זקן אהרן חלק א קב

ובברכי יוסף חאו"ח סי' א' בסוף התשובה דכיון שדרכם לדבר בביהכ"נ סירכי' נקטי' מיחשב כאנוס, ולחד תירוצא בתוס' גיטין פ' השולח דכיון דלהוטה לזנות הוי כמו אונסין, ובחדושי רעק"א (יו"ד סי' של"ד) במזכיר שם שמים לבטלה שהביא תשובת רמ"א שעכשיו שרגילים בכך הוי כאומר מותר, ולהדיא כתב בתשובת בנין ציון ח"ב סימן כ"ג שכיון שרובם נעשה להם חילול שבת כהיתר שמעשה אבותיהם בידיהם הוה כתינוק שנשבה, הא חדא להיתירא, שנית אפי' אם היה נכרי גמור היה נמי מקום היתר גמור להכשיר ברופא, דהא כל הפסולים בענין מילה אינם אלא לכתחלה אבל בדיעבד כשר כמבואר בשו"ע, והנה במילה כזאת שצריכה אומנות של רופא דוקא פשוט הדבר דשרי גם לכתחלה דהא גם שעת הדחק כדיעבד וכ"ש בכה"ג דאי"א בלי רופא דעדיף משעת הדחק, ופשיטא שגם רופא נכרי מותר למול לכתחלה היכי דאי"א בישראל, ולכן מסקנא דמלתא אם אפשר שמוהל ישראל יהיה המתחיל או הגומר במילה והרופא יהי' עומד על גביו מה טוב, דבכה"ג לית כאן בית מיחוש כלל וכמ"ש בתשובת בית יעקב הביאו הפ"ת שם דכל הפסולים אם גמר הכשר שפיר דמי, ובאם הרופא לא יניחנו לנגוע בזה, מותר גם להרופא להיות המוהל וכמ"ש: ובדבר שאלתו אם צריכים האב והמוהל לברך, הנה מחלוקת ראשונים ואחרונים הוא בכל דבר שהוא משום מראית עין אם צריך לברך, ודבר זה נפתח בגדולים, הרשב"א בתשובה סי' תקכ"ה הוכיח דצריך לברך על שחיטת בן פקועה שהפריס ע"ג קרקע אף ששחיטתו היא משום מראית עין, ומדברי הר"ן גבי חצר שיש לו שני פתחים מוכח דא"צ לברך, וגם בנ"ד גופא מצינו מחלוקת מפורשת, דהחת"ס בתשובה (חיו"ד סי' רמ"ח) כתב שצריך לברך על ציצין החוזרים כיון שהמילה אינה אלא משום מראית העין, אכן בשו"ת דבר משה סי' פ' כתב שצריך לברך, וכיון דפלוגתא הוא פשוט דספק ברכות להקל וא"צ לברך רק בדרך עצה, יאמרו דרך תפלה פסוקים של ויברך דוד בא"י אלוקי ישראל כו' לך ד' הממלכה דאית בי' שם ומלכות ולסיים אח"כ ברוך אשר צונו להכניסו בברית וכו' דבכה"ג ליכא חשש ברכה לבטלה, וגם המוהל יעשה ככה אם ירצה, ועצה זאת נכונה ומוסכמת מכמה גדולי ישראל, ומן הרמ"א יו"ד (סי' רס"ה) שכתב דעל ציצין המעכבים צריך לחזור ולברך, ומלשון הש"ך שם בסק"י שכתב דאע"ג דעל ספק א"צ לברך אבל על ציצין המעכבים צריך לברך משמע שדוקא כשחוזר על ציצין המעכבים צריך לברך אבל כשחוזר רק משום מראית עין א"צ לברך, בכ"ז כדאי לעשות כעצה שזכרתי, ובנוגע לשאלתו אם צריכין עשרה, אין זה עיכובא כלל אפילא במילה גמורה: והנני ידידו הכותב בחפזון ומברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן נו ב"ה יום ב' דסליחות תרפ"ו פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר מרדכי שלמה הורוויץ שליט"א אב"ד בעיר קאסאווא ע"ד שאלתו בתינוק שמיד שנולד אחזתו חולי נפל ר"ל על רגעים אחדים ואח"כ ביום השני וביום הג' ללידתו אחזתו עוד הפעם חולי זה, ויום ד' וה' עברו עליו במניחה ושוב יום ו' אחזתו עוד הטעם ונסתפק כ"ת אם יכולין למולו מילה בזמנה, צדדי הספק שלו, אם חולי נפל הוא מחלה שבכל הגוף וצריכין להמתין ז' ימים משיבריא, או כיון שהרמב"ם כתב שחולי נפל הוא מחמת ריבוי דמים שבמוח וא"כ אינו אלא חולי באבר אחד ומלין אותו מיד כשיעבור החולי, ושוב נסתפק אם במה שפסק ממנו החולי ב' ימים ד' וה' אי הוה כעקירת הווסת, או שמא בפחות מג' פעמים אין נעקר דאפי' למאי דקיי"ל במילה כרבי דבתרי זימני הוה חזקה היינו לקבוע הסכנה מחמרינן כרבי משום סכנתא, אבל לעקור הסכנה לא עקרינן בפחות מתלתא זימני, זה תוכן דבריו: והנה ע"ד שכ"ת שואל אם נצרך להמתין ז' ימים מיום שעבר החולי, נעיין אם גם המתנת ז' ימים מועיל אבל אם נצרך ז' ימים אין זה בגדר ספק, דלו גם נניח כהרמב"ם שהחולי הוא במוח, אבל המוח הוא מהאיברים הפנימים ומחללינן שבתא על מחלה שבמוח דכל שמן השיניים ולפנים הוי מכה של חלל, ואפי' אם החולי והמכה הי' באבר חצוניי אפ"ה כיון שכל הגוף מרגיש החולי פשוט דהוי כחולי כל הגוף, דע"כ לא מחלקינן בין מחלה שבאבר אחד למחלת כל הגוף, כ"א במחלה שרק האבר הזה סובל, אבל אם עי"ז נחלש כל הגוף הוי כחולי כל הגוף ומחללין גם שבת עליו כמבואר באו"ח (סי' שכ"ח) ובחולי נופל הרי נראה בחוש שכל הגוף נחלש ודאי דהוי כחולי כל הגוף ועיין בתשובת הרא"ש שהובא באה"ע (סי' קי"ז) בח"מ סקי"ט דחולי נכפה הוי חולי שיש בו סכנה ע"ש, ויש להוכיח שגם דעת הפוסקים כן הוא דזה מסתבר שמחלת החולי נופל גרע מתינוק שלא נימול מחמת שהיה אדום ולא נבלע בו דמו עדיין, דהתם אין מרגיש גוף התינוק שום צער וחולי אפי' בעודנו אדום, אלא דהחשש הוא משום שלא נבלע בו דמו וע"י המילה ירוץ דם הרבה יותר מדאי, אבל לאחר שנבלע בו דמו היה ראוי למולו מיד, דהשתא ליכא שום חשש, ולחזק הגוף אין שום צורך אחרי שלא נחלש גם בתחלה, ואפ"ה כתבו הפוסקים ומבואר בס' יד הקטנה (סי' י"ד) בפשיטות שצריך להמתין ז' ימים משנבלע בו דמו ע"ש, ונהי דאילו בא מעשה לידי בכה"ג לא הייתי מסכים לעכב המילה ז' ימים משום דלענ"ד משנבלע הדם אין שום צורך להמתין ז' ימים, דצורך זה לא מצינו כ"א בחולי שהגוף נחלש ע"י, ולכן גם כשעבר החולי צריכין המתנה לחזק גופו, אבל בלא נבלע דמו שגם בעת מעשה אין הילד חולה, כלום צורך יש להמתין: וכן מוכח מהש"ס (שבת דקל"ד) בעובדא דר' נתן דאמר לה המתיני עד שיבלע בו דמו, ולא הזהיר את האשה שתמתין ז' ימים מעת שיבלע דמו, מכלל דבאמת משיבלע מלין אותו מיד, ושוב ראיתי בחדושי הרשב"א (יבמות ד"ע) שכ"כ להדיא דבא לחלוק על ר"ת דס"ל ערל שמתו אחיו מחמת מילה כיון דמדינא לא מהיל ה"ז אוכל דערלות שלא בזמנה הוא ואינה מעכבת, ולא דמי לטומטום שאינו אוכל שאפשר שיוקרע ובר מימהל הוא, וע"ז חולק הרשב"א וכתב ערל שמתו אחיו מחמת מילה נמי דלמא עכשיו יבריא ובלע בו דמו ועדיף מחולי שחלצתו חמה דהא א"א למולו עד שביעי להבראתו וזה פשוט שיהיה בר מימהל עכשיו שיבריא ויבלע בו דמו וחייב למול מיד עכ"ל, הרי להדיא דמשנבלע דמו מחויבין למולו מיד, ואפ"ה פליגו הפוסקים וסוברין דצריך להמתין ז' ימים, כ"ש בחולי נופל דכל הגוף נחלש ונחלה דפשיטא דלא גרע מחלצתו חמה וצריך להמתין ז' ימים, ובכה"ג גם הרשב"א יודה דצריד להמתין זה נ"ל פשוט: ואי מיבעי הא מיבעי לי אם גם המתנת ז' ימים סגי, ואע"ג דבכל חולי סגי בז' ימים לאחר שיבריא היינו