זיו המשנה חלק א נו

איירי, וכי רב ספרא מחלק גם בדאורייתא בין איכא שהות ביום בין ליכא שהות ביום דבאיכא שהות גם בדאורייתא אינו מפסיק וכי ליכא שהות גם בדרבנן מפסיק, ואפ"ה אינו פליג עליו לדינא, דאם היה פליג עליו הכי היה לו לומר רבא אמר הא דאורייתא הא דרבנן, ומדאמר רק מאי קושיא דילמא הא דאורייתא, ודאי משמע דרק ה"ק דאי משום קושיא זו עדיין לא לא היה הכרח לרב ספרא לחלק בין איכא שהות בין ליכא שהות וכי גם בדאורייתא אין מפסיקין בדאיכא שהות דדילמא חלוק דאורייתא מדרבנן, אלא אמר רבא דמשום קושיא אחריתא הוא שהוכרח רב ספרא לחלק בדאורייתא ג"כ בין איכא שהות לליכא שהות, דאי קשיא הא קשיא דבמתניתין דלולב דאורייתא עצמו ברישא אמר יטול על שולחנו אלמא דמפסיק ובסיפא אמר יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק, אלא אמר רב ספרא לא קשיא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות, ור"ל דזה ודאי הוה הכרח גמור לחלק גם בדאורייתא בין איכא שהות לליכא שהות דבאיכא שהות גם בדאורייתא אין מפסיקין, ובדליכא שהות הוא דמפסיקין, ובזה אני מודה לרב ספרא דשפיר קאמר ודבריו מוכרחין, שאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן כלל, אלא דבאיכא שהות גם בדאורייתא אין מפסיקין ובליכא שהות גם בדרבנן מפסיקין, והשתא הלא אמר רבא מפורש דס"ל ג"כ הכי לדינא כרב ספרא שאין שום חילוק בין דאורייתא לדרבנן אלא אף בדאורייתא כלולב אמר המשנה מפורש דבאיכא שהות אין מפסיקין, וא"כ מה נצרך לן יותר אם מרא דשמעתא עצמו שאמר מתחלה לחלק בין דאורייתא לדרבנן הודה בעצמו שלא אמרו אלא לפום ריהטא אבל לפי האמת הדין עם רב ספרא שאין שום חילוק בין דאורייתא לדרבנן, אלא אף בדאורייתא אין מפסיקין בדאיכא שהות, ולפ"ז גם מצוה אין בזה להפסיק לדידיה ולרב ספרא, דאם היה מצוה סו"ס אין הכרח לדברי רב ספרא וכדהקשה ר"ז, אלא ס"ל לרבא ולרב ספרא מפורש דגם מצוה אין בו להפסיק בדאיכא שהות גם בדאורייתא, וא"כ לפ"ז אף אם היה ר"ז חולק עליהם ג"כ בודאי יש לן לפסוק כרב ספרא וכרבא נגד ר"ז שהוא יחיד לגבייהו וגם רבא הוא בתרא לגביה, ובפרט שבאמת גם דברי ר"ז הכי מתפרש ע"כ כדברי רבא דלא בא לאפלוגי עלייהו, מדלא אמר ר"ז אמר מצוה לאפסוקי, אלא אמר רק מאי קושיא ודלמא מצוה לאפסוקי, וע"כ ה"ק לרבא, דאי משום הא ג"כ אין הכרח עדיין לומר דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן, וכי בדאורייתא ג"כ אין מפסיקין בדאיכא שהות, ודלמא ה"ק המשנה מצוה לאפסוקי כיון דדאורייתא הוא ואי לא פסק יטול בין הערבים, אלא אמר ר"ז דודאי רק מחמת הקושיא הראשונה מתפלה ללולב הוא שהוכרח רב ספרא לומר שאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן, אבל בכ"ע החילוק הוא רק בין איכא שהות לליכא שהות, דבאיכא שהות אין מפסיקין ואפי' מצוה ליכא להפסיק כהא דתפלה, ואי ליכא שהות הוא דמפסיקין כהא דלולב, דרישא דמתניתין ודאי איירי רק בדליכא שהות, ולכן אמרה המשנה דמפסיקין ולא משום מצוה אלא משום חובה, דאל"כ יקשה שפיר ממשנה דתפלה אמשנה דלולב, ואי קשיא לך דלמא הא דאורייתא הא דרבנן, אינו כן דגם משנה דלולב איירי ע"כ ביו"ט שני שהוא דרבנן, אלא ע"כ מוכרח הוא כדרב ספרא שאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן, וגם אין חילוק בין מצוה לחובה, אלא רק בין איכא שהות לליכא שהות, דבדאיכא שהות גם בדאורייתא גם מצוה ליכא להפסיק, ובדליכא שהות חובה להפסיק גם בדרבנן, נמצא דגם ר"ז הסכים לדינא לדברי רב ספרא ורבא אלא שאמר דדברי ר"ס מוכרחין אדרבא מחמת קושיא ראשונה ולא מחמת קושיא אחרונה, ולכן פסק שפיר רבינו הכי דגם בק"ש דאורייתא אין מפסיקין אלא גומר גם לכתחלה ואפילו מצוה ליכא להפסיק כיון דאיכא שהות וכדאמר גומר ואח"כ קורא, והא דאסיק רבינו ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן הקריאה ופסק וקרא ה"ז משובח, מלתא דפשיטא היא בכ"מ, דהזריז ה"ז משובח, אלא דבזה הוא ג"כ ברייתא מפורשת, דהרי רבינו איירי ע"כ בק"ש דערבית, דבק"ש דשחרית לא היה אפשר לו לאכל קודם ק"ש ותפלה, אלא ע"כ בק"ש דערבית, והרי תניא בריש ברכות חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתו ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה כו' וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ע"כ, אלא דשם איירי לענין לכתחלה, אבל רבינו איירי באם כבר היה עוסק באכילה דמדינא אין לו להפסיק, אבל מי שהוא חושש לדברי חז"ל ומתיירא שמא יחטפנו שינה כדחששו חז"ל לזה ופוסק וקורא ודאי ה"ז משובח ככל עושה לפנים משורת הדין דכתיב ביה ועשית הישר והטוב ונקרא בשם חסיד, כנלע"ד ברור ונכון בסיעד"ש בפשיטות מאד ודו"ק

הלכה ח וצריך להשמיע לאזניו כשהוא קורא ואם השמיע לאזנו יצא

וכתב הכ"מ בשם הר"ר מנוח להשמיע לאזניו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ"ל

משמע דס"ל דזהו פירושו דלהשמיע לאזנו שיחתוך בשפתיו אבל אם חותך בשפתיו אע"פ שאינו משמיע לאזניו שפיר דמי גם לכתחילה, ודברי תימא הוא דהרי אמרו מ"ט דר' יוסי משום דכתיב שמע השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך, הרי מפורש דאף אם מוציא מפיו אמר שצריך להשמיע לאזנו דוקא, וכיון דקי"ל כר' יוסי לענין לכתחילה וכדכתב הכ"מ בשם הרי"ף וכמ"ש רבינו, הרי דודאי אף מחתך בשפתיו צריך להשמיע לאזנו דוקא, וכן כתב באמת מרן בש"ע סי' ס"ב דאם לא השמיע לאזנו יצא ובלבד שיחתוך בשפתיו, וכן כתב הטור וסיים בדבריו אבל בהרהור שמהרהר בלבו אינו יוצא דהרהור לאו כדבור דמי לצאת ידי קריאה וד"ל

הלכה י והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקדש

ובהשגות אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו עכ"ל

ובזה"ז הוא מפורסם לכל שכל לשון יש בו דקדוק באותיות ובנקודות ובשינוי האות וגם בנקודה משתנה הענין כמו בלה"ק ולכן ודאי הוא מקובל על הדעת שכאשר קורא בפירוש בכל לשון שיהיה שיצטרך לדקדק באותו לשון שלא ישתנה הענין כמו בלשה"ק וד"ל, שוב ראיתי שכן כתב המג"ע

הלכה יא קרא פסוק וחזר קראו פעם שני' ה"ז מגונה קרא מלה אחת וכפלה כגון שקרא שמע שמע משתקין אותו

הנה רש"י כתב להיפך דפסוק שלם משתקין אותו ותיבה אחת אין משתקין אותו אלא הוא מגונה, וכתב הטור שיש לחוש לדברי שניהם, וכן כתבו כל הפוסקים רק חילוק זה בין פירש"י ובין פירש רבינו והוא ג"כ פירוש הרי"ף ור"ח, אבל לעד"ן שעוד חילוק יותר גדול יש בין דברי רש"י לדברי רבינו, דרש"י פירש הטעם דמשתקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות וא"כ לפ"ז ודאי רק בשמע שמע הוא דאמרו דמשתקין או וכן במודים מודים, אבל בשארי פסוקים שבק"ש וכן בשאר התפלה לא שייך שתי רשויות, וכן כתב להדיא הב"י בשם הכלבו ובשם הסמ"ק, אבל רבינו הרי כתב מפורש קרא פסוק וחזר וקראו, קרא מלה אחת וכפלה, הרי אמר דבכל מלה ומלה משתקין אותו ואפילו בשארי מלות שבק"ש ואף בענין שאין בו מלכות שמים, וע"כ לדידיה הוה הטעם רק משום שהוא כמתלוצץ אבל בפסוק שלם לא הוה כמתלוצץ אלא דמ"מ מגונה הוה, ונראה לע"ד דפירושם תלי ג"כ בטעמיהם דלרש"י דהוה הטעם רק משום ב' רשויות ואינו אלא בשמע לבד שהוא עיקר קבלת עול מ"ש לכן לא שייך ב' רשויות אלא בכל פסוק שמע עד אחד, אבל במלה שמע לבד לא שייך ב' רשויות שאין במלה אחת שום משמעות קבלת עול מ"ש, משא"כ לרבינו דהטעם הוא משום