זיו המשנה חלק א צה

כיון שהכל מין אחד הוא, וכתב עוד רבינו להסביר זה ואמר "הא למה הוא דומה למי שנתכוין ללקט תאנה זו וליקט תאנה אחרת, ור"ל דבזה הרי פשיטא דחייב כדברי רבא דרק בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר הוא דפטור אבל בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר במין אחד עכ"פ הוא חייב, ואף זה כיוצא בו, ובזה א"ש כל דברי רבינו בין ע"פ הסוגיא בין ע"פ הסברא ברויחא ובפשיטות מאד בסיעד"ש ודו"ק

שוב ראיתי אחכ"ז בלח"מ והנה כתב לתרץ דברי רבינו כמו שרציתי לומר מתחלה דרבא רק אליבי' דשמואל מוקי לה בלקדם וליה לא ס"ל ודחק עצמו מאד ע"ש, אבל כל מ"ש אני הוא מרווח ומחוור ומוכרח בפשיטות מאד בסיעד"ש

פרק ב הלכה כ היתה חצר שיש בה עכו"ם וישראלים כו' פירש אחד מהן לחצר אחרת כו' מפקחין עליו כו' נעקרו כולן כו' אין מפקחין עליו עיין במ"מ ועיין בכ"מ שהביא לשאלת חכמי לוני"ל ותשובת רבינו והשגת הרמ"ה

והנה נראה דעת רבינו דפירש אחד מהן לחצר אחרת ונפל עליו אותו חצר מפקחין עליו משום דהנשארים נשארו בקביעותן והוה זה פירש מן הקבוע דהוה כפירש מן מחצה על מחצה, אבל אם נעקרו כולן מקביעותן אז כשפירש אחד מהן אזלינן בתר רובא דהרי פירש מן הניידין, ושכן הדין בכל התורה כולה, ואין לזה הבנה דהרי בתשע חנויות אמרינן דנמצא הלך אחר הרוב אף ע"פ שהחנויות בקביעותן נשארו, והנה בתשובת חכמי לוני"ל להרמ"ה שהביא הכ"מ כתבו בלשונם דאע"ג דבשאר איסורין שבתורה כגון תשע חנויות היכא דפרוש כולה והאחד מוכר נבלה ובעת עקירת כולן פירשה אחת מהן ונפל אזלינן בתר רובא, וכן כתבו גם אח"כ שדין פקוח נפש כדין שאר איסורים שבתורה כגון תשע חנויות דאי פריש כולהו ולא נמצא שם קבוע דאזלינן בתר רובא עכ"ל, והוא פלא גדול לכאורה דאיך שייך פריש כולהו גבי תשע חנויות, וכי לא אמרו גבי תשע חנויות ובנמצא הלך אחר הרוב אלא רק אם נמכרו הבשר מכל העשר חנויות דוקא, והלא סתמא אמרו ובנמצא הלך אחר הרוב אפילו אם לא ידענו כלל אם כבר מכרו כל התשע חנויות הכשרות ג"כ, או אפילו אם המוכרים בעצמן אינם יודעים כלל אם מכרו או לא ג"כ דינא הכי, והטעם הוא כמ"ש רש"י בחולין דף צ"ה דאע"ג דהחנויות קבועין הן ופירש מן הקבוע מ"מ השתא שנמצא לאו קבוע הוא, ואע"ג דבכתובות דף ט"ו כתב רש"י הואיל והבא לפנינו לא במקום קביעות לקחה וכבר פירשה ע"י אחר וכל דפריש מרובה פריש עכ"ל, דתלי טעמא רק משום דכבר פירשה ע"י אחר, ע"כ לאו דוקא הוא דהרי בחולין שם מוקמינן לה בנמצא ביד עכו"ם דג"כ דינא הכי דאע"ג דהעכו"ם לפנינו אלא משום שהוא אינו נאמן אזלינן בתר רובא, וכן אמרו בכתובות שם מפורש, ורוב העיר נמי אי דקאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובה פריש כו', הרי דאף דכל בני העיר קבועין הן אם פירש אחד ואזיל לגבה אף דהרוב נשארו בקביעותן אמרינן כל דפריש מרובא פריש

גם דברי שאלת חכמי לוני"ל בעצמן ותשובת רבינו להם שהביא הכ"מ אינו מובן כלל, שכתבו נראה מן הכתוב בספר בעיר שישראל ועכו"ם דרים בה מחצה על מחצה מפקחין אבל ברובא עכו"ם לא ומימינו לא שמענו חדוש גדול כזה כו', והוא תימה דאיך נראה זה מן הכתוב בספר, והרי אדרבא הכא בספר כתב רבינו מפורש להיפך היתה חצר שיש בה עכו"ם וישראלים אפי' ישראל אחד ואלף עכו"ם כו' פירש אחד מהן לחצר אחרת כו' מפקחין עליו"', הרי דאמר מפורש דאף ברובא עכו"ם מפקחין, וגם תשובת רבינו להם אינו מובן כלל דאמר "אבל אנו אדברי ר"י סמכינן דאמר ט' עכו"ם וישראל אחד ביניהם באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקימנא בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש אחד מהן לחצר אחרת אין מפקחין דכל דפריש מרובא פריש וה"ה לזה שפירש מעיר שרובה עכו"ם שאין מפקחין עליו', והוא תימא כיון דאמר בעצמו ואוקימנא בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע, והרי האי שפירש מעיר שרובה עכו"ם לא פירשו כולם אלא כולם נשארו קבועים במקומן ואיך מדמינהו להדדי, וזה הקשה גם הרמ"ה בסוף דבריו, וחכמי לוני"ל לא השיבו לו מאומה על זה ע"ש

גם מאי דהוצרך רבינו בתשובתו לומר "ואנן על דברי ר"י סמכינן" ואסיק בסוף דבריו משום דשמואל ור"י הלכה כר"י, ולמה לו לעשות פלוגתא בחנם בין שמואל ור"י במקום דהש"ס משוינהו להדדי מפורש ביומא דף פ"ד ב' דפריך על דברי שמואל אינו והאמר ר"א אמר ר"י כו' ומתרץ לא קשיא הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו, הרי דמוקי לדברי שמואל בפרוש מקצתייהו, והרי אתיין דברי רבינו אליבי' דכ"ע, דאיהו הרי ג"כ הכי אומר, "בפירש אחד מהן לחצר אחרת", שהוא פירש מקצתייהו מפקחין וכדברי שמואל, "ואם נעקרו כולן אין מפקחין' כדברי ר"י וגם שמואל מודה בו לדברי הש"ס, וגם על חכמי לוני"ל קשיא טובא האיך נסתפקו בזה והקשו עליו מדברי שמואל כיון דהש"ס אוקי לדברי שמואל רק בפירש מקצתייהו, ובזה הרי גם רבינו אומר דמפקחין, וגם מאי דהוצרכו חכמי לוני"ל לפרש דברי רבינו דס"ל דלבסוף הדר ביה הש"ס משינויא קמא וגריס בגמרא אלא, ג"כ אינו מובן דלמאי הוצרך רבינו לזה, ולמה לו לאוקמי דברי עצמו בפלוגתא במקום שיכול לאוקמי דבריו ברויחא ככ"ע

אמנם נראה דא"ש הכל בפשיטות מאד, דודאי איירי רבינו הכא וגם בתשובה רק כשראינו אותו שפירש מן הרוב ונכנס לחצר אחרת ונפל עליו גל ולא ידעינן האי שפירש לפניו אם ישראל הוא או לא, דבכה"ג הרי נולד הספק לנו במקום קביעות, ולכן אמר שפיר דהוה דינו כבמחצה על מחצה ומפקחין עליו, ולא אזלינן בתר רובא אלא בנעקרו כולן ואז אם פירש אחד מהן גם לפנינו, כיון דמן הניידין פירש אזלינן בתר רובא, וכן הוא ממש הדין גם בתשע חנויות ובשאר איסורים דאם לקח מן הקבוע לא אזלינן בתר רובא משום דנולד הספק במקום הקביעות, אבל בנמצא דהלך אחר הרוב הוא משום דלא בפנינו פירש מן הקבוע והספק נולד לנו רק השתא כשהוא פירש ונייד ולא במקום הקביעות, ולכן אזלינן ביה בתר רובא אף שנשארו כולן במקום הקביעות, אבל אם בפנינו פירש מן הרוב לא אזלינן בתר רובא אלא אם פירש מן הניידין שנעקרו כולן דוקא, וכן ודאי הוה דינא הכא, דאם לא פירש לפנינו ודאי גם אם נשארו כולן קבועין כיון שמצאנו לזה שנפלו עליו הגל שפירש מן הקבועין שלא בפנינו ונולד לן הספק השתא כשהוא פירש ונייד, דודאי אזלינן ביה בתר רובא ג"כ אע"פ שלא נעקרו כולן, אלא דבכאן לא משכחת האי דינא כלל, דאם מצאנו אחד שנפל עליו גל ושלא בפנינו בא לכאן הרי לא ידעינן כלל שפירש מאותו החצר שרובן עכו"ם וישראל אחד ביניהם, ויש לן לילך בתר רוב העיר ולא בתר רוב אותו החצר כיון שלא ראינו כלל שפירש מאותו החצר, ואם ידעינן שפירש מאותו החצר הרי זה הוא פירש לפנינו ובעינן ביה דוקא שיפרשו כולן מקביעותן וכמ"ש רבינו

ועתה הלא דברי רבינו הכא מיושבים בפשיטות, וגם דברי חכמי לוני"ל בשאלתם ודברי רבינו בתשובתו ג"כ א"ש בפשיטות, דהם דייקו בשאלתם "בעיר שישראל ועכו"ם דרים בה, לא הזכירו חצר אלא עיר, ואיירו בשלא פירש לפנינו, דכיון דבכל העיר הוה רובא עכו"ם ודאי גם כשנשארו כולן בקביעותן, כיון שזה פירש שלא בפנינו והספק נולד לן עליו השתא, הרי ודאי דינו הוא כאשר היה פירש לפנינו מן הניידין ואזלינן ביה בתר רובא ולכן הקשו עליו שפיר מהא דשמואל, דהרי שמואל אמר בלשונו לא הלכו "בפקוח "נפש אחר הרוב, דמשמע מפורש דאף דבכל האסורים אזלינן ביה אחר הרוב, בפקוח נפש לא אזלינן, הרי דאיירי מפורש גם במקום דאזלינן בכל האיסורים אחר הרוב, וא"כ הא דאמר לא קשיא הא דפרוש כולהו הא