זקן אהרן חלק א קא

הערלה איזה ציצין המעכבין ואיזה שאינן מעכבין, מה מקום דין דמל ולא פרע הכא דלא מיירי כ"א בדין דחיתוך, ודין דפריעה כבר נשנה במשנה אחרינא שבת דקל"ג מוהלין ופורעין, ועוד יש לדקדק בלשון מל ולא פרע את המילה, דתיבות את המילה מיותרין והכי הול"ל מל ולא פרע וכמו במשנה הקודמת מוהלין ופורעין ולא קאמר ופורעין את המילה, ומכח זה הי' נ"ל דמל ולא פרע דקאמר כאן לא קאי באמת על עור הפריעה ורק על עור המילה, דהיינו יטר הערלה וארישא קאי דתני ברישא דעל ציצין שאינם מעכבים אינו חוזר, אשמעי' המשנה דאף שציצים הללו שאין חופה כ"א מיעוט עטרה אינו מחויב לחתכם לגמרי כמו שמחויב להסיר הערלה, אבל זה מחויב לתקן ע"י הפריעה לפרעה עד שתתגלה העטרה באופן שלא יהא נשאר אף משהו מכוסה, והנ"מ שבין ציצים המעכבים לציצים שאינם מעכבים הוא רק בזה דציצין המעכבים בהכרח שיחתכם מהגוף לגמרי ואף אם פרע וגילה העטרה לא מהני וכמ"ש לעיל בשם הת"ד, ומשום דעור הערלה גופא חרפה היא אפי' אם העטרה נתגלתה ובהכרח להסירה ולחתכה מן הגוף, אכן אם לא נשאר כי אם ציצין שאינם חופים רובה, אין צריך לחזור ולחותכם אלא דסגי באם פורעם ומסירם מהעטרה אבל לפורעם מהעטרה מחויב גם בציצים הללו, והיינו מה שכתב התנא מל ולא פרע לאותן הציצים שאינם מעכבים כאילו לא מל, דעל גלוי העטרה קפדינן שתהא מפורעת כולה ולא תהא מכוסה אפי' במשהו, דדוקא על עור הערלה לא קפדינן אם נשאר משהו שלא נחתך אבל על גלוי העטרה קפדינן שתתגלה כולה ואם נשאר אפי' משהו שמכוסה לא מהני ומדויק לפ"ז לשון המשנה מל ולא פרע "את המילה" דהיינו עור הערלה, אותן ציצין שאינם מעכבים החיתוך אם לא פרע ולא תיקנם ע"י הפריעה, כאילו לא מל, דבעינן שתהא כולה מפורעת, ומיושב בזה קושית התוס' בשבת שם ד"ה מל, שהקשו אמאי איצטריך למיתני בבא דמל ולא פרע כיון דכבר תני דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה ע"ש, ולמ"ש דמל ולא פרע היינו לא פרע לעור המילה לאותן ציצין שאינם מעכבים, שפיר איצטריך התנא לאשמעינן חידוש גדול כזה דגם אותן ציצין שאינם מעכבים אפ"ה מחויב לפורעם ולגלות כל העטרה שלא תשאר מכוסה במשהו, ואכן לדאבוננו טועים בזה הרבה מוהלים וכאשר העיד הט"ז והחמו"ד הנ"ל, וא"כ הרי יש בזה ספק אם נימול גם מתחלה כהוגן, וגם יראתי בפצותי שפתי פי עטי להגיד כי במוהלים דזמנינו לא שייך גם ההיתר דרוב מצויין אצל זה מומחים הם שהביא החת"ס בתשובה (יו"ד סי' רמ"ה) והתפארת ישראל בשבת, דלא דמי לשחיטה אשר כל שוחט לומד היטב דיני השחיטה ויודע אפוא במה להזהר, אכן המוהלים הללו אשר כמה וכמה אינם לומדים דיני מילה מהשו"ע, רק מחזיקים זה לאומנות פשוטה אשר רק אומנות והרגל נצרך לזה, ולא דינים, ועל פרטי הדינים אין להם גם ידיעה בתחלה, ולפ"ז הרי יש בזה ספק אם גם נימול בתחלה, וכיון שהספק היא בדאורייתא ספיקו לחומרא ומה"ת צריך למולו שנית, ופשוט שמומר לכל התורה או מחלל שבת שדומה למומר כזה דאין רשאי להיות מוהל: ואלא דשוב התבוננתי דאי מטעם חשש דמחלל שבת לחוד היה אפשר אכתי למצוא היתרים, חדא דהא כבר הוכיחו האחרונים דמחלל שבת באיסור לאו בדבר שאין בו חיוב מיתת ב"ד לא הוי מומר לכה"ת כולה, דכן העלה במשנת חכמים הלכות ע"ז מל"ת י"ד ט"ו, וגם התבו"ש סי' ב' סקנ"ו ודייק הכי מדלא נקיט בע"ג מומר לע"ג סתם, אלא נקיט מומר לנסך, לאשמעי' דדוקא עבירה שיש בה חיוב מ"ב בעינן, וממילא דהוה"ד בחילול שבת דל"ה מומר לכה"ת במה שאין בו מ"ב דלא חמיר מע"ג עצמה, והביא עוד ראי' משבת (דס"ט) מנינא לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחר חייב וכגון דידע ששבת בלאו אפ"ה אם שגג בדבר מייתי חטאת, והא אף להרמב"ם דבפעם אחד לא נעשה מומר, מ"מ הכא הא חילל שבת בהרבה לאוין, וקי"ל דאף לתיאבון חשיב מומר, ועיין ברמב"ם פ"ג מהל' עה"ק ובע"כ דמומר בלאו לא הוי מומר לכה"ת, ועיין בפמ"ג בפתיחה כוללת הלכות שבת שנסתפק בזה אם באיסור לאו הוי נמי כמומר לכה"ת, אכן האחרונים הוכיחו דמשום איסור לאו לא הוי פושע לכה"ת לאיסור שהם חמורים מלאו, וגדולה מזו כתב התשב"ץ וא"ז בשם העיטור דמחלל שבת ליתא אלא בעבודת קרקע בלבד ואפי' בחייבי מיתות אם אינם עבודת קרקע לא הוי מומר לכה"ת, וגם אנכי הארכתי בזה בכמה תשובות, ב) מ"ש התו"ח בחדושיו לעירובין (דס"ט) דאם הוא בוש לפני אדם גדול ונמנע מלחלל שבת בפניו אפי' עשה בפני עשרה הוי רק מחלל שבת בצנעא ע"ש, ולפ"ז יש לצדד ברופאים דמסתמא החלול שבת שלהם הוא רק בדרבנן, ואפי' אם באיסורי תורה עכ"פ אינם בעבודת קרקע ובחייבי מיתות ב"ד, ואפי' העושים כל אלה אין נחשב זה לפרהסיא כיון שבנסיעתו לחולה וככתיבתו שם אין כל אחד עשוי לידע שמא הוא ההכרח לחילול זה מפני פקו"נ של סכנת החולה, וכל שאפשר לתלות להיתר ראוי לתלות, ואין זה חשוב פרהסיא דהרואים יתלו שרשאי לחלל שבת לצורך החולה, ועכ"פ רובם מהם אפי' אם בינם לבין עצמם או גם בפני חביריהם יתביישו מלחלל שבת גם בדבר שאינו מצרכי החולה, מ"מ בפני הרואים יתביישו, וכ"ש שימנעו מלחלל לפני אדם גדול וא"כ אין זה חשוב פרהסיא כנ"ל בשם התו"ח, וממילא דלא חשיב כלל כמומר לכה"ת: אמנם נהי דמצד חילול שבת לא חשיב כמומר לכה"ת, מ"מ אכתי יש לאוסרו מצד שהוא מומר לכה"ת באמת, דניחזי אנן, אטו במומר לכה"ת בעי' שנראה אותו לעבור על כל התורה ממש, הא ודאי דליתא, אלא במה יוודע שהוא מומר לכה"ת כבר כתב השמ"ח (סי' ב' סעי' ט"ו) ותבו"ש ס"ק כ"ג, כ"ד, כ"ה, דאם ראוהו שעובר על ג' עבירות מפורסמות שהעולם נזהרים בהן כגון אוכל נבילות ולבש שעטנז דאורייתא והקיף ראשו הוי חזקה לכולהו ואמרי' מסתמא פרק ממנו עול המצוות ודאי דהוי מומר לכה"ת, וא"כ ברופאי זמנינו שרובם מוחזקים לעבור עבירות הרבה פשוט דהוי מומר לכה"ת ממש, שדינו מבואר בשו"ע דאסור למול כנ"ל: אמנם מפני שבכלל אין רצוני לדבר ולחתוך הדין בענינים כלליים כאלה אשר אין מהראוי לדון יחידי וצריך להיות מתון מאוד לקבוע הלכה וכמ"ש בסוטה דמ"ז ובסנהדרין דק"ז לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ובקדושין (ד"כ ע"ב) שלא לדחות אבן אחרי הנופל, וכמה דברים הקילו חז"ל משום איבה, ועיין בשבו"י ח"ב סי' נ"ח בענין הכרזה על בשר חוץ וכלים מחגיגה דכ"ב דחיישי' לאיבה, ומה"ט העלה בתשו' צ"צ (סי' ב') שלא להרחיק כ"כ את כו' שלא יהיו פורשים לגמרי מן הציבור וירבה מחלוקת בישראל ואין להרחיב הפירוד להרחיקם לגמרי, לזה לא מזיגנא רישא עד דמצאתי להפוך גם בזכות הפושעים אלו המורדים הללו על מצוא להן היתר לכל דבר שבקדושה, וממקום הפצע שם תצמח הרפואה, דבזמנינו שלא אכשר דרי והופקר האיסור דחלול שבת וגם עוד כמה עבירות חמורות ולא משמע להו איסורא כלל, א"כ ממילא אין נפסלין עי"ז דדומה לדינא דגמרא דמה דלא משמע לאינשי איסורא אין נפסלין לעדות אף בלאו של תורה כמ"ש בחו"מ (סי' ל"ד) וע"ש בסמ"ע ובתשובת הרשב"א שהובא בב"י (יו"ד סימן קי"ט) בד"ה מי שהוא מפורסם, דחשוד לעבירה דלא משמע לאינשי כשר לכל, ועיין בתשו' נחלה לישראל סי' נ' דכיון שעבר עבירה ושנה נעשה לו כהיתר ומיחשב רק שוגג,