זקן אהרן חלק א קד

דיליף מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו, ולא שייך תירוצי הנ"ל, אפ"ה י"ל שאדרבה גם לרש"י יהיה הכרח לומר דבס"ד דקדושין שלא ידע עוד דעבד נקנה בכסף, שנפרש ההיפוך דלר' יוחנן נמי נכרי בכסף, דלכאורה יש להבין מה דחק לרש"י לפרש דטעם דר' יוחנן הוה משום דיליף מהקדש, שע"ז יש להקשות הא אין דנין הדיוט מהקדש וכמ"ש בשמ"ק בב"מ שם, ולמה לא ניחא לי' בפי' הרי"ף דמק"ו יליף, וצ"ל משום דהק"ו פריכא די"ל נמכר לנכרי יוכיח דגופו בכסף וממונו במשיכה וכדפרכינן להדיא דבכורות, וכ"כ הנמוק"י להשיג על הרי"ף: ומעתה א"ש דבשלמא למסקנא דקדושין דגופו בין בישראל בין בנכרי בכסף וא"כ יש ק"ו אצל שניהם, ס"ל לרש"י שבע"כ לא דיינינן כלל הק"ו, דעל כל אחד שתרצה למילף תוכל לומר חבירו יוכיח, ובע"כ דנילף מהקדש ולא מק"ו אבל למ"ד דהתם דלא ידעינן עוד דעבד נקנה בכסף ובנכרי ודאי הוא דנקנה בכסף כדכתיב קרא מכסף מקנתו וא"כ ממילא גבי נכרי יש ק"ו טוב למילף שגם ממונו נקנה בכסף ק"ו מגופו, ולא מצית לומר עבד יוכיח שגופו בכסף וממונו במשיכה דהא לא ידעי' אכתי דגופו בכסף, ולהכי ודאי בע"כ שבס"ד דהתם גם לר' יוחנן נכרי בכסף, דבדידי' איכא ק"ו ובישראל ממילא יהיה במשיכה, והא דקאמר ר' יוחנן ד"ת מעות קונה בישראל היינו למסקנא דקדושין דידעי' כבר דגם בעברי גופו בכסף, וא"כ יש ק"ו בשניהם, וממילא שלא דיינינן כלל להק"ו דנוכל לומר חבירו יוכיח, ובע"כ דנילף מהקדש ולהכי בחר יותר להטיל הקנין בכסף על ישראל שאצלו נוכל עכ"פ למילף מהקדש, וז"ב בעזה"י ועמ"ש עוד בחבורי לקדושין, וכיון שהרסתי היסוד ממילא נפל כל הבנין לפסוק דנכרי הוה בכסף, אלא שבטלה דעתי נגד רש"י וכל הפוסקים דס"ל דגם לדינא קי"ל דנכרי בכסף וכ"כ רש"י להדיא בבכורות ד"ג ד"ה קנין גמור, ועיין בתשובת מוהר"ם אלשי"ך (סי' י') שכתב דהסכמת רוב הפוסקים דכסף קונה בנכרי, וגם החת"ס חיו"ד סי' שי"ח ובחו"מ סי' ק"ה כתב דרוב הפוסקים ס"ל כן וכ"כ בתשו' חמדת שלמה סי' ל"ג דבכור שנמכר בכסף בלא משיכה מהני בדיעבד, והרי הראיתי בזה כמה רברבי שהעידו דהסכמת רוב הפוסקים דנכרי בכסף לחוד, ובשגם בבכור דאיכא נמי צירוף סברת המ"ב דכיון דעושה זה להפקיע איסורו ודאי גמר ומקני: וגדולה מזה היה נ"ל דאפשר לצדד שגם לכתחלה סגי בקנין כסף לחוד ואע"ג דכמה מגדולי הראשונים פסקו דנכרי במשיכה דוקא מדקי"ל כר' יוחנן דבישראל ד"ת מעות קונות, ממילא דנכרי במשיכה, ועכ"פ לכתחלה יש לחוש לדבריהם, דמה"ט באמת הצריכו בטור ושו"ע (יו"ד סי' ש"כ) גבי בכור לשני הקנינים, כסף ומשיכה, בכדי לצאת ידי כל הדעות, אבל לענ"ד יש לצדד שגם לכתחלה תיסגי בכסף לחוד, והוא דהמוהריט"א סוף בכורות בפ"ב מהלכות יו"ט אות י"ז הביא חקירת מוהרי"ן פורנה למה הצריכו הפוסקים באמת כסף ומשיכה דכל הטורח הזה למה, ותיסגי בכסף לחוד משום ס"ס ספק אי הלכה כריש לקיש דמשיכה מפורשת מה"ת לישראל ונכרי קונה בכסף כמו שפסק רש"י, ואת"ל דהלכה כר' יוחנן דד"ת מעות קונה, ונכרי במשיכה כמו שפסק ר"ת, שמא הלכה כרמב"ם דגם לר' יוחנן נכרי קונה בכסף או במשיכה, ומוהריט"א כתב ע"ז דמה שלא סמכו אס"ס בזה הוא משום דכיון דיש ממון ואיסור ולגבי ממון אין מוציאין מן המוחזק ואם הישראל רוצה לחזור בו לא יוכל הנכרי להוציא מידו מטעם שקנאו מכח ס"ס, א"כ גם לגבי האיסור אין מועיל ס"ס דאיסור בתר ממון גריר ע"ש, ולענ"ד מה שתפס למוחלט דבס"ס אין מוציאין ממון אינו כן, דהרשב"א הוכיח בתשובה (סי' ת"א) דס"ס עדיף מרוב ומהני גם להוציא ממון והוכיח כן מסוגית הש"ס (כתובות די"ד) דאמרי' התם דלר' יהושע פוסל ברוב כשרים אפי' בברי, הרי דרוב לא מהני ואפ"ה מכשיר בס"ס אפילו בשמא הרי להדיא דס"ס עדיף מרוב ואפי' במקום דרוב לא מהני, ס"ס מהני, ועיין בפר"ח כללי ס"ס דכתב שמהני ס"ס גם לענין ממון לשי' הרשב"א, וכן נראה להדיא מתוס' כתובות ד"ט בד"ה אי למיתב שהקשו דלמה אין מחויב לתת כתובה והאיכא ס"ס ספק אם הוא בקי וספק באונס, הרי מוכח מדבריהם דע"י ס"ס מוציאין ממון, וכיון שכן דגם בס"ס מוציאין ממון אזלא תי' המוהריט"א, ונשאר הדין שגם לכתחלה סגי בכסף לחוד כיון דאיכא ס"ס וכסברת מוהרי"ן פורנה: הן אמנם לא נעלם ממני שהפנ"י בקו"א לכתובות חגר בעוז מתניו להרוס כל בנין הרשב"א, והקשה עליו קושיות רבות, אבל תיתי לי שהצלתי את הרשב"א משיני הכפיר הזה וכמו שאבאר אחת לאחת, קושיא הראשונה דמה מוכיח מר' יהושע דמכשיר בס"ס אפי' שמא, והא התם איכא נמי רוב משפחה כשרים והו"ל ס"ס ורוב, ותו אדמייתי סייעתא מר' יהושע הא אדרבה מר' גמליאל דהלכתא כוותי' מוכח להיפוך, דאילו באלמנת עיסה פוסל אע"ג דאיכא ס"ס ורובא, ואילו בתרי רובי מכשר, הרי דרוב עדיף מס"ס, ולכאורה הי' אפשר ליישב משום דביוחסין חד רובא לאו כלום הוא דגזרי' אטו קבוע, ולכן אע"ג דאיכא ס"ס בהדי רוב משפחה נמי אין מועיל כיון דשייך למיגזר אטו קבוע שהאשה תלך לביתו ושם יקדשנה דדוקא בתרי רובי מכשרינן משום דאז ליכא למיגזר מידי וכמ"ש רש"י כתובות דט"ו בד"ה ל"צ ע"ש, אלא דלענ"ד תי' הזה במחלוקת שנויה דהנה בסוגיא דתרי רובי כתובות שם איפלגו בזה הראשונים. ודעת הרמב"ם דהא דמכשרינן בתרי רובי רוב סיעה ורוב עיר, היינו דוקא כשנבעלה בפרשת דרכים שאין שם קבוע כלל, אבל כשנבעלה בעיר לא מהני אפי' תרי רובי, ודעת הטור (אה"ע סי' ו') דאפי' נתעברה בעיר אם הבועל הלך אצלה תנשא לכתחילה כיין דאיכא רוב סיעה ורוב העיר, וסברת פלוגתתם כפי אשר למדתי מפי' הב"י כן הוא, דרמב"ם סובר דכל שנבעלה בתוך העיר כיון דאיכא לפעמים קבוע וכגון שאזלא איהי לגבי', ונהי דהשתא שהבועל אזל לגבה לא הוי קבוע, מ"מ כיון דאי איהי אזלא לגבי' הוי קבוע, אכתי גזרי' אטו קבוע, דכמו דבחד רובא כן נמי בתרי רובי גזרינן, ולכן לא התיר כ"א כשנבעלה בפרשת דרכים דליכא התם קבוע כלל, וכן מוכח מלשון רש"י שם שכתב דהשתא ליכא למיגזר כלל, ומשמע דאילו היה מקום לגזור אטו קבוע הוי גזרינן אפי' בתרי רובי נמי, או שי"ל נמי דה"ט דרמב"ם דבתוך העיר כיון דאיכא מיעוט פסולים בתוך העיר הו"ל כמחצה על מחצה גם עד רוב העיר ורוב העוברים דרך העיר, וסברת הטור צ"ל דלא גזרו פירש אטו קבוע כ"א בחד רובא, אבל היכי דאיכא נמי רוב סיעה לא גזרינן אע"ג דשייך למיגזר משום דכולי האי לא גזרינן: והנה לשיטת הרמב"ם פשיטא דבאלמנת עיסה לא מהני הרוב בהדי ס"ס אע"ג דהס"ס נמי חשיב כרוב, מ"מ כיון דאכתי שייך חששא דקבוע לא מהני גם תרי רובי, אבל לשיטת הטור דכל היכי דאיכא תרי רובי לא גזרינן אטו קבוע אפי' במקום שיש חשש, א"כ באלמנה עיסה מכלל דס"ל דס"ס לא הוי כרוב וכהוכחת הפנ"י, אלא שאפשר לומר דרשב"א סובר כשיטת הרמב"ם ולכן מר"ג לא הוי הוכחה כלל, ועוי"ל גם אליבי' דהטור דהא הטור לא הכשיר כ"א בהלך הבועל אצלה, דבפעם הזה