זיו המשנה חלק א פב

מקורו מהא דכתובות דף ס"א דאבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספי מכל מין ומין וחד ספי מחד מינא מר משתעי אליהו בהדי' כו', וממילא משמע שאין השמש אוכל עם המסובין עכ"ל ולא ידענא שום משמעות מזה לפי מה שכתבתי דהלא אדרבא י"ל דגם פת הוא בכלל כל מין ומין

אמנם נלע"ד דמקורן של דברים הוא שם בסוגיא מקודם, דאמר רב הונא הכל משהין בפני השמש חוץ מבשר ויין, אמר רב חסדא בשר שמן ויין ישן, אמר רבא בשר שמן כל השנה כולה, יין ישן בתקופת תמוז, אמר רב ענן בר תחליפא הוה קאימנא קמיה דמר שמואל ואייתו ליה תבשילא דארדי ואי לא דיהיב לי איסתכני א"ר אשי הוה קאימנא קמיה דרב כהנא ואייתו לו גרגלידי דליפתא בחלא ואי לא דיהיב לי איסתכני, ר"פ אמר אפילו תמרתא דהנינותא, כללא דמלתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא, הרי דכן פסקו כל הני אמוראי בתראי דמכל תבשיל צריכין ליתן לו, דכל תבשיל הרי יש לו קיוהא וגם יש לו ריחא, אבל פת דאין לו ריחא ואין לו קיוהא א"צ ליתן לו ולכן פסק רבינו כוותם, ואף דהם אמרו דגם בשר שמן יש ליתן לו, ויין ישן בתקופת תמוז, צ"ל דס"ל לרבינו דהצורך ליתן לו מבשר שמן הוא רק כשלא נתן לו מהתבשיל אבל אם נתן לו מהתבשיל אין צורך ליתן לו גם בשר, ויין כיון שאינו אלא ישן ורק בתקופת תמוז, י"ל שאין זה אלא בארצם בארץ המזרח שחום היום היה גדול ביותר אבל לא בכל העולם, ולכן הזכיר הדין רק באם נתנו לו יין שצריך לברך על כל כוס וכוס, אבל לענין פת לא שייך כלל הדין אם צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה או לא לדידן דקי"ל כ כהני אמוראי בתראי הנ"ל ודו"ק

הלכה יב הביאו להם מים לנטילה כל שמברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחלה כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטל אחר כו'

ובהשגות אינו יודע מהו זה שהרי הגדול נותן רשות לקטן ממנו לברך, והטעם כדי שיעיין בבהמ"ז בעוד שהאחרים נוטלין ידיהם וכשהם מאה די לו בחמשה לעיין ולא יותר כדי שיהא סמוך לנט"י ברכה ונט"י שבינתים אינה הפסק עכ"ל. ועיין בכ"מ שהבין דהשגתו הוא דלמה לא כתב רבינו דמתחלין מן הקטן עד שמגיעין אצל חמשה ע"ש, ולע"ד אין זה במשמעות דבריו כלל

אבל כוונתו הוא זה לע"ד, דרבינו כתב בטעמו כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטל אחר, וע"ז הוא דמשיג דהתינח כשמברך גדול, אבל כשהוא מכבד לקטן לברך מאי איכא למימר דלמה לו ליטול תחלה, ועוד דכשהם מאה הרי גם אם הגדול מברך אינו נוטל ידיו תחלה, הרי שאין אנו חוששין כלל למה שהוא יושב בידים מזוהמות, וכדאמר בש"ס דף מ"ו ב' כיון דלא מסלקי תכא מקמי' עד דנמטי מיא לגבי', וא"כ גם כשהם חמש או פחות נמי, ולכן מפרש הוא בטעמי' דלכן המברך נוטל ידיו תחלה כדי שיעיין בברהמ"ז בעוד שהאחרים נוטלין לידיהם, והוא כדאמר ליה ר' חייא לרב שאמר לו רבי ליטול ידיו, עיין בברכת מזוני קאמר לך, ולכן סגי ליה בחמשה לבד לצורך העיון אבל לא יותר משום דהוה הפסק יותר מדאי בין נט"י לברכה, אבל חמשה לא הוה הפסק כיון שהוא צורך העיון בבהמ"ז

אמנם דעת רבינו הוא דכיון דעיקר הברכה של הגדול הוא, כתקנה שהמברך יטול ידיו תחלה ג"כ עיקרה הוא משום הגדול ובדידיה הלא לא שייך טעמא שיעיין בברכת מזוני דהלא כיון דבדידיה הדבר תלוי כשירצה לברך בעצמו יעיין בברכת מזוני קודם שיטול ידיו, אלא ודאי הטעם הוא משום כבודו שגנאי הוא לו שקטנים ממנו יעבירו הזוהמא מידיהם תחלה והא ישב בידים מזוהמות, ולכן גם כשמכבד לקטן ממנו הוא נותן לו כל זכות שלו, אלא משום שהגדול יכול לכבד לאחר לבסוף לאחר שנטלו כולם לידיהם, ורבי כשאמר לרב ליטול ידיו תחלה ולא המתין עד לבסוף לומר לו לברך אמר ר' חייא שפיר לרב עיין בברכת מזוני קאמר לך ולכן אמר לך מתחלה שתטול ידיך תחלה, אבל בגדול עצמו לא שייך טעם זה ועיקר התקנה הלא בשבילו נעשה לכן הוא בודאי כדי שלא ישב בידים מזוהמות, בעוד שהאחרים נוטלין לידיהם, אמנם אין זה אלא בחמשה לבד מדין הש"ס, אבל יותר מחמשה כיון שהיו מסלקין תכא מקמי' בעת הנטילה יהיה גנאי יותר גדול להיפך שישב הגדול בטל בלא תכא זמן ארוך ולהמתין לכולם, וגנאי זה הוה יותר גדול ממה שישב בידים מזוהמות בעוד שהתכא לפניו, ולכן יש להרחוקים ליטול תחלה עד שיגיעו להחמשה הקרובים אליו, ואז לא יהיה לו עוד שום גנאי לישב בלא תכא זמן מועט כזה, ואז יטול הגדול תחלה כדי שלא ישב בידים מזוהמות עד לבסוף

אמנם מה שלא כתב רבינו הדין לחלק בין חמש ויותר, ודאי הוא כמ"ש הכ"מ דדעת רבינו הוא דבזה"ז דלא מסלקינן תכא מקמי המסובין לא שייך לחלק בין חמש ליותר, אלא אפילו מאה נוטל הגדול תחלה לכולן או האחר שכבדו הגדול לברך כדי שלא ישב בידים מזוהמות בעוד שהאחרים יושבים בידים נקיות ואף שישב בטל אח"כ עד אשר יטלו כולם לידיהם כיון דלא מסלקינן תכא מקמי' וי' אין שום גנאי בזה, וכן משמע מפירש"י שהוא מפרש ג"כ כל הטעם שיותר מעל חמשה מתחלין מן הקטן משום שגנאי הוא שסלקו השולחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין ע"ש, משמע ג"כ דבזה"ז דלא שייך האי טעמא לעולם מתחילין מן הגדול, ומשום הפסק בין נט"י לברכה ג"כ דעת רבינו ודעת רש"י דליכא כלל בזה כשיושב ושותק, וכמ"ש רבינו בסוף פ' הקודם דהא דתיכף לנט"י ברהמ"ז הוא רק דלא יפסיק ביניהם בדבר אחר אפילו לשתות מים כו', אבל לישב ולשתוק אין בזה משום הפסק כלל, כנלע"ד נכון ודו"ק

הלכה יג גמרו ליטול ידיהן ונגבו ידיהן וברכו ברכת המזון והביאו את המוגמר מי שברך ברהמ"ז הוא מברך על המוגמר כו'. ובהשגות אף ע"פ שלא בירך ברהמ"ז אם לאחר סעודה בא הגדול מברך ואע"פ שנתן הגדול רשות לאחר לברך ברהמ"ז כבר עברה רשותו וחזרה הברכה לגדול שלא אמרו דהוא אומר על המוגמר אע"ג דאיכא דעדיף מניה אלא על המוגמר הבא בתוך הסעודה כדאיתא בירושלמי עכ"ל, וכתב הכ"מ דפשט הירושלמי מסייע להראב"ד אך רבינו אינו פוסק כהירושלמי כו' ע"ש, אבל הוא דוחק גדול לומר זה בדעת רבינו לומר שאינו פוסק כהירושלמי במקום שאין חולק עליו מפורש בגמרא דידן

אמנם נלע"ד דרבינו מפרש להירושלמי באופן אחר, דהנה ז"ל הירושלמי, מה בין מוגמר ובין יין מוגמר כולן מריחין יין אחד הוא טועם עכ"ל, ומפרש ליה רבינו הכי, דהרי במשנה תנן היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן, וא"כ כשמביאין המוגמר לאחר ברהמ"ז הרי כבר כלתה הסבתן ואם היו מביאין להם יין אז הרי ודאי דכל אחד ואחד היה צריך לברך לעצמו דהרי זהו הדין דהיו יושבין לאכל דתנן ברישא, ולזה אמר הירושלמי דמ"ש מוגמר דאמרה המשנה דאף שהביאו לאחר ברהמ"ז אחד הוא דמברך לכולן, ולזה אמר מוגמר כולן מריחין בפעם אחת כאחד ולכן אחד מברך לכולן מיד כשהביאוהו על השולחן דאם היו מברכין זה אחר זה הרי היו שוהין הרבה אחר שכבר הריחו ונמצא שהיו האחרונים נהנין מהריח בלא ברכה ולא היו מברכין עובר לעשייתן, אבל יין אחד הוא טועם לאחר ברכתו והשאר אינם נהנין כלל בטעימת זה, ולכן בלא הסיבה שפיר כל אחד ואחד מברך לעצמו כשיבא לטעום ממנו ויברך עובר לעשייתו, ופירש זה ודאי הוא מרווח מאד בדברי הירושלמי כיון שהמשנה אמרה מפורש שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה כנלע"ד נכון מאד בסיעד"ש ודו"ק

הלכה יד אם היה שם יין מביאין כוס מחזיק רביעית כו' ומביאין בשמים ואוחז את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו ומברך ברהמ"ז ואח"כ מברך על היין ואח"כ מברך על הבשמים כו'

ובהשגות אני תמיה אם על כוס של ברכה הוא אומר בגמרא למה יאחוז הבושם בשמאלו ומה צורך