זקן אהרן חלק א ט

חלק אורח חיים סימן א בה יום ה י"ד תמוז תר"צ פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר שמואל מאיר הכהן האללענדער שליט"א מו"ץ דטשערנאוויץ, רומיניו. מכתבו קבלתי במועדו ואחר עד עתה מפני חלישות בריאותי ל"ע, ועדיין לא שבנו לאיתני הראשון, ולא אבוא הפעם כ"א בקצרה מה שנוגע לתכלית הדין, ע"ד שאלתו לפי הנהוג כעת לעשות בכל בית חדר אמבטאות (באדע צימער) ובאותו החדר עושין גם הקראנען לצורך שאיבת מים לכל הבית (וואסער לייטונג), ובכן נסתפק אם רשאי לעשות כן, וגם מה שרוחצין הידים בבתי הכסאות אשר בוואגאנען, אם מותר הדבר, והנה לא ביאר כת"ר צדדי הספק שלו, וכנראה שזה כוונתו כיון דקיי"ל דכל היוצא מבית המרחץ ומבית הכסא צריך נטילת ידים וכמ"ש התשב"ץ והכלבו ואבודרהם והמרדכי בפ"ח דברכות, הובא בשו"ע (או"ח סי' ד'), ובכן מה מועיל מה שרוחצין הידים במקומות הללו כיון דחדר האמבטי דין מרחץ יש לו, וחדר ביה"כ שבוואגאן דין בית הכסא יש לו, שכל היוצא ממקומות הללו צריך נט"י, ומה מועיל איפוא מה שרוחצין ונוטלין הידים במקומות הללו דאכתי נתחייב עוד הפעם בנטילה מטעם היותו שם: והנה בעיקר מה שהחליט כת"ר דחדר זה שאמבטא עומדת בתוכו דינו כבית המרחץ צ"ע לכאורה, דהא טעמא דמרחץ גופא הוי משום דמזיעין בתוכה וע"י החמימות נפיש הבלא וזוהמא כמבואר באו"ח (סי' פ"ד), ומה"ט החליט רבינו מנחם הובא בכ"מ (פ"ג מהלכות ק"ש) דמקוה של מים צוננים דלית בו זוהמא אין דינו כמרחץ דנפיש הבלי' וזוהמא עיי"ש, ולפ"ז בחדר האמבטי שהחדר הוא נקי וטהור תמיד ורק לפעמים במקרה רחוק עושין בו אמבטי ולא נפיש הבלי' וזוהמא, אין זה שום דמיון למרחץ ולא נקרא מרחץ כלל, אבל באמת נראה שדינו כמרחץ, דהא הפמ"ג ומחה"ש שם (סי' פ"ד) נסתפקו במקואות דהאידנא שמטילין בהם מים חמין אי דינם כמרחץ בשביל ההבל שבא בשפיכת החמין, ומלתא דמספקא לפמ"ג ומחה"ש, נראה מדברי המג"א שם דפשיטא לי' דדינה כמרחץ דכתב בטעם הדבר דנשים רשאות לברך ברכת הטבילה כשעומדות במקוה כמבואר ביו"ד (סי' ר') משום דכיון דהמים שבמקוה צוננים אין דינם כמרחץ עיי"ש, ומשמע דמקואות שלנו דמחממין המים ואיכא הבלא, דינו כמרחץ ממש, והגאון הריעב"ץ בספרו מור וקציעה כתב וז"ל וכ"ש בבית הטבילה דידן שרוחצין ג"כ בחמין פשיטא דאסור לברך בשם, ועיין עוד בחת"ס (חאו"ח סי' י"ח) מסיק לאיסור במקוה שמטילין בה חמין שאסור בד"ת בחדר שהמקוה בתוכה, ולפ"ז הדבר ק"ו בנ"ד, דהשתא התם דהמקוה חולקת רשות לעצמה, ואפ"ה כיון שגם בחדר איכא הבלא דינו כמרחץ, א"כ כ"ש בנ"ד שבשעה שמתקנין האמבטא לרחיצה כל החדר נתמלא עשן ע"י הבל המים חמין שמחממין שם פשוט שהחדר דינו כמרחץ: ואחרי שבארנו שחדר האמבטי דינו כמרחץ. ובהיות שבית המרחץ גופא דינו חלוק לשלשה בתים וכמבואר בש"ס ושבת ד"י) פנימי, אמצעי וחצון, וכ"א מהבתים חלוק בדינו, חיצון, היינו מקום שכולם עומדים שם לבושין מותר לקרות בתוכו, אמצעי, שקצתן עומדים לבושין וקצתן ערומים, יש שם שאילת שלום אבל לא ק"ש ותפלה, פנימי, שכולם ערומין, אפי' שאילת שלום אסור, עלינו לבאר לאיזה בית שוה דינו דחדר האמבטי, ופשוט שלפנימי ודאי לא דמי, דבפנימי כולם עומדין ערומין, ולירושלמי מיהא רוב בני אדם ערומים, ואילו בחדר זה גם לבושים עומדין, ועוד דעיקר איסור דמרחץ פנימי אינו אלא משום זוהמא והבלא דנפיש שם וכמ"ש בכ"מ בשם הר"ר מנוח (פ"ג מהל' ק"ש) וזה ליתא בחדר האמבטאות, דעינינו רואות דלא נפיש שם הבלא וזוהמא כמו בחדר הפנימי שמזיעין שם, ובודאי שאין דינו לכל היותר אלא כחדר האמצעי שבמרחץ, וכ"כ הט"ז (או"ח סי' פ"ד) דבית הטבילה יש לו ממש דין בית אמצעי עיי"ש, והנה דכוותה, וכיון שכן דכבית האמצעי מיהא דינו שוה, א"כ למה דקיי"ל כהתשב"ץ והמרדכי דלעיל דהיוצא מבית המרחץ ומבית הכסא אפי' לא עשה צרכיו בביה"כ וגם לא רחץ בביה"מ כלל רק שנכנס שם דצריך נטילת ידים על הכניסה וכמ"ש הפוסקים (או"ח סי' ד'), וא"כ בנ"ד חדר האמבטי כיון דדינו כמרחץ צריך נט"י כל הנכנס שם, וכן בביה"כ שבוואגאן נמי חייב נטילת ידים על הכניסה גופא: הן אמנם דמדברי המג"א הי' אפשר לכאורה להוכיח דהא דיוצא מביה"כ וממרחץ צריך נט"י, היינו דוקא בעשה צרכיו ונגע במקום הטנופת, דבשו"ע (או"ח סי' רכ"ז סעיף ג') כתב המחבר היה יושב בבית הכסא ושמע קול רעם אם יכול לצאת ולברך תוכ"ד יצא וא"ל לא יצא, וכתב המג"א וז"ל וכגון שלא נגע עדיין במקום הטנופת ולא עשה צרכיו עדיין או שיכול ליטול ידיו עכ"ל, כוונתו דאי בשעשה צרכיו איך יכול לברך על הרעם הא אסור לברך בלא נט"י, וע"ז תירץ דמיירי שלא עשה צרכיו, וא"כ מוכח דעל הכניסה לחוד לביה"כ א"צ נט"י, דאי צריך א"כ מאי משני דמיירי שלא עשה צרכיו הא אכתי צריך נט"י על הכניסה, אכן לאחר העיון יש לדחות ראיה זאת, דאם כי על הכניסה לחוד נמי צריך נט"י, אפ"ה איכא נפ"מ גדולה בדין ובטעם הדבר בין נט"י שעל הכניסה, לדין דנט"י כשעשה צרכיו, דבעשה צרכיו הוי הטעם דחייב בנט"י משום נקיותא וכל זמן שלא נטל ידיו אסור לברך שום ברכה בידים מסואבות, אבל בלא עשה צרכיו ולא נגע במקום הטנופת, נהי דצריך נמי נט"י, אבל הטעם הוי משום רוח רעה השורה בבית הכסא ונדבק באדם שנכנס ואינו זז ממנו עד שיטול ידיו, ואין זה ענין לעכב עשיית הברכה, דיכול לברך כל הברכות גם קודם שנטל ידיו וכמ"ש הפמ"ג (סימן רכ"ז) ולזה לא חש המג"א כ"א לעשה צרכיו, דבזה אסור לברך כ"ז שלא נטל ידיו, אבל על הכניסה לביהכ"ס אע"ג דודאי דצריך נט"י על הכניסה לחוד נמי, אבל אין זה מעכב הברכה ויוכל לברך גם קודם הנטילה, ואין שום ראיה ממג"א, ושפיר אפשר לומר דגם המג"א סובר דיוצא מבית המרחץ ואפי' לא רחץ בו צריך נט"י, וממילא בנ"ד בחדר אמבטאות דדינו כבית אמצעי, ממילא דאפי' בשעה שאין