זיו המשנה חלק א פא

ולכן גם אם לא כוון להוציא כיון שברך על דבר שקבע עליו, נפטר גם המעשה קדרה, ולא דמי לפת שברכתו הוא המוציא לחם והוא רחוק ביותר מהפרפרת, שזה לחם וזיין וזה אינו לא לחם ולא זיין וגם מברכתו הוא רחוק ביותר שזו היא ברכה כללית ביותר ופת הוא ברכה פרטית ביותר משא"כ במ"מ שגם היא היא ברכה כללית

ועתה לפ"ז כשאמרה המשנה עכ"ז, בש"א אף לא מעשה קדרה, שפיר מבעי להו, ב"ש ארישא קאי, לאיפלוגי על עיקר הדין שאמר הת"ק דאם ברך על דבר שקבע סעודתו עליו דפטר הפרפרת אף כשאוכלה בפ"ע, משום דברים הבאים בתוך הסעודה, אלא ס"ל דרק ברך על העיקר פטר את הטפלה אבל כשאינה טפלה כגון שאינו אוכלה עם העיקר ביחד אינה נפטרת בברכתו, דלא ס"ל כלל הדין דדברים הבאים בתוך הסעודה אינן צריכין ברכה, אלא ודאי צריכין ברכה בפ"ע, ולזה אתו ב"ש למימר לא מבעי פרפרת דלא פטרה להו פת דרחוקים זמ"ז הרבה, אלא אפילו מעשה קדרה דקרובה לפרפרת ולברכתה נמי לא פטרה לפרפרת, וא"כ לפ"ז ודאי דאין הלכה כב"ש, דהרי קי"ל כר"פ דאמר בדף מ"א ב' הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, וא"כ ודאי קי"ל כת"ק דבין פת ובין מעשה קדרה אם קבע סעודתא עלייהו פוטר ברכתן את הפרפרת, או דלמא בזו גם ב"ש מודו להת"ק, אלא דאסיפא פליגי, דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, ויש מקום לומר בדעת הת"ק דרק פת הוא דלא פטר משום דרחוקים הרבה זמ"ז אבל מעשה קדרה דקרובים זל"ז פטר, ואתו ב"ש למימר אפילו מעשה קדרה נמי לא פטר, ומשום דכיון דפרפרת תמיד הוא טפלה גם להמעשה קדרה אינו חשוב לקבוע סעודה עליה ולהחשיב להמעשה קדרה לדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה, ולא גרע מפת דאין ברכת הפרפרת פוטר אותו, ולפ"ז כיון דבאמת י"ל דגם הת"ק הכי ס"ל אלא דהזכיר פת אטו רישא דנקט פת לרבותא, א"כ פשיטא דהלכה כב"ש בזה דפרפרת לא פטר גם מעשה קדרה, חדא דאף אם הת"ק פליג בזה על ב"ש ג"כ יש לפסוק כב"ש דרבים נינהו ומחדדי טובא, ורק נגד ב"ה אפסיקו דלא כוותם, אבל נגד ת"ק ודאי דהלכה כוותם, שנית דאפשר דגם הת"ק מודה להו וכהנ"ל

ועתה לפ"ז הלא כל דברי רבינו מדוייקים ומבוררים ומבוארים באר הטיב בפשיטות מאד, דנקט תחלה דין המפורש במשנה, בירך על הפת פטר את הפרפרת, ומפרש ליה שאוכלין בהן הפת ממיני התבשיל ופירות וכיוצא בהן שהם בשר ודגים וירק וכדומה, ומשמיענו בזה דינא וטעמא, דכיון דדרכן לבוא ללפת בהן את הפת לכן אף כשאוכלן כעת בפני עצמן ג"כ פטר אותן בברכת הפת, משום דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כהלכתא דר"פ, וכדפסק רבינו הכי ג"כ לקמן בהלכה י"א, ואמר ג"כ סיפא דהמשנה, אבל אם בירך על הפרפרת, ר"ל כשקבע סעודה על הפרפרת, לא פטר את הפת ומשום דלא חשיבא פרפרת לאקבועי סעודתא עליה, והדר אמר דין הגמרא בהאיבעיא, בירך על מעשה קדרה, ר"ל כשקבע סעודה עליה בלא פת, פטר את התבשיל דייקא, ולא אמר בזה פטר את הפרפרת משום דעם מעשה קדרה אין דרך לאכול אלא תבשיל לבד דהיינו מרק ורוטב בעת שהמעשה קדרה היא עבה, אבל לא פירות ובשר ודגים וירק וכי"ב הכלולים בלשון פרפרת, והוא ג"כ מטעם הנ"ל, משום דהוה התבשיל מדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, דאף לחלוקה הראשונה של הבעיין דב"ש פליג ע"ז אין הלכה בזה כב"ש כיון דקי"ל כהלכתא דר"פ, והדר אמר בירך על התבשיל, ר"ל כשקבע סעודה עליו, לא פטר את מעשה קדרה, וכדברי ב"ש שבחלוקה הב' של הבעיין, ומטעם הנ"ל, חדא שי"ל דגם הת"ק הכי ס"ל, וב"ש לא באו אלא לאפוקי אם הת"ק לא ס"ל הכי, ושנית דבזה שלא איפסיקא הלכתא נגד ב"ש בודאי אף אם הת"ק פליג עלייהו ג"כ הלכה כב"ש שהם רבים ודאין וחריפי טובא וככל הנ"ל, ובזה תמיהות הרמ"ך וכל שארי הספיקות בזה מעיקרא ליתנהו וגם שיטה הזאת בגמרא ובלשון רבינו היא יפה אף נעים מאד בסיעד"ש ודו"ק

ודע דמ"ש בלשון הרמ"ך הא אין ברכותיהן שוות עם מ"ק ופרפרת שהוא פת הבאה בכסנין, הנה לשון ופרפרת ודאי ט"ס הוא, אמנם גם מ"ש על מעשה קדרה שהוא פת הבאה בכסנין, ג"כ תמוה דהרי רבינו כתב מפורש לעיל פ"ג הלכה ד' שהוא לביבות וריפות וגרש, וכן הוא בגמרא וכמ"ש לעיל וד"ל

הלכה יא דברים הבאים בתוך הסעודה והן מחמת הסעודה כו' ודברים שאינם מחמת הסעודה שבאו בתוך הסעודה כו'. ודברים הבאים לאחר הסעודה בין מחמת הסעודה בין שלא מחמת הסעודה כו'. עיין כ"מ שמסתפק בדעת רבינו אי ס"ל כפרש"י או כפי' התוס' ואמר שאין בדברי רבינו הכרע ע"ש

ולעד"ן דודאי יש הכרע בדברי רבינו שהוא מפרש כפירוש התוס' ולא כפירש"י, חדא דבשתי בבות הראשונות אמר "שבאו בתוך הסעודה", אבל בבבא השלישית לא זכר, שבאו בתוך הסעודה, ועוד דהרי אמר בבבא שלישית בין מחמת הסעודה", ואי דבאו בתוך הסעודה כפירש"י הרי אם באו מחמת הסעודה לכ"ע אינן צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ועוד שהרי הוא תרתי דסתרי אהדדי אי דרכן לבוא לאחר הסעודה הרי א"א שיהיו מחמת הסעודה שהוא ללפת בהן את הפת, אלא ודאי מוכרח הוא שהוא כפירוש התוס', ומה שאמר "דברים הבאים לאחר הסעודה", ר"ל אם באו לאחר הסעודה, ולא שרגילין לבוא לאחר הסעודה, ובזה נאד רבינו מפירש"י וגם מדברי התוס', שהם מפרשים "דברים הבאים" שרגילים לבוא, ולכן הוצרכו התוס' לפירושם לומר דלא גרסינן בסיפא "דברים הבאים", אלא רק "לאחר הסעודה" לבד גרסינן, אבל רבינו גורס שפיר גם בסיפא שהוא בבא השלישית "דברים הבאים לאחר הסעודה" כגירסת רש"י, ואעפ"כ הוא מפרשי' כפירוש התוס' דר"ל אם באו לאחר הסעודה וד"ל

פרק ז הלכה ז השמש שעומד לפני המסובין אינו אוכל עמהן, ודרך רחמנות הוא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כו' ואם נתנו לו יין מברך על כל כוס וכוס. עיין כ"מ שהביא דברי רב ור' יוחנן (חולין ק"ז ב') דרב אמר והשמש מברך על כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה, ור' יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה, אמר ר"פ בשלמא דרב ור' יוחנן לא קשיא הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב, וכתב ע"ז ותימא שרבינו לא חילק בין איכא אדם חשוב לליכא אדם חשוב כו' וע"ש שדחק עצמו בזה

והנה הרבה הוא תימא דאיך יחלק בין איכא אדם חשוב לליכא אדם חשוב, לענין ברכת הפת כיון דרבינו אמר מפורש השמש העומד לפני המסובין אינו אוכל עמהן, ואמר ליתן לו דרך רחמנות רק מכל תבשיל ותבשיל אבל לא מן הפת, וא"כ אף אם ירצו ליתן לו גם פת אינן רשאין, דכיון שאינו אוכל עמהן, הרי לא נטל ידיו ואיך יתנו לו פת, והלא רב בעצמו אמר שם לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא א"כ יודע בו שנטל ידיו, והשתא לדידן שאינו אוכל עם המסובין הרי בודאי לא נטל ידיו ואסור ליתן לו פת, והכ"מ כ' שגם פת הוא בכלל כל תבשיל ותבשיל שאין אוכלין תבשיל בלא פת, והוא תימא דא"כ הרי הוא אוכל עמהן, ורבינו הלא כתב שאינו אוכל עמהן, ואם יאמר הכ"מ שאינו אוכל עמהן בישיבה על השולחן אבל אוכל כשהוא עומד, גם זה תימא הוא דהרי רבינו דייק בלשונו השמש "שעומד לפני המסובין אינו אוכל עמהן, הרי שאינו אוכל גם בעמידה, ומה שאמר "עמהן, ודאי הכוונה הוא אלא אוכל אחר שיאכלו המסובין

אלא דלפ"ז יקשה על עיקר דברי רבינו מה שאמר שאינו אוכל עמהן ואין נותנין לו פת, והרי מדברי רב ור' יוחנן הנ"ל מבואר שהיו נותנין לו פת והיה אוכל עמהן, והכ"מ הביא