זקן אהרן חלק א קז

שקחי חזרה מהא"י ע"י כל הקנינים כ"א ע"י כסף, הוי כאילו פי' בהדיא בשעת המכירה שהחזרה יהי' בכסף לחוד והיכא דפריש בכסף קונה לכו"ע: ב) אפי' אי נימא דגם ישראל מא"י אינו קונה בכסף, וגם לס"ס לא מצרפינן זה, מ"מ בקנין חזרה מהא"י נראה דא"צ כלל לקנין זה, דהא לפי הנהוג גבן בכל שטרי המכירות שכל המקומות שמונח בהם החמץ והפרות אין מוכרין מעיקרן להא"י מחשש שלא יתחייבו במזוזה כשקונין חזרה מהא"י וכמבואר באחרונים, אלא משכירים המקומות להא"י על משך תשעה ימים מער"פ עד אס"ח פסח וא"כ החצרות גופייהו אין צורך שוב לקנותם מהא"י חזרה, דכיון שאחר הפסח כלה זמן השכירות, ממילא הוי תו של ישראל גם בלא שום קנין, וכיון שהחצרות ומקומות החמץ הוי של ישראל, ממילא יוכל הישראל לקנות את כל המטלטלים שקונה עכשיו חזרה מהא"י ע"י קנין חצר, וכיון דהא"י המוכר יודע דכל המטלטלים והפרות עומדין ברשותן של הלוקחים א"כ מיד שנתרצה למכור נקנו המטלטלים להלוקחים, וגם לך וקני א"צ שיאמר בחצר של לוקח כדמוכח בש"ס (ב"ב דפ"ו) דא"ל זיל קני אבל ברשות לוקח א"צ לומר וכמ"ש הרשב"ם שם דקנה מיד ולמה לו תו לקנינים אחרים, דהא קנין חצר סגי לכל המטלטלים, ובאמת שגם במכירה שמכר הישראל להא"י בער"פ אין צורך כ"כ בקנינים אחרים, דשפיר יוכל הא"י לקנות ע"י חצר הנשכר לו, ואלא שהחמירו לעשות גם קנינים אחרים בכדי לצאת הדעות שסוברים שאין א"י קונה בחצר ועוד חששות כמבואר בפוסקים, אבל לאחר פסח כשישראל קונה מהא"י למה לא יקנה בחצר, ואלא שלכאורה אפשר לדחות דנהי דכל המטלטלים העומדים ברשות הלוקחים גופייהו והא"י המוכר יודע מזה קונה ודאי ע"י חצר, אבל בנ"ד שהפרה המבכרת לא עמדה ברשות הישראל גופי' כ"א ברשות הרועה, שמזה אפשר דלא ידע המוכר הא"י ובכה"ג שמונח בחצר אחר לא קנה החצר כ"א בידיעת המקנה וכמ"ש הב"י (סי' ר') בשם הרמב"ן וכ"פ הרמ"א שם: אבל בבמת זה אינו דמ"ש הב"י בשם הרמב"ן היינו כשעומד בחצר אחר איש זר לגמרי ולא עלה ע"ד המקנה שבעל החצר יתרצה ליתן לזה מקים לצורך הקנין, ומפני שבכל קנין בעינן דעת המקנה ולכן כל זמן שהמקנה לא ידע מזה שהחצר ראוי לקנין לא יוכל לקנות על ידו, משא"כ בנ"ד שחצר הרועה שכור לישראל הלוקח, לא מקרי זה כלל חצר של אחר אלא חצר של לוקח גופא הוא דמקרי דמה לי אם הוא שלו ממש או רק שכור כיון דגם חצר השכור מועיל לקנין, ובחצר של לוקח הא לא בעינן שידע המוכר וכמ"ש, וגם זה לא יקשה דכיון שבודאי לא הקצה הרועה חדר מיוחד לפני פרתו של ישראל אלא העמידה ברפת שעומדים שם גם פרות שלו גופא, וא"כ הוי זה חצר המשותף שאינו קונה די"ל דהכא אינו משותף כולו אלא מקום שפרתו של ישראל עומדת משכירו לחלוטין, ושאר הרפת נשאר להרועה להשתמש בו, והרי מפורש בב"ב ובשו"ע שם דסגי כששוכר את מקום דבר הנמכר וא"צ שישכור כל החדר ההוא: אלא דאכתי יש מקום לדון לכאורה דלא תסגי קנין חצר מטעם אחר, דכיון דאין הפסק מחיצה בין פרותיו של הרועה לפרת ישראל השוכר וכל הפרות עומדות מעורבות בחצר אחת א"כ הוי זה חצר שאינו משתמר וכמ"ש הרמ"א (חו"מ סי' ר') דבמקום שהמטלטלים מעורבים עם המטלטלין של המשכיר הוי חצר שאין משתמר והא תינח לשיטת הפוסקים דבמכירה ומתנה דאיכא דעת אחרת מקנה גם חצר שאין משתמר קונה, אבל לשי' הרי"ף ורמב"ם דלא ס"ל חילוקו של רב פפא לחלק בין דעת אחרת מקנה למציאה ודבר הפקד, אלא אפי' בדעת אחרת מקנה סברי נמי דבעי חצר המשתמר, א"כ בנ"ד לא יוכל לקנות ע"י חצר כיון דהוי אינו משתמר, אכן באמת נלע"ד להוכיח דמה שסובר הרי"ף ורמב"ם דחצר שאינו משתמר אין קונה אפי' בדעת אחרת, היינו כשהחצר פרוצה באין מחיצות ואין משתמר לגמרי, אבל בכה"ג שהחצר מצד עצמו הוי משומר, ורק מצד שמעורב עם חפצי המשכיר הוא דמיקרי אינו משתמר בזה מהני דעת אחרת אפי' לרי"ף ורמב"ם דלכאורה יש בענין זה תמיה עצומה על רי"ף ורמב"ם, דבש"ס (ב"מ די"א) הביא ראיה לחילוקו של ר"פ דדעת אחרת מקנה שאני ולא בעינן עומד בצד שדהו, מסוגיא דהתם (דף י"ב) דאע"ג דבצבי של הפקר בעינן רץ אחריו ומגיעו אבל במתנה קיבל דאע"ג שאינו מגיעו נמי ע"ש, הרי דמוכח דמה דבעינן בחצר שיהא עומד בצד שדהו, וכן מה דבעי רץ אחריו ומגיעו, חד טעמא להן, דמשום דבעינן שיהא חצר המשתמרת להכי בעינן שיהא עומד בצדו וכן שיהא רץ אחריו ומגיעו, דאי אין עומד בצדו או שרץ אחריו ואין מגיעו לא הוי משתמר, ולפ"ז מאן דס"ל לחלק בין דעת אחרת מקנה לענין רץ אחריהן סובר דלענין עומד בצד שדהו נמי יש חילוק זה, וא"כ ראה זה פלא, דהרי"ף ורמב"ם בדין דעומד בצד שדהו לא ס"ל חילוק דר"פ, ואפי' בדעת אחרת נמי הצריכו שיהא עומד בצד שדהו, א"כ בע"כ דס"ל דאפי' בדעת אחרת נמי בעינן משתמר, ואילו בדין דרץ אחריו פסקו לחלק בין מציאה למתנה דבמתנה אע"ג שאין מגיען נמי, ומכלל דס"ל דבדעת אחרת לא בעינן משתמר, ולפלא גדול שמפרשי הרמב"ם לא העירו בזה כלום, ואף כי בש"ס שם אמנם יש מקור לפסק הרמב"ם במה שמחלק בין שני דינים הללו, דהא ההוא מרבנן דסבירא לי' התם דר"ג מטלטלי אגב מקרקע הקנה ולא בתורת חצר, הרי דס"ל דבחצר לא יכול להקנות מטעם שאין עומד בצדו אע"ג דאיכא דעת אחרת מקנה, ואילו בדין דרץ ומגיען קיבל ר' ירמיה דבמתנה לא בעינן וליכא מאן דפליג, וקבלה היתה ע"ז כמ"ש בש"ס קיבלה מיני' וכו', הרי דבש"ס גופא מחלק בין דין דעומד בצד שדהו לדין דרץ ומגיען, אלא דטעם הדבר בחילוק שביניהם לא נזכר: ונלע"ד לתת טעם וסברא לפסק זה, דידוע מ"ש השמ"ק בב"מ דבדעת אחרת הוי משומר אפי' אינו עומד בצד שדהו כיון דבלא דעת המקנה אין יכול שום אדם לזכות א"כ ממילא הוא משומר מאחרים ע"ש, אכן באמת יש לפקפק על סברא זאת דנהי דאדם אחר לא יטלהו ומשומר הוא מאנשים אחרים, מ"מ אם אינו עומד בצד שדהו אכתי אינו משומר, דמעצמו יוכל הדבר לבוא לידי הפסד וכליון, דאם בעל חי הוא הדבר הנקנה יכול לברוח מעצמו, ואם דבר מאכל הוא, בהמות וחיות יאכלוהו, ושארי חפצים נמי יהיו נדושים ברגלי אדם ובהמה וכדומה שארי סבות, והגע עצמך דהא אפילו בחצר המשתמר ממש בעינן נמי שדוקא שבעל החצר יהיה ידוע לו שנפל מציאה בחצירו ואם אינו ידוע לו לא קנה וכמ"ש המרדכי פ' אלו מציאות וכ"פ הרמ"א (חו"מ סי' רס"ח) ובחיבורי חשן אהרן כתבתי שהטעם הוא ג"כ כזה, דזולת שמירת החצר שמשמרה מאנשים אחרים שלא יטלוהו, בעינן נמי שמירת הבעל השדה שלא יופסד החפץ מעצמו, ולהכי בעינן שבעל החצר ידע מזה בכדי שגם הוא יהא יכול לשמרו, וא"כ כ"ש כשהחצר אינו משומר כלל ורגלי אדם ובהמה מצויין שם שבקל יבוא מעצמו לידי הפסד וכליון, שאין מועיל שמירת החצר לחוד מה שמשמרה מאנשים אחרים היכא דליכא בהדי' שמירת בעל החצר נמי שלא יבוא מעצמו לידי כלין, ולפ"ז צדקו מאד פסקי הרי"ף ורמב"ם דכשאנו דנין לגבי הענין דעומד בצד שדהו ונרצה לחלק ולומר דבדעת אחרת מקנה לא ניבעי עומד בצד