זיו המשנה חלק א נז

מתלוצץ ואפילו בכל הק"ש לכן פירש דבמלה אחת הוא דשייך מתלוצץ ולא בקרא שלם, אבל א"כ לפ"ז צ"ע בדעת רבינו איך הוא דעתו במודים מודים, דלפ"ז הלא י"ל דגם בכל התפלה דינא הכי דבמלה אחת שכופלה משתקין אותו, ורבינו בפ"ט מה' תפלה ה' ד' לא הזכיר אלא מודים מודים משתקין אותו, ולא כתב ג"כ כמו הכא לחלק בין מלה אחת לענין שלם, וצ"ל דמודים מודים ודאי דוקא הוא ולא שאר התפלה דהרי במודים מודים פירש הש"ס טעמו מפורש משום דמיחזי כב' רשויות, ושם בודאי אין חילוק בין מלה אחת מודים מודים ובין כל המודים אם כופלו דגם מודים לבד הרי הויא הודאה וכ"ש כל המודים ולכן אין שם חילוק לכ"ע בין אם כפל רק מלת מודים לבד ובין אם כפל כל המודים דמשתיקין אותו בין לרבינו בין לרש"י, אלא דבק"ש ס"ל לרבינו דלא שייך ב' רשויות אף בשמע שמע במלה אחת ולכן פרש"י משום דהוה כמתלוצץ וא"כ שייך טעם זה גם בכל הק"ש ולא בשמע לבד, והגמ' דאמרה האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי, הוא רק לענין דין דמשתיקין אותו הוא דמדמהו, אבל לא לענין טעמו, ותדע דטעם דב' רשויות הלא לא נזכר במשנה כלל, אלא ע"כ רק לענין הדין דמשתיקין אותו הוא מדמהו אף ע"פ שטעמיהן אינן שווין, וגם בחלוקי הדין שבין אמר פסוק וכופלו לאמר מלה וכופלו אינן שווין, ועדיין צ"ע בזה ודו"ק

פרק ג' הלכה ב אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע"פ שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו כו' ובל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא

ובהשגות אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ"ל

עוד בהלכה ג' כתב רבינו, בה"ב החדש שהוכן ועדיין לא נשתמש בו מותר לקרות ק"ש לנגדו אבל לא בתוכו כו'. היו שני בתים זימן אחד מהן לבה"כ ואמר על השני וזה הרי השני ספק אם הזמינו לכך אם לא לפיכך אין קורין בו לכתחלה ואם קרא יצא אמר גם זה הרי שניהם מזומנים ואין קורין בהם

ובהשגות הרב כתב והזמנה בבית הכסא לצלויי בגוי' בעיא ולא איפשטא כו' ואיכא למימר בהא דלקולא כו' הלכך ספיקא לקולא עכ"ל

ונראה לע"ד דשני השגות אלו מתרצי חדא בחברתא, ורבינו בעצמו השמיענו דיני' וטעמי' בזה, דהרי יש להבין דברי רבינו דלכאורה הוא סותר ד"ע בה' ג' שכתב היו שני בתים זימן אחד מהן לבה"כ ואמר על השני וזה הרי השני ספק כו' לפיכך אין קוראין בו לכתחלה ואם קרא יצא, הרי פסק ג"כ כהראב"ד בזה בהשגה שני' דספיקא דאיבעיא לקולא הוא בזה וא"כ הראשון נמי הרי רק ספיקא דאיבעיא הוא ולמה פסק בו דספיקא לחומרא, דהרי בשניהם הוא דבעי ליה לרבינא בשוה בפ"ק דנדרים דף ז' דאמר שם רבינא חדא מגו חדא קמיבעיא ליה זימון מועיל או אין זימון מועיל את"ל יש זימון יש יד או אין יד תיבעי ליה ע"כ, הרי דבשניהם מיבעי ליה בשוה, אלא ע"כ צ"ל דרבינו אזיל בזה לשיטתו בכל מקום דפסק דאת"ל הוה כמו פשיטות, ולכן שפיר פסק בבעיא דבית הראשון לחומרא כאת"ל דיש זימון, ובבית השני לקולא משום ספיקא דאיבעיא דלא נאמר בה את"ל, והרי מסולק בזה דברי ההשגה השניה בפשיטות

אמנם אכתי אינו מובן דמנ"ל לרבינו דהאיבעיא הוא לענין דיעבד אם יצא י"ח ואין צריך לחזור ולקרות או לא דלמא הוה האיבעיא רק לענין לכתחלה אם מותר לו לקרות בו לכתחלה, וזה קשיא גם להראב"ד, דע"כ לא השיג על דברי רבינו אלא משום דספיקא לקולא, אבל אם היה ספיקא לחומרא היה מודה לדברי רבינו דגם בדעבד אינו יוצא וצריך לחזור ולקרות, אלא ע"כ מוכרח הראב"ד להודות דשמעינן לי' מדברי רבא בברכות דף כ"ב ב' דאמר שם היה מתפלל ומצא צואה במקומו אמר רבא הואיל וחטא אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה, והיינו שיחזור ויתפלל כמ"ש שם התוס' בשם ר"י, וכמ"ש ג"כ רבינו בה' תפלה פ"ד הלכה ט', ואף דלא דמי דהתם מצא צואה במקומו משא"כ הכא הרי הוא בה"כ חדתי, אלא שמעינן לה מיתור לשונו של רבא דאמר הואיל וחטא, ש"מ דבכל מקום שאמרו חכמים דאסור לו להתפלל שם, יהיה מאיזה טעם שיהיה תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל, ולכן כ"כ בבה"כ חדתי שאין בה צואה אם הדין הוא דהזמנה מלתא הוא לענין זה ואסור לו להתפלל בו, גם בדיעבד תפלתו תועבה הואיל וחטא ועבר על דברי חכמים, וא"כ ה"ה לק"ש, ולכן כיון דלרבינו הוה מלתא דפסיקא בכ"מ דאת"ל הוה כמו פשיטותא שפיר פסק רבינו דבבית הראשון גם בדיעבד אינו יוצא, וגם הראב"ד מודה לזה, עוד שמעינן מזה דלענין לכתחלה לא שייך ג"כ ספיקא דאיבעיא לקולא דהרי בבית שני דגם רבינו פסק ביה דספיקא דאיבעיא לקולא מ"מ אמר גם בו דאין קורין בו לכתחלה, וגם הראב"ד מודה בו, והוא משום כיון דאפשר בנקל לקרות במקום אחר למה יכניס עצמו בספיקא, ולכן ודאי כל עיקר האת"ל בהאיבעיא דרבינא לא הוה אלא לענין דיעבד, ומדברי רבא דאמר הואיל וחטא תפלתו תועבה וכמ"ש

ועתה הלא מסולק שפיר גם השגת הראב"ד הראשונה דכיון דכבר אסרו חכמים לקרות בצד המת ולכן אם עבר וקרא הוא בכלל דברי רבא הואיל וחטא תפלתו וקריאתו תועבה וצריך לחזור ולקרות ורואה אני שהדברים ק"ו מהזמנה דבית שהספק הוא אם אסרוהו רבנן כלל מלקרות בו לא יצא אף דיעבד רק משום האת"ל דהוה רק קרוב לפשיטות לדעת רבינו, בצדו של מת דמפורש אסרו רבנן ואם עבר וקרא הרי הוא חוטא גמור יותר מהמתפלל ומצא צואה במקומו שהיה רק שוגג דודאי כ"ש הוא דאמרינן בו הואיל וחטא קריאתו תועבה וצריך לחזור ולקרות, וזהו ודאי טעם של רבינו בלא ספק, וא"ש לנכון בפשטות מאד בסיעד"ש ודו"ק

חצר המרחץ והוא המקום שבני אדם עומדין שם לבושין מותר לקרות בו ק"ש

הא שכלל רבינו בית האמצעי והפנימי כאחד בשם בית המרחץ, ולא חלק אלא בית החיצון לעצמו, וגם לא קראו בשם בית החיצון כלשון הש"ס אלא קראו בשם חצר המרחץ, וגם בדבר דברי הר"ר מנוח שהביא הכ"מ ע"ש. הארכתי בזה בספרי תפארת זי"ו בסי' ה' ע"ש וינעם לך

הלכה ה וכן הכנויים כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהן מותר לאומרן בבית הכסא, אבל השמות המיוחדים והן השמות שאינן נמחקים אסור להזכירן בבה"כ ובבית המרחץ ישן. עיין כ"מ שכתב תמיהא לי מלתא דרבינו טובא שלא הזכיר שאסור לומר שלום בבית המרחץ, ובהדיא אמרינן פ"ק דשבת דף י' ע"ב אמר רב המנונא משמי' דעולא אסור לאדם שיתן שלו' לחבירו בבית המרחץ כו' עכ"ל וכן תמה עליו הלח"מ ע"ש. ובהשגות לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בבה"כ עכ"ל, ועיין בכ"מ מ"ש בשם הר"ר יונה ז"ל בזה

ואנכי ת"ל כבר תירצתי גם זה בספרי תפ"ז סי' ה' שם דס"ל לרבינו דהברייתא דשבועות דף ל"ה שחשבה להשמות שאינם נמחקים, בדוקא הוא, וכן כתב רבינו מפורש בפרק ו' מה' יסה"ת דרק ז' שמות שאינם נמחקים, וא"כ שלום הוא נמחק וכן רחום וחנון, וא"כ ע"כ צ"ל לפ"ז ברייתא דשבועות פליגי על הברייתא ועולא דשבת, דכיון דנמחק בידים מכ"ש שמותר להזכירן בפיו גם במקום שאינו טהור, וכיון שרבינו פסק בה' יסוה"ת כדברי הברייתא דשבועות, לכן שפיר לא הזכיר שלו' בכאן לאיסור והזכיר רחום להיתר וכלל את שלום בוכיוצא בהן ג"כ להיתר והוא כ"ש מרחום דשייך גם בבני אדם וכמה אנשים נקראים בשם שלום, וזה רמז רבינו בלשונו הזך דאמר דרק השמות שאינם נמחקים אסור להזכירן והשמיענו בזה דינא וטעמא כאחד, וע"ש שהארכתי בזה ודו"ק: