זיו המשנה חלק א צ

כשמואל משום דרבה עבד כוותי', ולזה כוון בודאי הרי"ף ג"כ בכאן שכתב בלשונו דאע"ג דפליגי רב ושמואל בהא מלתא קי"ל כבתראי דאינון רבה ורב יוסף, ור"ל דפסקו כשמואל, דלענין זה ודאי אמרינן בכ"מ דהלכה כבתראי במקום שפוסקין הלכה כחד מהראשונים ואף קודם אביי ורבא וזה פשוט לע"ד ודו"ק

הלכה יח אשה שמלה בנה ראשון ומת מחמת מילה שהכשילה את כחו וכן מלה את השני ומת מחמת מילה בין מבעלה הראשון בין מבעלה השני ה"ז לא ימול את השלישי בזמנו אלא ממתנין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו. אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי כו'. הנה לכאורה דברי רבינו תמוהים במה שאמר, אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו, דהרי בברייתא תניא בלשון זה (יבמות ס"ד ב') מלה הראשון ומת שני ומת שלישי לא תמול דברי רבי רשב"ג אומר שלישי תמול רביעי לא תמול, ולשון לא תמול ודאי משמע לעולם, דאל"כ היו אומרים תמתין עד שיגדיל, וכן אמר עוד שם בארבעה אחיות שמלה ראשונה ומת כו', רביעית באת לפני רשב"ג אמר לה אל תמולי, דודאי משמע לעולם, וכן תניא (חולין דף ב') הכל שוחטין ואפילו כותי ערל כו', ואמר האי ערל ה"ד אילימא מתו אחיו מחמת מילה האי ישראל מעליא הוא, הרי שהיה כבר גדול ואפ"ה היה ערל יאמרו עליו האי ישראל מעליא הוא, וכן זיל בתר טעמא דאמרו ביבמות שם בשלמא גבי מילה איכא משפחה דרפי דמא ואיכא משפחה דקמיט דמא, הרי דלאו מחמת חלשות גופו הוא דמזיק ליה המילה אלא משום דרפי דמא של כל המשפחה אף הבריאים והגדולים וא"כ בודאי אין למולו לעולם, ואי הא דר' נתן הבבלי (שבת קל"ד חולין מ"ז א') שראה שהוא אדום ואמר לה המתיני עד שיבלע בו דמו, וכן ראה שהוא ירוק אמר לה המתיני עד שיפול בו דמו אע"פ שכבר מתו לה שני בנים מחמת מילה, התם שאני דכיון שראה את השלישי שהוא אדום או ירוק תלה מיתת שני בנים הראשונים ג"כ בזה דמסתמא היו ג"כ אדומין או ירוקין, אבל במקום שאין בו שום ריעותא בודאי גרע ולא מלין לעולם במתו אחיו מחמת מילה דתלינן ברפי דמא וכמ"ש, שוב ראיתי דגם בנובי"ת סימן קס"ה והחתם סופר סימן רמ"ה עמדו ע"ז וע"ש שהאריכו בזה

אמנם לעד"ן דא"ש בפשיטות מאד, דודאי גם רבינו הכי סובר דרבי ורשב"ג דאמרי לא תמול הוא לעולם, אבל ע"כ כיון דהגמרא אמרה בטעמו משום דאיכא משפחה דרפי דמא, איירו רק בשמתו מחמת הדם שיצאו ממנו הרבה בלא הרף וזה ודאי תלי במשפחה דרפי דמא, ובאופן כזה בודאי אין למולו לעולם, אבל רבינו דייק בלשונו ומת מחמת מילה שהכשילה את כחו לא מחמת רפיות הדם אלא ע"י חלשות כחו בזה אמר שפיר דיש לשלישי להמתין עד שיגדיל ויתחזק כחו, דכיון דהמילות הראשונות היה בכחן להכשיל את כחן עד שמתו הוכחה גדולה היא שגם בלאו המילה היה חלשות בגופן והרי זה כמו חולי וכיון שהוחזקה האשה הזאת להיות בני' חלושים ביום השמיני יש להשלישי להמתין עד שיגדיל ויתחזק, דודאי חלישות דביום השמיני ללידתו אינה הוראה כלל לשיהיו חלושים לעולם גם בגדלותן, ובפרט שאנו רואים שנתחזק כחו בגדלותו שפיר צריך למול אז, ולזה סיים רבינו ג"כ בלשונו "אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי, להורות כי מה שממתינן לשלישי עד שיגדיל ויתחזק הוא משום דהראשונים שמתו מחמת המילה שהחלישה את כחן הוא הוראה שהיה בגופן איזה חולי בשמיני, ואינה ענין לדברי הש"ס דאיירי בשיוצא כל דמן מהן מחמת המילה ומשום דרפי דמן של כל המשפחה אף הגדולים והבריאים דזה ודאי לא ימול לעולם והוא הוא הערל שמתו אחיו מחמת מילה המוזכר בש"ס, ולזה פסקו גם הטור והש"ע סי' רס"ג כדברי רבינו ודייקו ג"כ בלשונם שהכשילה את כחו, ואף דלפ"ז יקשה דא"כ למה לא כתב רבינו גם דין הש"ס דאם מתו מחמת רפיון דמם לא ימולו לעולם, וצ"ל דממילא ש"מ דכיון דרק במילה שהכשילה את כחם אמר להמתין, מכלל דבמילה שהמיתה אותם ממש ע"י הוצאת כל דמו ממנו דפשיטא הוא דלא ימול השלישי לעולם דבזה לא שייך להמתין, וא"ש פסק רבינו ופסק הטור הש"ע בפשיטות מאד וע"ש בנובי"ת ובח"ס שדחקו עצמן מאד בזה ולעד"ן נכון כמ"ש ודו"ק

פרק ב הלכה ג יש ציצין המעכבין את המילה ויש ציצין שאין מעכבין את המילה. כיצד אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גובהה של עטרה הרי זה ערל כמו שהיה וזה העור הוא ציץ המעכב, ואם לא נשאר ממנו אלא מעט שאינו חופה רוב גבהה של עטרה זהו ציץ שאינו מעכב

הנה במשנה (שבת קל"ז) תנן בלשון זה, אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את רוב העטרה, ובגמרא אמר ר' אבינא א"ר ירמיה בר אבא א"ר בשר החופה את רוב גובהה של עטרה, ורבינו שינה מלשון המשנה והוסיף והאריך בה לומר ג"כ ויש ציצין שאין מעכבין את המילה, ואח"כ פירש דבריו עוד ואמר, ואם לא נשאר ממנו אלא מעט שאינו חופה רוב גובהה של עטרה כו'

נלע"ד דבא בלשונו זה להורות לן תרתי, חדא שלא נטעה לומר דרוב גובהה של עטרה לאו דוקא אלא הכוונה הוא אפילו רוב גובהה וכ"ש רוב הקיפה של עטרה אע"פ שאינו רוב גובהה, וחומרא בא ר' אבינא להשמיענו, לזה נקט רבינו גם הדין דציצין שאין מעכבין המילה וכפל הדברים לענין הקולא ואמר דאם אינו חופה רוב גובהה של עטרה זהו ציץ שאינו מעכב, להורות דדוקא רוב גובהה מעכב אבל אם אינו רוב גובהה אף ע"פ שהוא רוב הקיפה זהו ציץ שאינו מעכב, וכן נראה ודאי מלשון הש"ס דהרי בעלמא מבעי ליה להש"ס רוב גובהה או רוב הקיפה, ובחולין (דף ע"ו ב') אמר כי אתא רב דימי א"ר יוחנן רוב עוביו ואמרי לה רוב הקיפו אמר ר"פ הלכך בעינן רוב עוביו ובעינן רוב הקיפו, והכא כשאמר ר' אבינא בלשון פסיקא בשר החופה את רוב גובהה ש"מ דוקא קאמר ולאפוקי מרוב הקיפה דאל"כ היה לו לומר אפילו רוב גובהה, או בין רוב גובהה בין רוב הקיפה, כיון דלשון רוב כולל או זה או זה או תרווייהו כא' אלא ע"כ דוקא קאמר וקולא הוא דבא להשמיענו מצד אחד וחומרא מצד אחד, דלרוב הקיפו לא חיישינן אלא לרוב גובהה לבד, אבל רוב גובהה מעכב אפילו במקום אחד

ונראה דזה הוא גם דעת רש"י שכתב רוב גובהה לא תימא רוב העטרה דקתני מתניתין רוב הקיפה אלא רוב גובהה במקום אחד עכ"ל, אשר לכאורה משמע מלשון אפילו דכ"ש רוב הקיפה, אבל באמת אינו, דלכאורה אינו מובן מהו הלשון לא תימא דאמר דמשמע דרוב הקיפה היה יותר סברא לומר ובא להשמיענו דלא תימא הכי, ואיזה סברא הוא לומר רוב הקיפה יותר מרוב גובהה, וגם למה הוצרך רש"י לזה ומאי קשיא ליה שהוצרך לכל האריכות הזה, והכי היה לו לומר רוב העטרה דקתני מתניתין אפילו רוב גובהה במקום אחד, וגם האי, במקום אחד, מיותר הוא דפשיטא דרוב גובהה בלא הקיפה הוא במקום אחד, אבל כוונתו הוא זה לע"ד, דבא לרמז שלא יקשה דלמה הוצרך להשמיענו דבשר החופה את רוב העטרה הוא רוב גובהה פשיטא דרוב גובהה קאמרה המשנה דאי רוב הקיפה היה לה לומר בשר הסובב את רוב העטרה, ומדאמרה החופה פשיטא דבגובהה קאמרי, לזה פירש"י דזהו דבא להשמיענו דלא תימא רוב העטרה דקתני מתניתין, דהיינו רוב גובהה היא ברוב הקיפה ג"כ, אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד, והאי אפילו על במקום אחד קאי, לומר דלא בעינן תרווייהו רוב גובהה ורוב הקיפה אלא רוב גובהה אפילו במקום אחד נמי מעכב, אבל רוב הקיפה לחוד בלא רוב גובהה פשיטא דאינו מעכב דאין זה בכלל הלשון בשר החופה אלא בשר הסובב היתה נקראת, ואפילו אם יאמר בע"ד דגם רוב הקיפה היא בכלל בשר החופה, ג"כ א"ש דזהו דמשמיענו דלא רוב הקיפה קאמרה המשנה אלא דוקא רוב גובהה ואפילו במקום אחד, וכמ"ש לעיל דחומרא בחד צד וקולא בחד צד הוא דבא להשמיענו, והאי אפילו גם בלא"ה ע"כ רק על