זיו המשנה חלק א פד

לו לחכו ואי אפשר לומר בטעמו שנהנה מטעם השמן, אבל אמר שנהנה בשתייתו, והוא ההנאה שנהנה מהרפואה הנעשית לו מהשמן, וטעמו ג"כ לא הזיק לו בחכו, ולכן בעינן ביה ב' התנאים הללו, התנאי הא' שיהיה חושש בגרונו ואז יהנה מהשמן ברפואתו, והתנאי הב' שישתה אותו עם מי השלקות ואז לא יזיק לו לחכו, ולכן מברך עליו אז בורא פרי העץ, כי ההנאתו שלמה בלא פגם, ובבבא השניה כשאין בו אלא תנאי אחד לבד, אמר בטעמו שהרי לא נהנה בטעם השמן, ור"ל דאם היה ביה תנאי הא' שהיה חושש בגרונו ונהנה מהרפואה, אבל לנגד זה לא נהנה בטעם השמן אלא פגם והזיק לחכו, ולכן א"א לו לברך ברכת בורא פה"ע, אבל מ"מ כיון שעכ"פ נהנה מרפואתו מברך עליו שהכל, ואם היה ביה תנאי הב' ששתה אותו עם מי שלקות, וחסר לו תנאי הא' שלא היה חושש בגרונו, א"כ כיון שאין בו הנאת הרפואה, הרי לא נהנה מן השמן כלל, דגם לחכו היה ערב לו רק טעם המי שלקות ולא טעם השמן, ולכן מברך עליו רק שהכל על הנאת המי שלקות, אבל אם היה חסר ביה שני התנאים לגמרי שהיה שותה שמן לבדו, וגם לא היה חושש בגרונו, שאין בו שום הנאה, לא הנאת רפואה ולא הנאת טעם, זה כתב רבינו בהלכה ז' שכיון שאינו ראוי לשתיה אינו מברך עליו כלל, ולפ"ז הלא א"ש דברי רבינו בטוב טעם ודעת בפשיטות מאד בסיעד"ש ודו"ק

הלכה יא לקח כוס של שכר בידו והתחיל הברכה על מנת לומר שהכל וטעה ואמר בורא פרי הגפן אין מחזירין אותו כו'. עיין בהשגות מ"ש על זה, וכן הקשה הבעל המאור על הרי"ף ע"ש, ועיין לעיל ריש ה' ק"ש שיישבתי דברי רבינו בטוב טעם ודעת בעזה"י ע"ש, ודברי רבינו אינו אלא בשכר ענבים אבל בשכר שעורים בודאי לא יצא אם סיים בורא פרי הגפן, וכן ביאר רבינו בעצמו דבריו בתשובה לחכמי לוני"ל ע"ש שהארכתי בזה

הלכה יב שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה אם היו משקין בולען ומברך עליהן בסוף בו'. ובהשגות והוא שבדעתו לאכול יותר דאל"כ הוה ליה גמר, עוד נראה לי שאם יש לפניו משקין יותר שאינו בולע מה שבפיו אלא פולט ומה חסרון יש במלא פיו משקין אם יאבדו ולא יהנה מהן בלא ברכה, אבל כשאין לו יותר והוא דחוק לאותן שבפיו התירו לבולען ולא יאבדו ותאבד ג"כ הברכה שהרי גמר שאם יפלוט אותם גם כן תאבד שאין לו יותר עכ"ל

עיין כ"מ שהביא לדברי הרא"ש שפירש דברי רבינו שיברך ברכה הראשונה לבסוף לאחר שבלען, וכן הבין מפורש הראב"ד בדעת רבינו, אבל הכ"מ אסיק בדבריו דטפי עדיף לפרש דברי רבינו דמברך עליהן בסוף דאמר, הוא רק ברכה אחרונה אבל ברכה הראשונה לא יברך כלל וכדברי הר"ח שהביא הרא"ש, ושכן כתב גם הר"ר מנוח ע"ש

ולעד"ן דהעיקר הוא כדברי הרא"ש והראב"ד בדעת רבינו, דהרי רבינו מדסתם דבריו ודאי איירי בכל ענין בין בנשאר לו עוד מהמשקה ודעתו לשתותן ובין כשלא נשאר לו עוד, ובכל ענין אמר רבינו בולען ומברך עליהן בסוף, והרי פשיטא דבנשאר יברך עליהן ברכה שלפניהם קאמר, וא"כ בלא נשאר נמי, וגם לשון, ומברך "עליהן, דאמר ג"כ מורה לברכה שלפניהם, דאל"כ היה אומר ומברך אחריהן, אלא ודאי ברכה הראשונה קאמר בין כשנשאר בין כשלא נשאר, ומ"מ קושיית הראב"ד שהקשה דאם לא נשאר ואין דעתו לשתות יותר הוה ליה גמר, נלע"ד דלא ק"מ על רבינו, דהתם איירי בשנזכר לאחר כדי דבור ולכן לא יברך למפרע, אבל הכא שנזכר בעודן בפיו יברך מיד בכדי דבור להבליעה, וזהו דמדייק רבינו בלשונו הזך ואמר, ומברך עליהן "בסוף, ור"ל מיד בסוף בליעתן, וגם הרא"ש בודאי כוון לזה, אלא שכוונתו לסלק גם קושיא השניה של הראב"ד באם נשאר לפניו עוד משקין למה התירו לו לבולען ומה חסרון יש במלא פיו משקין אם יאבדו ולא יהנה מהן בלא ברכה, ור"ל דהרי בעינן עובר לעשייתן דוקא ולא תחל הברכה על הקודמין, ולזה כתב הרא"ש דכיון שנזכר בעוד המשקין בפה דומה קצת עובר לעשייתו מה שנזכר קודם לבליעה אלא שלא היה יכול לברך, ולע"ד היה נראה לומר עוד דמצות עובר לעשייתן הוא רק מצות לכתחלה, אבל בדיעבד או בשעת הדחק ש"ד גם אם מברך אח"כ מיד בתוך כדי דבור ואין זה כלל בכלל נהנה מן העוה"ז בלא ברכה, וכדקי"ל בטבילת נדה וגרים והדלקת הנרות בשבת ויו"ט וברכת להכניסו במילה ונטילת ידים ועל נטילת לולב אע"ג מדאגבהו יצא י"ח כמ"ש רבינו לקמן פרק י"א הלכה ט"ו וכן על ביעור חמץ שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשה מצות הביעור כמ"ש רבינו לקמן שם הלכה ט"ו ודו"ק

פרק ט הלכה ג הביאו לפניו שמן והדס מברך על ההדס ופוטר את השמן מפני שברכה אחת לשתיהן והיא עצי בשמים. הנה הנוסחא שלפנינו בגמ' דף מ"ג ב' הוא, מברך על ההדס ואח"כ מברך על השמן, וא"כ איירי ע"כ בשמן אפרסמון שברכתו הוא בורא שמן ערב, ולא בשמן כבישא דברכתו הוא ג"כ בורא עצי בשמים כמו ברכת ההדס, אבל הרי"ף גורס מברך על ההדס ופוטר את השמן בדברי ב"ה כלשון רבינו, וא"כ ע"כ גם גרסת רבינו הכי הוא בדברי ב"ה, וא"כ לפ"ז ודאי איירי הש"ס וגם הרי"ף ורבינו רק בשמן כבישא דברכתו הוא ג"כ בורא עצי בשמים כמו ברכת ההדס, וא"כ לפ"ז י"ל לדעת רבינו דרק בשמן זה הוא דפליגי ב"ה על ב"ש ואמרי לברך על ההדס ולפטור השמן, כדאסיק רבינו בטעמו "מפני שברכה אחת לשתיהן והיא. עצי בשמים", ור"ל ולכן ס"ל לב"ה וכן קי"ל דעדיף לברך בורא עצי בשמים על ההדס יותר מעל השמן, כי ההדס הוא בעצמו העץ ושייך ביה ברכת עצי בשמים יותר מבשמן שאינו עץ ממש אלא רק היוצא מן העץ, ולכן אף שיש לשמן חשיבות על ההדס שזכינו לריחו ולסיכתו, עכ"ז האי טעמא דשייך בהדס ברכת עצי בשמים יותר מבשמן עדיפא להו לב"ה, משא"כ בשמן אפרסמון דברכתו הוא בורא שמן ערב, וכשהוא בא עם ההדס יש לו לברך על זה בפני עצמו ועל זה בפ"ע, גם ב"ה מודו לב"ש דצריך להקדים ברכת השמן תחלה על חשיבותו שזכינו לריחו ולסיכתו כדאמר ר"ג, אלא דר"ג בעצמו הכריע כב"ש מטעם זה גם בשמן כבישא לענין ברכת עצי בשמים, ובזה לא קי"ל כוותי' אלא כב"ה וכרבא דפסק כוותייהו, ומטעם הנ"ל דברכת עצי בשמים שייכת בהדס יותר מבשמן, אבל בשמן אפרסמון דיש לו ברכה בפ"ע לא פליגי ב"ה כלל אלא לכ"ע ברכת השמן קדמה דשמן הוה עיקר טפי לגבי הדס בסעודה דזכינו לריחו ולסיכתו

ועיין בכ"מ שהביא על נוסחת הרי"ף ורבינו הא דר"פ דבריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן, ובודאי ט"ס הוא דלגירסת הרי"ף ורבינו בדברי ב"ה בודאי גם בהא דר"פ גרסי הכי דבריך אהדס ופטר את השמן, וכדברי ב"ה, וד"ל

עוד נראה לע"ד דבגירסת הרי"ף לא גרס כל הענין דר"פ כלל בגמרא דאל"כ היה לו להביאו משום דמעשה רב, ולומר דהלכה כרבא ור"פ דבתראי נינהו ומעשה רב, ולמה אינו מביא אלא דברי רבא לבד, אלא ש"מ שכן היה בגרסתו, רבא אמר הלכה כב"ה, ולא דר"פ אמר זה בשם רבא, וכ"ש שלא היה בגרסתו האי ולא היא וכמ"ש התוס' שם, והכ"מ כתב שאע"פ שישנו בספרו לא רצה לפסוק כר"ג משום דלאו מכריע הוא כו' ומ"ש ולא היא לא נתכוונו לומר שאין הלכה כב"ה אלא דרבא לא אמר כן כו' עכ"ל, והוא תימה דא"כ למה העתיק הרי"ף, רבא אמר הלכה כב"ה, ולמה אמר והלכתא כרבא דבתרא הוא, אלא ודאי פשיטא הוא דהאי ולא היא בודאי לא היה בגרסתו, אלא נ"ל דגם הא דר"פ לא היה בגרסתו אלא רק, רבא אמר הלכה כב"ה ותו לא

ומ"ש הכ"מ עוד דמ"ש רבינו מפני שברכה אחת לשתיהן אינו טעם למה מברך על ההדס, אבל הוא טעם למה פוטר