זקן אהרן חלק א י

אנשים ערומים שם אסור וכמ"ש בש"ס ובישן אף עפ"י שעכשיו אין שם אדם, והטעם כתב הב"י (סי' פ"ד) דכיון שכבר רחצו בו פעם אחד מאוס והוי כביהכ"ס שפינו ממנו צואה ואסור: אכן אחרי שובי נחמתי דאע"ג שזה ודאי דחדר האמבאאות דומה לחדר אמצעי שבמרחץ, אפ"ה נ"ל לחלק דהיינו דוקא לענין לומר בתוכו דברים שבקדושה דאסור כמי במרחץ, אבל לענין להצריך נט"י ליוצא מחדר זה לא מצרכינן, והפי' בבית האמצעי שבמרחץ גופא יש לדון ולומר דהיוצא ממנו א"צ נט"י, דטעמא רבה איכא לחלק בין אמירת דברים שבקדושה לדין דנט"י, דהא תינח לענין דברים שבקדושה אמרי' שפיר דאפי' בחדר האמצעי שאינו מיוחד לערומים לחוד ולפעמים עומדים שם גם לבושים, אפ"ה כיון שגם ערומים עמדו שם נעשה המקום מאוס ואסור תו לומר שם דברי קדושה, אבל לענין נט"י דטעמו הוי משום רוח רעה, בזה דוקא בבית הפנימי שמיוחד רק לערומים, בם קובע הרוח רעה מקום, דדרכו לשכון במקום זוהמא, אבל בחדר אמצעי שמיוחד גם לשארי בני אדם אינו קובע הרוח רעה מקום, דאין דרכו להמצא במקום נקי וטהור, וממילא שהיוצא משם א"צ נט"י, ואין להקשות דלפ"ז היכי משכחת כלל להאי דינא דחדר אמצעי שבמרחץ אפי' לענין לומר דברים שבקדושה, דהא היתר זה היכי שאינו מיוחד כולו לזוהמא איתא נמי לענין לקרות בתוכו, דכן העלה הט"ז (או"ח סי' פ"ג) לגבי מחיצות בית הכסא, דכל שאין הכותל מיוחד לביהכ"ס לחוד מותר לקרות אפי' בסמוך, וכן בסי' פ"ז לגבי גרף של רעי כתב המג"א דאם הכלי מיוחד גם לתשמיש אחר לשפוך שופכין דמותר לקרות אם אין בה צואה ולא ריח רע, וא"כ מרחץ דקיל מביהכ"ס בכ"מ, נימא נמי דבאמצעי כיון שאינו מיוחד למרומים לחוד דיהא שרי לקרות וי"ל דבאמת היינו טעמא דב"י וא"ר (סי' פ"ד) דהא דאסור לקרות במרחץ, היינו דוקא בבית הפנימי דמאוס והוי כמו ביהכ"ס דאין קורין אעפ"י שפינו ממנו הצואה, אבל באמצעי באמת מותר כשאין שם ערומים, וכן דעת הלבוש שבאמצעי מותר, דלכאורה אינו מובן למה מותר באמצעי, ולמ"ש י"ל דה"ט דכיון דאמצעי אינו מייחד לדבר המאוס לחוד אין לאסור אם אין שם אדם ערום, ובטעם דב"ח ופרישה דס"ל שאפי' באמצעי נמי אסור לקרות אפי' בשעה שאין שם ערום, י"ל דסברי דבית אמצעי מיקרי מיוחד לאיסור ולא דמי לכותל מחיצת בית הכסא שמשמש נמי לכותל הבית שהבאתי מהט"ז דמיקרי אינו מיוחד, דהיינו משום דהתם שכותל המחיצה עומד כך תמיד, נמצא דתמיד אינו מיוחד לאיסור ולא היה פעם שישתמש לאיסור לחוד ומשו"ה שרי, אבל במרחץ כיון דבשום פעם משתמשים בו לצורך רחיצה לחוד. ואנשים ערומים לחוד נמצאו שם, הוי כדבר שמיוחד לאיסור, דהא אפי' בפעם אחת שמשתמשין בו לדבר מאוס סגי לאסור וכמ"ש בשו"ע של הגר"ז דאפי' בפ"א סגי, וא"כ מה יוכל להועיל מה שאח"כ משתמשים בו אנשים לבושים נמי, כיון דפעם נשתמשו בו לדבר מאוס לחוד נאסר כבר משום ההוא פעם, אלא דאכתי צריך ישוב מההיא דגרף של רעי דהתיר המג"א מטעם שמשתמשין בו גם תשמיש אחר, והא בשעה שמשתין לתוכו מיוחד הוא בההיא שעתא לאיסור, וא"כ מה יוכל להועיל מה שמשתמשין בו אח"כ תשמישין מותרים, אכתי ליאסר מכח ההוא פעם, ושמא י"ל דבאמת הב"ח ופרישה שאוסרים בחדר אמצעי וסוברים דמיקרי מיוחד לאיסור משום ההוא פעם יאסרו גם בגרף של רעי נמי, ויחלקו על המג"א דמתיר, ואמנם בנ"ד נ"ל פשוט דשרי אליבא דכו"ע ואפי' לב"ח ופרישה וכהחילוק שחלקתי לעיל, דדוקא לענין לומר דברים שבקדושה דהטעם הוא משום מאיס, בזה הוא דאפשר לומר דאם פעם אחת נשתמשו בו לאיסור נעשה מאיס ואסור שוב לומר שם דברים שבקדושה, אבל לענין נט"י דהטעם הוי משום רוח רעה, בזה אליבא דכו"ע מסתבר דכל שאין מיוחד לאיסור לחוד לא שייך הטעם דרוח רעה, שאינו קובע מקום במקום כזה שמשתמשין שמה גם תשמישין אחרים שאינם מאוסין, ולפ"ז בנ"ד בהחדרים שנעשה שם הוואסער לייטונג ומשתמשין שם תמיד לצורך לקיחת מים, ואלא שנמצא שם גם אמבטי לצורך רחיצה, אבל רוב תשמישי החדר הזה הוא לדבר נקי וטהור, וכן בקלאזעטין אשר בוואגאנטן שמשתמשין שם גם לצורך רחיצת פניו וידיו של הנוסעים, נ"ל דא"צ נטילה כל הנכנס לשם לא מיבעי חדר האמבטאות דקיל מבית הכסא ועיקר תשמישו הוא לדברים אחרים שאין בהם זוהמא ורק במקרה בודד רוחצין באמבטי אשר בשם, ודאי דלא שייך בו טעם דרוח רעה, ואפי' במרחץ ממש הלא דעת הב"י וא"ר להתיר גם לקרות שם כשאין שם ערום וכמ"ש, כ"ש לענין נט"י דאין זה אלא משים רוח רעה, ורות רעה ודאי שאינו קובע מקום במקום שרוב תשמישיו הם נקיים וטהורים שאין בהם זוהמא, ואפילו לדעת הב"ח ופרישה שמחמירים במרחץ, היינו רק לענין לקרות שם, אבל לענין נט"י לנכנס שם, גם הם מודים דבמקום כזה שרוב תשמישותי' לצורך דברים הכשרים שאין רוח רעה עשוי להמצא שם, ובשגם שחדר זה אין גם שם בית המרחץ נקרא עליו, אלא אפי' בבית הכסא שבוואגאן כיון דהרבה אנשים נכנסים ויוצאים שם לא לצורך עשיית צרכיהם אלא לצורך רחיצת פניהם וידיהם, שאין זה נמי חדר שמיוחד לאיסור ולא שייך בו טעם דרוח רעה לכל הדיעות, ובשגם שעיקר בית הכסא שבמקום זה כמה קולות יש בו, לפי שהצואה לא נשאר שם ומתגלגל ויורד לחוץ דאפשר שמותר גם לקרות שם, דדומה לביהכ"ס דפרסאי שבש"ס ברכות ומבואר בשו"ע (או"ח סי פ"ג סעיף ד') וגם דהוי מכוסה תמיד, אבל עכ"פ להחמיר ולהצריך נט"י לכל היוצא ונכנס שם ודאי שאין להחמיר, ואין להאריך יותר: והנני חותם ברגשי ידידות ובברכת אהרן וואלקין: סימן ב. ב"ה מוצאי מנוחה ז' שבט תרפ"ח פינסק. ברכה מרובה, עד זקנה ושיבה לכבוד הרב וכו' מהור"ר שמואל דוד שליט"א הגאב"ד דסשוזאוו. דששיזאוו. ע"ד שאלתו במה שרצו עושי הציצית שבעירו, לעשות כל המלאכות הן עשיית הוואטא והן הטויה והשזירה ע"י מאשינען מיוחדות לכל מלאכה לבדה, מאשין ראשונה לעשיית הניפוץ הנקרא ציזאווקא, והשני' לטוויית החיטין, והשלישית לשזירתן כדוגמאות ששלח אלי מכל המאשינען, והנה בעיקר הדין דמלאכה ע"י מאשין במקום שצריך יד ישראל כשר ולשמה פשוט הדבר דמאשין כזה המתגלגל ע"י כח ישראל ולשמה, פשוט הדבר דמאשין המתגלגל ע"י כח ישראל בלבד ודאי דשרי, אפי' אם אחר שהתחילה להתגלגל ע"י כח אדם סר המגלגל ידו והרי היא מתגלגלת שוב מאליה מכח התחלתו נמי כשר, כיון דהכל בא מכחו ודמיא לסרנא דפחרא דמפורש בש"ס (חולין דט"ז) דהשחיטה כשירה אפי' כשהשחיטה נעשית בסבוב האחרון, מ"מ הכל מכח אדם בא וכמ"ש השמ"ח ותבו"ש (יו"ד סי' ז') ע"ש וה"נ דכוותה ואי"ל דהתם שאני משום דבשחיטה לא בעי כונה. כ"א כח גברא לחוד, ולכן בכה"ג שבא מכחו מיקרי כח גברא, אבל בציצית הלא בעינן נמי כוונה לשמה ומעשה המאשין לא עדיף ממעשה חשו"ק, אע"ג דכחם הוי כח גברא וכמ"ש השמ"ח (סי' ג') אפ"ה היכי דבעינן כוונה יש לפוסלם מטעם