמנם דדין זה גופא אם מועיל שיעמיד שליח תחתיו לכאורה נראה שאין זה פשוט כ"כ דיועיל, והי' נראה שזה תלוי בטעם דמהני עומד בצד שדהו, דלשי' רש"י (ב"מ די"א) דלהכי מהני עומד בצד שדהו משום דאז הוי משתמר, פשוט דהוה"ד אם עומד שליח תחתיו לשמור נמי מהני כיון דס"ס החצר משומר לדעתו, אכן התו"ח דחה פרש"י דא"כ שדה גדולה כמה מילין דלא הוי משומר אפי' כשעומד מאי איכא למימר, אלא טעמא דכשעומד בצד שדהו אז אלים קניית השדה טפי דכשעומד שם הוי כידו וכגופו ע"ש, ולטעם זה י"ל דלא מהני שליח שעומד בצדו דבשליח לא שייך לומר דשדה הוי כגופו כיון דעצם השדה לא הקנה לשליח, וגם מן הש"ס הי' נראה לכאורה להוכיח דשליח לא מהני, דבב"מ שם מביא ראיה דבעינן עומד בצ"ש מפועלים דבעיר אפי' זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה ולא קניא לי' חצירו כיון דליתא גבי' ואע"ג דהפועלים שהם שליחיו עומדים בשדה ואפ"ה לא מהני שיקנה עי"ז, ואי"ל דהפועל לא יוכל לזכות עבור בעה"ב מטעם דהוי חב לאחרינא, לעניים, דהא הפועל אינו הזוכה, החצר הוא הזוכה והפועל עושה רק החצר למשומר, אכן באמת יש לדחות ראיה זאת עפמ"ש הר"ן שם דכיון דהטעם דעומד בצ"ש דמהני משום שבזה הוי משתמר ולהכי בעינן שהעומד בצדו יהיה יודע מן המציאה ואם אינו יודע לא הוי משתמר אפי' כשעומד בצדו ע"ש: והנה התם בע"כ מיירי שרק הבעה"ב זכור אבל הפועלים שכחוהו דאי גם הפועלים זוכרים בלא"ה לא שייך התם זכיית החצר כיון דאפי' הוא שלו רחמנא אפקרי' וחייבי' ליתן משלו, ואי נימא שבזה יועיל חצירו אם כן בטלת דין שכחה דכל אחד יאמר שיזכה לו שדהו, אע"כ דמיירי כמ"ש התוס' דזכור היה בשעה שהשכחה מתחלת, היינו בשעת שכחת פועלים וכיון שנכנס לכלל שכחה הרי כאילו יצא מרשותו, ועניים לא זכו לפי שעדיין לא נגמר השכחה עד שישכח בעה"ב, ולפיכך יכול החצר לזכות לו כזוכה מן ההפקר, וכיון שכן דבע"כ שהפועלים שכחוהו א"כ לא מהני מה שפועלים עומדים בצדה כיון שאינם יודעים מן העומר ואכתי אין משתמר, אלא דאכתי קשה קושית הר"ן דא"כ בשדה שכוח מעיקרו היכי משכחת לה, שכיון שקדמה שכחת בעה"ב לשכחת פועלים ומשישכח בעל הבית התחילה השכחה ולא נגמרה עד שישכחוהו פועלים וביני ביני זכתה לו שדהו, ובזה לא שייך סברת הר"ן כיון דבעה"ב אינו יודע לא הוי משתמר, דמ"מ ליהוי משתמר ע"י הפועלים שהם שלוחיו דהא הם זוכרים את העומר, ובע"כ דלא מהני העמידה ע"י שליח, אבל באמת גם מזה אין ראיה דהא בלשון הברייתא בעה"ב אומר עומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה, מלשון זה משמע דבעינן דוקא שבעה"ב יאמר בפירוש שירצה שלא יהא שכחה ואי לא גילה דעתו בזה לא קני, ואפשר גם לתת טעם לזה כמו שהארכתי בחבורי לחו"מ, ולהכי בשכוח מעיקרו שלא אמר בעה"ב כלום לא קניא לי' חצירו, דנהי דהוי משתמר שפיר ע"י הפועלים מ"מ בלא גילוי דעת לא יוכל לזכות, והנה בתוס' (גיטין דע"ט) בד"ה פנימית כתבו להדיא דלהכי קונה המשכיר בזבל אע"ג דבעצמו אינו עומד בצד חצירו משום דהשוכר הוי שלוחו ע"ש הרי להדיא שגם שליח מהני, וא"כ אחרי שמהש"ס אין ראיה להיפך, והתוס' כתבו להדיא דמהני, וגם לשיטת רש"י ור"ן ודאי דמהני וכמ"ש לעיל, ודאי דהכי נקטינן דגם שליח מהני ולא גרע אפוא הרועה השומר משליח דעלמא, וכיון שיש כאן עומד בצד שדהו מהני אפי' בחצר שאינה משתמרת נמי, ומכל הלין נראה ודאי שהישראל קונה ע"י חצר הרועה הנשכר לו ודו"ק: ג) כת"ר כותב דהישראל ודאי לא קנה הפרה ע"י חצר משום דאינו משתמר לגבי' שמעורב עם בהמותיו של רועה אלא שהרועה עצמו קונה אותה דא"י שקנה החמץ כיון דקיבל זוזי כבר אסתלק והישראל לא קנה במעות וא"כ הוי נכסי הפקר ובהפקר בעי חצר המשתמר ולכן הישראל לא קנה ע"י חצירו השכורה מהרועה, ורק הרועה גופי' קנה לפרה זו שנעשית הפקר וקונה אותה ע"י חצירו דלגבי' הוי משתמר והנה במ"ש דהישראל אין קונה בחצר משום דלדידי' הוי אינו משתמר, כבר דחיתי דבריו והעליתי דודאי שישראל קונה, אכן במה שהעלה דהפרה נעשית כהפקר לכאורה תקן הרבה במה שקשה לי איך אפשר כאן לקנות הפרה ע"י חצר והא ידוע מ"ש (חו"מ סי' קצ"ח וסי' ר"ב) דאין חצירו קונה כ"א היכי שמכבר היתה חצירו ואח"כ הכניס המטלטלין לחצר אבל אם המטלטלים מונחים מקודם וקניית החצר והמטלטלים באים כאחת לא קנה ע"ש, ולפ"ז בנ"ד שהפרה עמדה בחצר זה עוד מקודם הפסח א"כ לא יוכלו שניהם לא הישראל השוכר