זיו המשנה חלק א פג

שיהיה טרוד לשמור בידו הבושם עד שיגמור הברכה, ואנו אין מפרשים אלא על היין של רשות כמו שהבושם הוא של רשות מ"מ מקדים את החביב לו או את החשוב לו ואמרו שהיין הוא החשוב עכ"ל

ונראה לע"ד דאע"ג דגם רש"י פירש כפירש הראב"ד מ"מ פירש רבינו היא מחוורת ומוכרחת בש"ס, ולכן נאד רבינו מפירושם ופירשו בכוס של ברכה, מכמה פנים, א' איך אפשר לומר דב"ש וב"ה פליגי בברכת שמן ערב ובברכת יין איזה קודמת, והלא ר"י ורבנן פליגי בהיו לפניו מינים הרבה (ברכות דף מ' ע"ב) ר"י אומר אם יש ביניהן מין שבעה מברך עליו וחכמים אומרים מברך על איזה מהן שירצה, ובגמרא איכא מ"ד דמחלוקת בשברכותיהן שוות אבל בשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על איזה מהן שירצה תחלה ואח"כ מברך על השני והיינו על החביב לו תחלה כדברי חכמים, ואם כולם הן ממין שבעה גם כשברכותיהן שוות לכ"ע חביב עדיף, ואם אין אחד חביב מחברו קי"ל שם דכל המוקדם לארץ הוא קודם לברכה ע"ש, וכן פסק רבינו בפרק שלאח"ז

והשתא ממ"נ אם נאמר דזית שמן דכתיב בקרא הוא גם שמן ערב לברכת הריח הרי הוא מוקדם לארץ מגפן, דגפן הוא שלישי לארץ, וזית שמן הוא ראשון לארץ, ואם אין אחד מהן חביב על חברו, לכ"ע ברכת שמן קודמת לברכת היין, והרי הוא מפורש רק כב"ש ולא כב"ה, ואם אחד חביב על חברו מברך על החביב לכ"ע, והרי הוא מפורש דלא כב"ש ודלא כב"ה, דהם לא אזלי בתר חביב אלא ב"ש אמרי לעולם מברך על השמן תחלה ואח"כ על היין, וב"ה אמרי לעולם מברך על היין תחלה ואח"כ על השמן, ואם נאמר דזית שמן דכתיב בקרא להקדימו לברכה הוא רק לענין ברכת אכילתו ולא לברכת הריח הרי לפ"ז פשיטא דבין לר"י ובין לרבנן חביב עדיף והוא דלא כב"ש ולא כב"ה, ועכ"פ הש"ס איך עשה עצמו כלא ידע כלל מפלוגתא דב"ש וב"ה ולא שקיל וטרי בזה, אלא ודאי דפלוגתא דב"ש וב"ה הוא רק לענין ברהמ"ז ולא לענין ברכת בורא פרי הגפן שעל יין וכפירושו של רבינו אלא דממילא לב"ה כיון שיברך ברהמ"ז תחלה יברך גם ברכת היין תחלה לברכת הריח של שמן שלא להפסיק ואין לו ענין כלל לפלוגתא דר"י ורבנן

פן ב' הלא תנן במשנה (דף מ"ב) ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון, וא"כ איזה ברכה יש להיין שלאחר המזון, ובאמת קשיא זה גם לרש"י (בדף מ"ג ב') ותירץ דפלוגתא דב"ש וב"ה הוא בחול שאין היין קבע ואין היין שלפני המזון פוטרו עכ"ל, אבל רבינו בודאי לא ניחא ליה תירץ זה, דהרי רק האמוראים עשו חילוק זה ר' יוחנן וריב"ל בגמרא (דף מ"ב ב') ואמרו ל"ש אלא בשבתות וימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה מברך על כוס וכוס, ואמר שם רבה בר מרי איקלע לבי רבא בחול חזיי' דבריך לפני המזון והדר מברך לאחר המזון א"ל יישר וכן אמר ריב"ל, והשתא למה לא הביאו סייעתא לדבריהם מברייתא מפורשת מפלוגתא דב"ש וב"ה ובפרט רבה בר מרי שהביא סייעתא לרבא מריב"ל היה לו להביא טפי מב"ש וב"ה, אלא ודאי דב"ש וב"ה לא איירו כלל מיין שלאחר המזון ולענין ברכה שלפניה אלא לענין כוס של ברהמ"ז וכפירוש רבינו

פן ג' הנה הש"ס הביא מקודם שם (דף מ"ג ב') ג"כ פלוגתא דב"ש וב"ה מעין פלוגתא זו בהביאו לפניו שמן והדס ב"ש אומרים מברך על השמן ואח"כ מברך על ההדס וב"ה אומרים מברך על ההדס ואח"כ מברך על השמן, והנה בפלוגתא זו לא אמרו ב"ש אוחז השמן בימינו וההדס בשמאלו, וב"ה לא אמרו להיפך אוחז ההדס בימינו והשמן בשמאלו, אלא רק מברך על זה ואח"כ מברך על זה, ולמה בשמן ויין שינו לשונם לומר אוחז את זה בימינו ואת זה בשמאלו, אלא ודאי דאיירו בזה בכוס של ברהמ"ז והיה דרכם להביא גם בשמים להריח אז כאשר בשארי מקומות היו מביאין מוגמר לאחר בהמ"ז להריח, אלא דמוגמר היה צריך למעשה רבה להביא כלי עם גחלים וליתן עליו המוגמר היו עושים זה לאחר ברכת המזון, ובמקום שלא היה מוגמר היו מביאים בשמים או שמן ערב להריח, קודם בהמ"ז, והיו נותנים הבשמים או השמן להמברך על הכוס, על כי הוא היה צריך לברך גם על הריח כדאמרה המשנה והוא אומר על המוגמר, והלא בבהמ"ז כבר היו מסלקים התכא מקמייהו בעת נט"י, והלא לא היה לו מקום להעמיד שם הכלי של בשמים או השמן, ולכן היה צריך לקבלו לידו כאשר קיבל הכוס של בהמ"ז לידו, לזה שפיר אמרי ב"ש אוחז השמן בימינו והיין בשמאלו מברך על השמן וחוזר ומברך על היין, ור"ל מברך על השמן קודם בהמ"ז ונותנו להמסובין להריח, ואח"כ מקבל היין לימינו ומברך עליו בהמ"ז ואח"כ ברכת היין, וב"ה אומרים אוחז היין בימינו והשמן בשמאלו, ומברך תחלה בהמ"ז, דלדידהו אסור להפסיק בין נטילת ידים לברהמ"ז דתיכף לנטילה ברכה, ולכן הוא מוכרח לאחוז השמן בשמאלו כי אין לו מקום להניחו, ואחר בהמ"ז מברך על הכוס ג"כ ברכת היין וחוזר ומברך על השמן, כי אז לאחר שטעם הכוס ונתנו להמסובין מקבל את השמן בימינו ומברך עליו, וזהו דברי רבינו, ומסולק מעליו כל דברי ההשגות בטוב טעם ודעת, וכל דברי רבינו מחוורים ומוכרחים מאד מכל השלשה פנים בסיעד"ש ודו"ק

פרק ח הלכה ב ועל השמן בתחלה הוא מברך בורא פרי העץ בד"א שהיה חושש בגרונו ושתה מן השמן עם מי השלקות וכי"ב שהרי נהנה בשתייתו. אבל אם שתה השמן לבדו או שלא היה חושש בגרונו מברך עליו שהכל שהרי לא נהנה בטעם השמן. עיין כ"מ שכתב ומ"ש שאם שתה השמן לבדו שמברך שהכל, תימה דכיון דאזוקי מזיק אין לברך עליו וכן פי' רש"י וכ"כ הרי"ף ז"ל ואי שתי לי משתיה אזוקי מזיק ליה ולא מברך עליה וכבר תמה עליו הטור בסימן ר"כ, ורבינו מפרש שלא אמרו אי דשתי ליה אזוקי מזיק אלא לאפוקי מה שאמרו שיברך עליו בורא פרי העץ אבל כיון דאע"ג דאזוקי מזיק נהנה הוא מברך שהכל עכ"ל

ולע"ד תירוצו תמוה דהרי הא דאמרו דשמן אזוקי מזיק הוא מה שהוא רע לשתיה ואינו נהנה כלל, דהרי ע"י פת או ע"י אניגרון אמר דאינו מזיק, וא"כ הרי לא נהנה כלל ולמה הוא מברך עליו שהכל

אמנם נראה לע"ד דתמיה מעיקרא ליתא, דהרי רבינו בעצמו כתב ג"כ האי דינא בהלכה ז' דאוכלין שאין ראויין לאכילה ומשקין שאינן ראויין לשתיה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהן, והרי אית ליה לרבינו ג"כ דהשמן שאינו ראוי לשתיה אינו מברך עליו כלל, ואיך א"כ יסתור רבינו דברי עצמו בתוך כדי דבור, אבל הלא יש לדייק בלשון רבינו דמתחלה אמר "שהרי נהנה בשתייתו", ולבסוף דייק בלשונו "שהרי לא נהנה בטעם השמן', גם דייק בלשונו לומר "אבל אם שתה "השמן לבדו", והיה לו לומר אבל אם שתה שמן לבדו, ומאי "השמן דאמר, אבל פשוט הוא דבבא השניה הזאת דאמר אבל אם שתה השמן לבדו כו', קאי אבבא הראשונה שהיה חושש בגרונו, דמתחלה אמר דאינו מברך על השמן בורא פרי העץ אלא בשני תנאים דוקא א' שהיה חושש בגרונו, ב' שלא שתה אותו לבדו אלא עם מי השלקות, והדר אמר לפרש כוונתו זאת, דאם לא קיים שני התנאים הללו בין שקיים תנאי הא' דהיינו שהיה חושש בגרונו, אבל לא קיים תנאי הב' שלא שתה אותו עם מי השלקות אלא שתה השמן לבדו, או שקיים תנאי הב' ששתה אותו עם מי שלקות אבל בלא תנאי הא' שלא היה חושש בגרונו, בכה"ג כיון שיש בזה תנאי אחד עכ"פ מברך עליו שהכל, וכתב בכל אחד מהבבות טעמו ונימוקו, בבבא הראשונה כשקיים שני התנאים דמברך עליו בורא פרי העץ אמר בטעמו "שהרי נהנה בשתייתו", לא אמר בזה שהרי נהנה בטעם השמן, אלא שהרי נהנה בשתייתו, והוא דמי השלקות ודאי מעלימין טעם השמן לגמרי כדי שלא ירע לחכו ואינו נהנה אלא מטעם מ' השלקות דטעם ההוא הוא שערב